הוא אפילו לא כל כך התכוון להטריד, אבל שנים של הטרדות רחוב בלתי נגמרות שברו את גב הגמל.
נתחיל בוידוי: לא משנה כמה מודעות פמיניסטית תהיה לי, אפילו לא כמה פעילה אהיה, בכל פעם בה יטרידו אותי ברחוב, הגוף שלי יגיב על אוטומט: אני אמשיך ללכת, תוך יעני התעלמות, לפעמים אפילו מגחכת ממבוכה.
לא חסרות דוגמאות להטרדות רחוב כאלה. נניח הפעם בה הלכתי בשוק עם ג'ינס קרוע, וחבורת מוכרים מאחת החנויות צעקה לי "מה קרה, נקרעו לך המכנסיים? בואי לפה, נקרע לך אותם עד הסוף". אחרי הפעם הזאת חבר שהלך איתי שאל איך יכול להיות שזאת כבר הפעם השניה בה אנחנו הולכים בשוק וגברים צועקים לי דברים מוזרים. לא ידעתי איך להסביר לו שלמרות שאני מחייכת, הצעקות האלה הן לא בגלל שאנחנו בשוק, והן גם לא כל כך מוזרות, הן פשוט הטרדות שנשים חוות אין ספור פעמים, סתם ככה כשאנחנו יוצאות מהבית.
ביקשתי מנשים נוספות לשתף בהטרדות רחוב שהן זוכרות במיוחד. כמה התגייסו לטובת העניין, ואפשרו גם לכם להכיר את המקרים:
"גיל 16, הכביש בשכונה שלי ביום שישי לילי, אזור 1 בלילה… אני מטיילת לתומי עם חברה ואז נשלפת יד ממכונית שעוברת על הכביש ונוגעת לי בתחת, נגיעה כזאת מאוד מורגשת. עוד אחת מיני רבות…"
"נהגתי ועמדתי עם הרכב בפקק, גבר עמד על מדרכה והשתין. הוא בדיוק סיים, וכשהוא ראה שאני שם הוא הוציא את איבר המין שלו שוב ונגע בו."
"ביום הסטודנט בב״ש דיברתי עם בת הזוג דאז והיינו צמודות, קלטנו שמישהו עומד קרוב אלינו ובוהה בנו. הוא אמר משהו כמו ״זה בסדר, קחו את הזמן, אני נהנה פה״ או משהו בסגנון, וחיכה שנהיה סרט הפורנו האישי שלו."
"מישהו ברחוב (מרכז ת"א, אגב) תפס לי את היד וצעקתי עליו, ואז קלטתי שהוא מצלם אותי ואומר "no big deal, just for entertament". זה היה ממש מפחיד כי הוא אשכרה החזיק לי את היד וגם די חזק, ופשוט חשב שזה מצחיק ולגיטימי".
"בהסעה ליום הסטודנט אני והאקסית התנשקנו וכל האוטובוס בערך מחא לנו כפיים, ואז איזה טמבל אחד בא ואמר "זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי, אפשר שוב?""
הטרדות הרחוב האלה הן תופעה נפוצה ומוכרת, ומגיעות בלא מעט צורות שונות. לפעמים צעקות ושריקות ממכונית נוסעת, לפעמים הערות ומלמולים מתחת לשפם מכל גבר שאת חולפת לידו, ועד מקרים של תקיפה פיזית, כמו גבר זר ששם את היד שלו על הרגל שלך באוטובוס חשוך. היו פעמים בהם גברים רדפו אחרי ברחוב תוך התעלמות מההתעלמות שלי מהם, ואז ביקשו הנחיות לתחנה הקרובה תוך בהייה בחזה שלי, מה שכמובן לא יכלו להשיג מהגברים שעמדו ברחוב ולא ברחו מהם. ויש גם מקרים שכיחים יותר, כמו גברים שמקפידים לתת לך את הציון שלהם כל פעם בה את חולפת ברחוב: "יפה מאוד, באמת באמת יפה מאוד". למרות שחלק מצורות ההטרדה האלה יכולות להתפש כפעוטות מאחרות, חשוב לזכור שגם אלה שנראות קלות לעיכול אינן כאלה עבור הנשים והנערות שחוות אותן על בסיס יום יומי. לצאת לבד לרחוב חשוך ולשמוע מגבר שעומד בו הערה על המראה שלך היא חוויה מרתיעה, אם לא עבור אישה בת 30 אז בוודאי עבור נערה בת 15. גם להרגיש איך המוכר במכולת או הגבר שעומד לצידך במעלית בוחנים את הגוף שלך מכף רגל ועד ראש, או לרקוד במועדון עם חברה ולקלוט חבורת גברים שעומדת קרוב אלייך ובוהה בך ללא הפסקה, הן חוויות קשות ומסרסות. מסרסות כי הן יגרמו לי להפסיק לרקוד עם החברה, יגרמו לי לחשוב פעמיים לפני שאני בוחרת מה ללבוש, גם אם זה ליום הרגיל ביותר.
כאמור, התגובה שלי למקרים האלה היא קבועה. לפני שאני מספיקה לחשוב על כך, הגוף שלי מחליט בעצמו. הוא ממשיך ללכת בכיוון אליו פניי היו מועדות, מבלי להגיב למטרידן, לעיתים אף תוך חיוך מובך. אני חושבת שזאת הדרך של הגוף שלי להמעיט נזק – פשוט להמשיך ללכת עד שאתרחק מהבן אדם המטריד, לגרום לאירוע להסתיים. התגובה הזאת היא אמנם טבעית מאוד, אבל לא פעם היא עצבנה אותי. אחרי הצעתם הנחמדה של חבורת המוכרים, כולם בגיל של ההורים שלי, לקרוע לי את המכנסיים עד הסוף – רציתי לצעוק עליהם בחזרה. רציתי לשאול אותם בטון מתמם "לקרוע לי את המכנסיים? למה אתם מתכוונים? אין לכם בנות בגילי? רוצים לקרוע גם להן את המכנסיים עד הסוף?" רציתי לבייש אותם מול כל העוברים והשבים, רציתי לגרום להם להרגיש רע עם מה שהם עשו. את כל הכעס הזה, קיבל נער אחד שהטריד אותי השבוע מבלי להתכוון לכך בכלל.
הוא חילק פלאיירים למסעדה באחד הרחובות המרכזיים של ירושלים, ואני הלכתי באותו רחוב עם חברים. אני הרמתי את ידי כדי להתמתח, והוא הקיף אותי מאחורה והושיט פלאייר למרחק סנטימטר מהחזה שלי. כל הרוגע שלי נעלם, הרגשתי איך בן אדם זר נכנס למרחב האישי שלי בהפתעה גמורה, אבל כרגיל, המשכתי ללכת. כעבור מספר דקות נעמדתי עם אותם חברים והוא חזר שוב, עם חיוך ענק, והציע פלאייר נוסף רק לי ולא לגברים שלצדי. פתאום במקום להתעלם הייתה לי ההזדמנות להגיב. אמרתי לו חצי בצעקה וחצי בתקיפות שהוא לא יכול לגעת באנשים שהוא לא מכיר ושהוא חייב לשמור על מרחק מסויים מהם. הוא הסתכל עלי בהלם מוחלט, השאיר בידי את הפלאייר שלו והלך. קרעתי את הפלאייר שלו להכי הרבה חתיכות שיכולתי ופיזרתי על הרצפה, שמעתי מאחד הגברים שעמדו לידי שאני לא אמורה לזהם ככה, וקלטתי את ההלם על הפנים של הנשים שעמדו לידי. גם אני הייתי קצת בהלם, בכל זאת – אישה שמעירה בקול לגבר, ועוד אחד שאפילו לא נגע בה או הציע לה הצעות מיניות, רק פלש לה למרחב האישי, כנראה בלי להתכוון.
הנער הזה כנראה רק ניסה לעשות את העבודה שלו ולחלק פלאיירים. אבל הוא קלט את הקודים של מה מותר ומה אסור, בדיוק כמו שאני כבר לא מופתעת מאף הטרדה. הוא יודע שזה לא כזה נורא להגיש לאישה זרה פלאייר כשאתה בא מאחוריה ומקיף עם היד שלך חצי גוף שלה בשביל לעשות זאת. אפשר גם לחזור אליה תוך דקה עם חיוך גדול על השפתיים ולהגיש לה פלאייר נוסף. הוא יודע שזה בסדר כי הרחובות שלנו מלאים בגברים שצועקים לנשים בדיוק מה הם היו עושים להן, בגברים שתופסים נשים זרות שחולפות על פניהם, שנוגעים בנשים ללא רשות, שמשתינים באמצע רחוב מרכזי ולמי אכפת מי תראה את איבר המין שלהם סתם ככה באמצע היום. הרחובות האלה ריקים לרוב מנשים שמחזירות מלחמה על המרחב, מה שמאוד קשה לעשות בתור הצד המותקף והמופתע בסיטואציה, אבל הם ריקים גם מגברים אחרים שמתערבים ואומרים שההטרדות האלה אינן בסדר. אתמול נער אחד שילם את המחיר על הפשעים של הדור הקודם לו, אבל דבר אחד ברור לי לחלוטין – תגובה מוגזמת לנצח עדיפה מחוסר תגובה.
