צבי צמרת הוא מאנשי החינוך הבולטים והוותיקים במדינת ישראל. מאחוריו עשרות שנים של הוראה, ניהול והנהגה של מוסדות חינוך ופרויקטים חינוכיים רבים. בתפקידו המרכזי האחרון שימש תחת שר החינוך לשעבר גדעון סער, כראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, מהתפקידים החשובים ביותר במערכת החינוך הישראלית. למרות שפרש מהמשרד בעקבות מחלוקות עם השר, הוא ממשיך לחנך בשלל מוסדות ברחבי הארץ. בשאר הזמן, מנסה צמרת להשפיע על עתידה של מערכת החינוך בישראל.
"מגיל עשר אני עוסק בחינוך. התחלתי כמדריך צעיר בנוער העובד בשיכון פועלים בנתניה. כשהייתי בכיתה י"ב, לימדתי את כיתות ט' כשהייתה שביתת מורים שנמשכה חודשיים", סיפר צמרת בשיחה עם דבר ראשון שנערכה בביתו הצנוע בבית שמש. הבית עמוס בספרים, תעודות ותמונות, מראה היסטורית לפועלו של צמרת בחינוך הישראלי לאורך עשרות שנים.
בגיל 20, הגיע צמרת, יחד עם הגרעין בו היה חבר, לקיבוץ האון. שם הדריך נוער במצוקה. "היינו ארבעה חבר'ה שהדריכו אותם, אחד מהם היה הרב מנחם פרומן ז"ל" סיפר, "זו הייתה חברת נוער מאוד מורכבת עם הרבה אתגרים, אבל עמדנו בהם." צמרת עזב את הקיבוץ ב-1968, בזמן לימודיו באוניברסיטה העברית. הוא סיים תואר ראשון בחינוך ופילוסופיה, ותוך שנתיים החל ללמד פילוסופיה והיסטוריה של החינוך באוניברסיטה.
בלימודי התואר השני, פגש צמרת את מיכאל גל, לימים מנכ"ל עיריית ירושלים וממקימי מכון מנדל ופרוייקט נערי רפול. "מיכאל היה אז סגן מנהל מדרשת שדה בוקר, שקמה ב-1963 כמתנה ליום הולדתו השבעים של בן גוריון, שקרא לה 'אוקסופרד בנגב'", נזכר. ב-1970 הזמין אותו גל לנהל את בית הספר התיכון במדרשה, וצמרת הפך למנהל הצעיר ביותר בישראל עד אז. "זה היה בית ספר מאוד גדול, 500 תלמידים ומורים" אמר, "חצי מהילדים הגיעו מירוחם, כי לא נתנו להם להקים שם בית ספר, והחצי השני היו מקרים סוציאליים שהגיעו מהפנימייה ועוד קבוצה של עולים מארה"ב שבאו בעליית הנוער. זו הייתה חוויה מצוינת".
באותה תקופה החל צמרת לגבש את תפישת עולמו ביחס לאתגרי החינוך בישראל, ובעיקר ביחס לאתגרי החינוך בפריפריה. "הבנתי שמקפחים את בני עיירות הפיתוח. לא נתנו להם להקים בית ספר תיכון משלהם, והכריחו אותם לנסוע לשדה בוקר" הסביר, "כבר אז הזניחו מאוד את הנגב".
משדה בוקר, חזר צמרת לירושלים על מנת להמשיך ללמד באוניברסיטה. פרופסור שלמה פאקס תכנן לשלוח אותו לשיקגו לבנות קריירה אקדמית, אך הוא לא היה מוכן לכך כל עוד לא צבר מספיק ניסיון חינוכי בשטח. אחרי מלחמת יום הכיפורים החליט לעזוב את האוניברסיטה ומיכאל גל, שהיה אז ראש אגף הנוער במשרד החינוך, הזמין אותו להקים את מלי"ץ – מכונים לחינוך יהודי ציוני, בניסיון לתת תשובה למשבר הרוחני הגדול שהביאה איתה מלחמת יום הכיפורים.
"זו הייתה מערכת מאוד גדולה שעסקה בכל הנושאים הרוחניים החשובים שעל הפרק" תיאר, "מיכאל בנה איתי מודל דומה לזה של בית ספר שדה, שיתן לתלמידים תוכן משלים לבית הספר. כמו שבית ספר שדה משפיע באופן עמוק על החינוך לטבע, כך גם אנחנו ביקשנו לחנך לעולם הערכים היהודי. שיחות על זהות יהודית וזהות ציונית ומפגשים של נוער חילוני ודתי ונוער יהודי וערבי."
במשך קרוב לארבע שנים, פיקח על מאות סמינרים והרצאות, עד שהחליט לשוב חזרה למערכת החינוך הפורמלית. "בשלב מסוים הבנתי שלא מספיק לי רק לדבר ציונות אלא שצריך לעשות ציונות" הסביר, "עליתי עם אשתי ובתי לקרית שמונה, שהייתה אז בשיא ההפגזות עליה, כדי לנהל את בית ספר דנצינגר, שהיה בית הספר המקיף הראשון שהוקם בעיירת פיתוח".
היום יש לך בתי ספר עם 3,000 תלמידים. איך אפשר להיות מורה בבית ספר כזה? אתה רואה ילד זורק אבנים על ילד אחר, אתה לא מכיר אותו הוא לא מכיר אותך. למה שתיגש אליו בכלל? בבית הספר שאני למדתי בו, כל מורה הכיר כל ילד וכל ילד הכיר כל מורה. היום מורים יושבים עם הגב אחד לשני בחדר מורים ואפילו לא מכירים אחד את השני
חדלו להתנדב!
"פריפריה בעברית זה שוליים, סְפָר, אבל אלתרמן קרא לה 'העמדה הקדמית של הציונות'. אני מאוד מתנגד למושג פריפריה ולמרות שהוא מושג שגור בחברה – לא אצלי", אמר. לדבריו, עד היום הוא נפגש מדי שנה עם תלמידיו לשעבר מקרית שמונה, שמזמינים אותו למפגשי המחזור שלהם. "היו שם חברה יוצאים מן הכלל. והיום חלק מהתלמידים שגדלו אצלי הרבה יותר מצליחים ממני – בכסף בטח", אמר.
כמי שהיה חלק מהתנועה קיבוצית והאקדמיה, הרגשת שהגישה שלך לחינוך בסְפָר שונה מאיך שהבינו אותה באותם מקומות?
"באסכולה ממנה אני בא היו שני מושגים שאני מאמין בהם עד היום: הגשמה, ושליח. מה זאת אומרת הגשמה? שאתה לא יכול לדבר מושגים לריק וצריך לעשות. וכך גם רעיון השליחות החינוכית שאימצתי.
"בקרית שמונה היו הרבה מאוד השלכות לשליחות. על החינוך תלמידי יעידו. אבל הייתי אחראי לשני מפעלים שבעיניי היו משמעותיים מאוד. יש היום מפעל אלקטרוניקה שקוראים לו 'אלקטרוגליל' ועובדים בו מאה עובדים, יזמתי את הקמתו יחד עם רפאל והוא התחיל כמפעל לצד בית הספר כשהמורים עבדו במפעל, אנשי המפעל עבדו בהוראה והתלמידים עשו שם את הפרויקטים שלהם. מהר מאוד התברר שזה לא יכול להיות עם בית הספר, אז עשו הפרדה, ולצערי בהמשך הפריטו את המפעל. ובכל זאת, עד היום הוא מהמפעלים המשמעותיים בצפון. בנוסף לכך גם הייתי ממקימי בית החולים הקדמי של קרית שמונה, דבר שהציל אלפי אנשים, בהתחשב בכך שמאוחר יותר התחילה מלחמת לבנון והוא הפך למוקד רפואי מרכזי לאזור הצפון, הגולן ומאוחר יותר גם דרום לבנון".
אחרי המהפך הפוליטי ב-1977, כתב צמרת מאמר בכתב עת 'שדמות', בשם "עצה לידידים, חדלו להתנדב", שביקר את חברי התנועה הקיבוצית ועורר הדים רבים. "ביקשתי להגיד לידידי בתנועה קיבוצית להפסיק לבוא להציל אותנו" הסביר, "אל תבואו כמתנדבים עם יוהרה לכמה חודשים כאילו אתם מעל קרית שמונה, כאילו הם הפריפריה ואתם יודעי כל. אם אתם רוצים לעבוד בקרית שמונה – תעבדו כמו אנשי קרית שמונה, באותם תנאים, לשנים. לא בפעולה מתחסדת".
איך הגיבו למאמר הזה?
"הוא עשה הרבה מאוד רעש, אבל עובדה שעד היום לומדים אותו בכל המכינות הקדם צבאיות. המאמר הזה נכתב מתוך תפיסה שהתפתחה אצלי במפגש עם המתנדבים. הרגשתי שחבריי לא מכירים את השטח, ואני יכול לעזור להם לנווט בו".
לאחרי שש שנים בקרית שמונה, הוצע לצמרת לנהל את מוסד יד בן צבי לחקר ישראל. צמרת נענה להזמנה, וניהל את המוסד במשך 28 שנים, זאת במקביל למגוון משימות חינוכיות. בין היתר, מונה על ידי שר החינוך זבולון המר ז"ל, לכהן במספר ועדות, כמו למשל ועדת שנהר שדנה במקום של לימודי היהדות בבתי ספר חילוניים.
בשנת 2009, לבקשת מנכ"ל משרד החינוך דאז, שמשון שושני, נכנס צמרת לתפקיד ראש המזכירות הפדגוגית במשרד. "זה בעצם איש החינוך המרכזי" הסביר, "מספר אחת – השר – הוא פוליטיקאי, מספר שתיים – המנכ"ל – הוא מנהלן, אז מבחינת איש החינוך, התפקיד הזה הוא מספר אחת במשרד.
"אבל כשאני הגעתי זה כבר לא היה ככה. החוק עדיין מנע מהשר לקבוע את תכניות הלימוד, אבלל במציאות – הפוליטיקאים מצאו דרך לעשות את זה" אמר, "כל השנים הכרתי את התפקיד הזה, וחלמתי על התפקיד הזה. אבל כשהגעתי למשרד החינוך, התברר לי שזה חלום בלהות".
משועבדים לבחינות הבגרות
במהלך תקופתו בתפקיד, העביר ביקורת חריפה על ההשתעבדות של המשרד לתוצאות המבחנים הבינלאומיים, למערכת הציונים ולכמות העצומה של מבחני הבגרות הקיימת היום במערכת. "השאלה הגדולה שהעסיקה אותי וממשיכה להעסיק אותי היא איך להפוך את החינוך ליותר ערכי ומעניין", אמר.
"זו שערורייה, יש 159 מקצועות לבגרות, המדינה הבאה בעולם שיש בה כמות כזו של בחינות בגרות היא שווייץ, ושם יש רק 80 בחינות בגרות" טען צמרת, "זה לא יכול להתקבל על הדעת שיש אינסוף מקצועות שמלמדים שעתיים בשבוע. כשאתה מלמד שעתיים בשבוע אתה צריך ללמד 12 כיתות בשביל שתהיה לך משרה. זה 500-400 תלמידים שהמורה לא מכיר ולא מתייחס אליהם ולא מעמיק איתם. מדובר באינסוף מורים, כמעט כולם, מסך המורים התיכוניים".
לדבריו, מצב הזה הוא "תוצר ידי אדם ששייך לכל קו ההפרטה שקרה לנו בכל מיני קשרים לאורך השנים". צמרת הוסיף כי "פעם בית הספר היה בית חינוך. במילים אחרות, מושג המחנך היה מאוד משמעותי, ואת זה עוד עשיתי בקרית שמונה. הייתי מגיע לכל בית, לכל תלמיד בכיתות שחינכתי. וזו לא שאלה של זמן, זו שאלה של סדרי עדיפויות.
"הייתי יוצא לכל טיול עם כל התלמידים, לשישה ימים בכל מחזור של בית הספר – זהו סוד ההיכרות העמוקה שלי איתם, וזה גם אחד היתרונות של עיירות הפיתוח" הוסיף בחיוך, "הילדים פחות ילדי שמנת והם מוכנים ואוהבים לצאת לטיולים ארוכים. עד היום בקריית שמונה זה ככה".
ביקשתי להגיד לידידי בתנועה קיבוצית להפסיק לבוא להציל אותנו" הסביר, "אל תבואו כמתנדבים עם יוהרה לכמה חודשים כאילו אתם מעל קרית שמונה, כאילו הם הפריפריה ואתם יודעי כל. אם אתם רוצים לעבוד בקרית שמונה – תעבדו כמו אנשי קרית שמונה, באותם תנאים, לשנים. לא בפעולה מתחסדת
צמרת מקשר בין "נפילת הדורות", לפחות בכל תחומי הדעת הרוחניים, להתעצבותה של מערכת החינוך בעשורים האחרונים. "ברגע שמלמדים רק שעתיים היסטוריה, וההיסטוריה היא חצייה יהודית וחצייה כללית, אז לא יודעים כלום, אין שורשים בכלל" טען, "כשלומדים רק שעתיים תנ"ך אין שום יחס לתנ"ך, כי שעתיים הן אף פעם לא שעתיים, ותמיד באמצע יש כל מיני דברים אחרים. אני שייך לדור שלמד ארבע שעות בשבוע היסטוריה וארבע שעות בשבוע את התנ"ך. הידע של ההיסטוריה והתנ"ך של הדור שלי הוא אחר לגמרי".
הוא מתח ביקורת גם על השינוי המבני שעברו בתי הספר. "עד לשלב מסוים הייתה כיתה עם מחנך, ובשלב מאוחר יותר הכיתה הפכה להיות הקבצות עם מורים שונים ולכל מורה יש חדר והתלמידים הפכו לאורחים שלו" הסביר, "אני למדתי ההפך, אצלי המורה היה אורח בכיתה. עם הרפורמה ב-1968, והקמת חטיבות הביניים, בתי הספר נהיו גדולים מאוד. היום יש לך בתי ספר עם 3,000 תלמידים. איך אפשר להיות מורה בבית ספר כזה? אתה רואה ילד זורק אבנים על ילד אחר, אתה לא מכיר אותו הוא לא מכיר אותך. למה שתיגש אליו בכלל? בבית הספר שאני למדתי בו, כל מורה הכיר כל ילד וכל ילד הכיר כל מורה. היום מורים יושבים עם הגב אחד לשני בחדר מורים ואפילו לא מכירים אחד את השני."
לעמדתו, יצירת חטיבות הביניים ריכזה את תלמידי בתי הספר היסודיים השונים במקום אחד ושברה את המרקם החינוכי-אינטימי שאפשרו בתי הספר היסודיים בשכונות בהן התלמידים הכירו אחד את השני. "חטיבת הביניים, על פי עקרונותיה, היא בדיוק המסגרת הכללית בה יש מעבדה לכל אחד, שישה אולמות התעמלות וכו'. מה שאתה יכול להקים ל-2,000-1,500 תלמידים אתה לא יכול להקים לכל 300 או 400," טען צמרת, "לכן יש פה נימוק כלכלי וכאילו נימוק מדעי 'מעבדה טובה לביולוגיה, מעבדה טובה לפיזיקה' וכל אלו מקדימים את הנימוק החינוכי. כשמוסיפים לזה את סיפור הבחינות ובחינות הבגרות" הוסיף, "נוצרה, במשך עשורים, המערכת כפי שאנחנו מכירים אותה היום."
כדוגמה לפעולה חינוכית מוצלחת, נתן צמרת את פועלה של ד"ר עליזה בלוך, מנהלת בית הספר המקיף השש-שנתי ברנקו וייס בבית שמש, מקום מגוריו של צמרת מאז 1989. לדבריו, הצליחה בלוך, בעזרת חזון חינוכי, להילחם ב"המוניות" הזו. "עליזה קבעה שכל שכבת גיל היא בית, עם מנהל שיש לו את כל הסמכויות של מנהל" הסביר, "ויותר מזה, היא ביטלה הרבה מאוד מקצועות לימוד. יש שנים שלא לומדים מקצוע כזה ומקצוע אחר. וכך יש לא פחות מארבע, ובדרך כלל שש שעות לכל מורה שנכנס לכיתה. זה מהלך מהפכני, שראוי שמנהלים ואנשי חינוך יתנו עליו את הדעת. מה שעליזה יצרה זה סיפור אחר לגמרי".
כיום צמרת מבקש להציע תוכנית פעולה למשרד החינוך שתנסה להתמודד עם הבעיות עליהן עמד במשך השנים. בין היתר הולכים לדון על חלק מהצעותיו בוועדת החינוך בכנסת בחודשים הקרובים, כאשר בראש כוונותיו, להציע למשרד החינוך להתייחס לבתי הספר התיכון של היום כמו שהתייחסו פעם לבתי הספר היסודיים: "פעם שמונה כיתות, שהיו החובה, עם זה אפשר היה לצאת לחיים בוגרים. היום עם 12 שנים יוצאים 'עם כאילו' תעודת בגרות לחיים בוגרים. אני מציע שהיציאה תהיה רק אחרי 15 שנים. ש-B.A יהיה חלק מלימודי היסוד של בית הספר, וזה דבר שקיים היום בהרבה מאוד ארצות בעולם. במילים אחרות, אני מציע לקבל כל מי שרוצה ללכת אחרי בית הספר התיכון להשכלה גבוהה, בתוך מסגרת חוק חינוך חובה חינם" הסביר צמרת.
"אז אפשר שבית הספר היסודי יעסוק בחינוך ולא בבגרות, ושבית הספר התיכון יעסוק בחינוך ולא בציונים ובגרויות, וההתמחות תתחיל בדיוק בשלב של התואר ראשון. אין שום סיבה שהיום כל מיני מקצועות אוניברסיטאיים יהיו בתיכון. זה בשום פנים ואופן לא צריך להיות בתיכון. בתיכון צריך לעסוק בלימודי בסיס: ספרות, היסטוריה ותנ"ך, ולא בסוציולוגיה ויחסים בינלאומיים. התוצאה היום שגומרים בית ספר תיכון ולא יודעים דברים מאוד בסיסיים. אני יכול להראות לך מפות של תלמידים שלי ב"בינתחומי", טובי הנוער, הם לא יודעים לצייר את מפת מדינת ישראל, איך אנשים יכולים להצביע בבחירות ככה?
"אני בהחלט בעד בחינות בגרות. כעיקרון, סיפור הבגרות ודאי חשוב כל עוד מסיימים ללמוד בסוף י"ב. אבל אם יסיימו ללמוד מאוחר יותר, כמו שקיים בהרבה מקומות אחרים בעולם? צריך להקים ועדה ולבחון מספר אפשרויות. הוצע בזמנו לסיים את הלימוד התיכוני בגיל 17 ולגייס בגיל 20. מצדי שזה יהיה אחרי צבא. אז הנוער יהיה יותר מכוון על מה הוא רוצה. בנט (נפתלי בנט, שר החינוך, ד.ט) נפגש איתי על זה אך הוא לא השיב לי. נפגשתי עם הרבה אנשי חינוך על זה, רובם מסכימים איתי, לא כולם ולא על הכל. יש כאן הרבה מאוד שאלות אופרטיביות וכלכליות, למשל צריך יהיה לבטל את בחינת הפסיכומטרי שרק שואבת כספים מהתלמידים, או את איך בוחנים את התלמידים בתוך האקדמיה, אבל בסופו של דבר זה עניין של סדר עדיפויות. זה לא תשובות שאפשר לקבל מחר בבוקר אבל אין סיבה שלא יחליטו על זה תוך שנה. זה נושא שצריך להרים אותו והוא מאוד חשוב וקרדינלי לעתידה של מדינת ישראל."
