פעם, בסוף 1994, לפני עידן הסמארט פון והאינטרנט, יצאתי עם שותפה למסע במזרח-אפריקה.

אלה לא היו ימים רגילים. באגם שבין אוגנדה לרואנדה עוד צפו גופות רצח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי. מוזמביק היתה אחרי מלחמת אזרחים. בקונגו שרר מתח. במלאווי נחשפה פרשית רצח חברי פרלמנט שאיימה לפרק את מפלגת השלטון. כמו תמיד, אפריקה תססה מבפנים.

גם בישראל לא היה שקט. אלה היו הימים הסוערים של הפיגועים הנוראיים בקו 5 בתל אביב והפיגוע הכפול בבית ליד. אלה היו החודשים הסוערים והקשים של לפני רצח רבין. ועדיין, מי שנסע לאפריקה הרחוקה יכול היה להניח שהמציאות הקשה בבית תחכה. בכל זאת אפריקה. בכל זאת לפני עידן הסמארט פון והאינטרנט.

במשך שישה חודשי מסע כמעט ולא פגשנו ישראלים. ברוב המדינות לא היתה שגרירות. להוציא כסף מבנק לקח יום שלם. חבילות שקיבלנו מדי פעם בדואר נפתחו מראש ונסרקו על ידי שירותי ביטחון. פעם בשבועיים בערך דיברנו עם הבית בטלפון. ההורים היו מודאגים יותר משהיו כשהייתי בלבנון.

אבל דבר אחד הזכיר לנו יום יום את הבית. למרבה ההפתעה, למרות המרחק וענייני אפריקה שמאז ומעולם סערו, ישראל הוזכרה ברוב העיתונים ומהדורות החדשות. ככה, באופן מוזר, לאחר אזכור מעשיו של הוד רוממותו הנשיא ולאחר סקירה של אירועי הפוליטיקה של המקומיים, כמעט תמיד הזכירו את ענייני ישראל והמזרח התיכון. באוגנדה, בקניה, במוזמביק ובמלאווי, בדרום אפריקה בנמיביה ובזימבבואה – לא היה מקום שלא הוגשו בו מדי יום עדכונים לציבור על קורות המשא ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים ועל הסיכוי לשלום.

על פסגת הר במערב קניה ביקש ממני מורה לספר לו על המציאות בישראל וכתב הכל. שעתיים. במעבר הגבול במלאווי נלקח ממני הדרכון, ועבר בין כל העובדים שהתרשמו מסמל המנורה מארץ הקודש. באחד הלילות בדר א-סלאם שבטנזניה פגשתי את קפטן נבחרת הנוער של ניגריה, ששאל אם יש לי קבוצה בישראל כי הוא ממש ממש רוצה לשחק אצלנו (טיפש וצעיר שהייתי, לא רשמתי את השם). וגם הוא, כדורגלן, הוסיף ושאל מתי יהיה אצלנו שלום.

בדרום אפריקה שאל אותי מוכר שווארמה אחד 'תגיד, עזוב פלסטינים. מה קורה עם הערבים בתוך ישראל? אתם מסתדרים?' אמרתי לו 'תשמע זה קשה, 6 מליון יהודים, מליון ערבים יקח זמן.' 'רק מליון? אז מה הבעיה?' הוא צעק באנגלית במבטא אפריקנס כבד, 'אנחנו ויתרנו כי אנחנו מיעוט, אתם הרוב, תסגרו עניין'. ולא שאלתי למה התכוון.

וככה, בכל פינה, בעיר ובכפר, ברדיו וברחוב, אפריקה ידעה מה קורה אצלנו. והביעה עניין. בשנת 1994. לפני הסמארט פון. לפני האינטרנט.

טרמפ ששינה את תכנית הנסיעה שלו כפה עלינו כניסה לא מתוכננת לזמביה, שכללה חצית הזמבזי, נסיעה בטרמפים לילה שלם בטנדר עמוס במקומיים (יחד היינו 34, אל תשאלו איך), והמתנה של איש ביטחון לבוש חליפה בפתח חדר המלון בבוקר. אני חשבתי שהאיש בא לשאול למה ישנו באוהל בלב החדר (העכבישים היו יותר גדולים משיכולנו לסבול), והוא חשב שאולי הגיעו בלילה סוכנים ממדינת אויב.

"אה, ישראלים?", הוא אמר בחיוך, והוביל אותנו אל הגשר המחבר את זמביה וזימבבווה על מפלי ויקטוריה, לשם רצינו להגיע, ואמר יפה שלום.

לפני הסמארט פון. לפני האינטרנט.

כשהגענו לעיירה השקטה אנטבה הלכתי עם שותפתי למסע ברחוב כשאנחנו נבוכים ונזהרים. באותה תקופה אסור היה לבקר בטרמינל המפורסם שעמד שומם ונטוש מאז המבצע בשנת 1976. מישהי עם שמלה אדומה ונעלי עקב התקרבה אלינו, אמרה שלום ומיד הוסיפה: "בואו, אני יודעת מה אתם מחפשים". והלכנו. יחד איתה יצאנו מהעיירה, צעדנו בשדה, ואחרי כמה דקות כולל נפילה קטנה שלה (נעלי עקב, כן?) הצביעה על המחנה הרחוק ואמרה – "זה שם". והוסיפה בקשה שלא נצלם. והלכה, לא לפני שסירבה בתוקף לתשלום.

באוטובוס בדרך לדרום מערב אוגנדה, בנסיעה ארוכה, הקרינו סרט על עידן אידי אמין. התכווצנו בכיסאות. שני ישראלים בודדים בנסיעת לילה, מוקפים אוגנדים עייפים. הסרט הציג את אמין כליצן טיפש ומושחת. וכלל את מבצע אנטבה. את דפיקות הלב שלי אפשר היה לשמוע יחד עם פמפום מנוע האוטובוס שאמנם היה מצויד בוידאו אבל קרטע כל הנסיעה. בסוף הסרט נשמעו מחיאות כפיים, והנוסע שישב לפנינו הסתובב ואמר באנגלית: "אתם הישראלים לימדתם את הרודן הזה לקח, אה?"

וככה, בכל פינה, בעיר ובכפר, ברדיו וברחוב, אפריקה ידעה מה קורה אצלנו. והביעה עניין. בשנת 1994. לפני הסמארט פון. לפני האינטרנט.

וכל זה אחרי שראיתי היום תייר מיוזע קונה בקבוק מים קטן ב-10 ₪, מגלה שפסח, ואין פלאפל לאכול, ומוכר שלא אמר לו אפילו תודה ושלום. ולא ידעתי אם הוא סיני יפני או קוריאני. וכמה הוא מודאג ממש עכשיו, כשעננת הגרעין והשיגעון של קים ג'ונג און ומנהיגות עולמית בסגנון טראמפ-פוטין מסכנת את חייו ואת חיי משפחתו.

עם הסמארט פון. עם האינטרנט.