התבטאויותיו של המועמד לנשיאות דונלד טראמפ לגבי סין, לא ממש יצרו תקוות ליחסים סינו-אמריקנים טובים במידה יהפוך לנשיא ארה"ב. טראמפ גינה את סין על כך שהיא "לוקחת את מקומות העבודה שלנו" והאשים את המדינה ב"גנבת מאות מיליארדי דולרים של קניין רוחני". הוא האשים את סין, שוב ושוב, במניפולציה על המטבע שלה. נקודת השפל הגיע בחודש מאי האחרון, כשבמהלך עצרת בחירות באינדיאנה, הזהיר את תומכיו כי "אנחנו לא יכולים להמשיך לתת לסין לאנוס את המדינה שלנו. זה מה שהם עושים. זה השוד הגדול ביותר בהיסטוריה של העולם".
בהתחשב ברטוריקה הלוחמנית הזאת, ברור למה רבים כל כך חשו בהלה לקראת מפגש הפסגה של טראמפ עם נשיא סין שִי ג'ינפינג במועדון של נשיא ארה"ב מאר-א-לאגו בפלורידה. לא היה קשה לדמיין סירוב ללחוץ יד או הצגה של חשבון לתשלום, כמו זה שנטען שהוצג לקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, בביקורה בארה"ב (דיווח שהוכחש על ידי הבית הלבן).
במקום כל זה, התייחס טראמפ לשי בכבוד לא מבוטל. הסבר אחד הוא שהנשיא היה טרוד בהתקפה המתקרבת של חיל האוויר האמריקני בסוריה. הסבר אחר הוא שקל יותר לקבל כבוד מטראמפ כשיש לך נושאת מטוסים, 3,000 מטוסים צבאיים, ו-1.6 מיליון חיילים.
אך ההסבר הטוב ביותר הוא שארה"ב פשוט תלויה כל כך בסין – פוליטית וכלכלית – שאפילו נשיא חסר זהירות דיפלומטית כמו טראמפ לא יעז להצית עימות בין שתי המדינות.
כלכלית, ארה"ב וסין שלובות באופן הדוק מדי, דרך שרשראות הייצור והאספקה, מכדי שטראמפ יוכל פשוט לחתוך את הקשר. חברות אמריקניות לא רק מתחרות עם ייבוא מסין, הן גם נסמכות עליו בכבדות. רשתות קמעוניות, כמו וול-מארט וטארגט, חייבות ייבוא מסין כדי למלא את מדפיהן. חברות אלקטרוניקה, כמו אפל, צריכות את העובדים בסין כדי להרכיב את המוצרים שלהן. והרעיון שארה"ב תוכל לקבל, בקלות, ממדינות אחרות את מה שהיא מקבלת מסין, הוא רעיון דמיוני. במילים פשוטות יותר, למרות שטראמפ טוען שוב ושוב שסין מוכרת לארה"ב יותר ממה שארה"ב מוכרת לסין, יציאה למלחמת סחר בניסיון לתקן את חוסר האיזון המשוער הזה, תעלה מאוד ביוקר לעסקים אמריקניים.
ואם יש פלח של ציבור הבוחרים שטראמפ מקשיב לו באופן עקבי, הרי אלו אנשי עסקים. סנקציות אגרסיביות על סין יביאו לצניחה של שוק ההון, מה שיבהיל נשיא אמריקני שמודד את הצלחת המדיניות הכלכלית שלו בגובה שערי שוק המניות. חוק המכסים סמוּט-האוּלי מ-1930 (חוק העלאת מכסים שנועד להגדיל את הכנסות הממשל ולהגן על התוצרת במקומית בזמן השפל הגדול, ד.ר.) לא יצר את הקריסה הגדולה של שוק המניות, בטח לא את השפל הגדול. אבל אותו מכס מגן, ותגובת הנגד העולמית שיצר, הביאה להמשך הנפילה של שוק המניות האמריקני, כך שהוא לא בדיוק עזר.
ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה עימות רציני עם סין גם מבחינה פוליטית, בהתחשב במשבר המתפתח בחצי האי הקוריאני, שהפרובוקציות של קוריאה הצפונית והתגובה חסרת הזהירות של טראמפ הביאו לקדמת הבמה. אם נשים בצד את תצוגות הראווה, טראמפ יחויב להבין ששימוש בכוח צבאי אינו אופציה. מתקפה כירורגית נגד מתקני הגרעין של קוריאה הצפונית, סביר להניח שלא תצליח, ומתקפה כוללת תעורר תגובה הרסנית עבור קוריאה הדרומית.
האסטרטגיה האפשרית היחידה הנראית לעין היא סנקציות הדוקות יותר, ולחץ פוליטי שיביא את קוריאה הצפונית לשולחן המשא ומתן. הצד היחיד שמסוגל להדק את הסנקציות ולהפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי – הוא סין. שהרצון הטוב שלה נחשב כעת בארה"ב כתנאי הכרחי להתקדמות.
פניית הפרסה של טראמפ בנושא סין דומה מבחינות רבות ל"כיול מחדש" של הניסיון לבטל את אובמה-קר, לרפורמה המתוכננת במערכת המס, לתכנונה של יוזמת השקעה רחבת היקף בתשתיות, ולפתיחה מחדש של המגעים על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA). בכל אחד מהמקרים האלה, התנגשו הבטחות הקמפיין החלקלקות במציאות הנוקשה של ניסוח מדיניות ממשית.
בכל התחומים האלה, טראמפ לומד כי הוא נתון לאותן מגבלות שהובילו את ממשלו של ברק אובמה לקבל את ההחלטות שקיבל. כמו במקרה אובמה, סוכן השינוי מתברר כסוכן של ההמשכיות.
יש לארה"ב כמה תלונות כלכליות לגיטימיות נגד סין – לדוגמה, הטיפול שלה בקניין רוחני אמריקני וייצוא הבקר והדגנים האמריקני (השוק הסיני הוא הגדול ביותר לייצוא סחורות אלו, אך ממשלת סין הטילה איסור על כניסתם למדינה, ד.ר.). אבל הזירה ההולמת לפתרון המחלוקות הללו הוא ארגון הסחר העולמי (WTO). סביר להניח שכמו ממשל אובמה, גם ממשל טראמפ ימצא את עצמו שם, בסופו של דבר.
ממשל טראמפ יכול עדיין לכנות את סין מניפולטורית של שער המטבע, לנזוף בה על כך שהיא שומרת על שער חליפין נמוך באמצעים מלאכותיים. הוא יוכל לעשות זאת עכשיו, או מאוחר יותר השנה. אבל ההאשמה הזאת תעמוד בניגוד לעובדות: ערכו הנוכחי של הרנמינבי הסיני הוא הוגן למדי, וסין למעשה מתערבת בשוק כדי לתמוך בשער החליפין שלו, ולא להחליש אותו. למרות זאת, בוושינגטון של ימינו היחס לעובדות הוא לא מה שהיה פעם. סימונה של סין כמדינה שעוסקת במניפולציה עשוי עדיין לקסום לנשיא טראמפ, אשר ליבו נמשך אחרי הצהרות וסמלים שכאלה.
אבל גם לצעד כזה יהיו מעט מאוד השלכות. ארה"ב תלויה יותר מדי בשיתוף פעולה סיני מכדי להסתכן ביצירת אנטגוניזם אצל מנהיגיה. סימונה של סין כמניפולטורית של מטבע תהיה המקבילה הכלכלית לשיגור 59 טילי שיוט לעבר בסיס מבודד של חיל האוויר הסורי. הרבה רעש וזעם, אך מעט מאד בשורה.
בארי אייכנגרין הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ויועץ מדיניות בכיר, לשעבר, בקרן המטבע הבינלאומית. ספרו האחרון הוא "היכל מראות: השפל הגדול, המיתון הגדול, והשימוש – והשימוש לרעה – בהיסטוריה".
פורסם במקור ב-Project Syndicate
תורגם על ידי שי וינבלום.