לקחתי אוטובוס מאוחר מהדרום למרכז. במושב לידי ישבו שני גברים, בשנות הארבעים, וניהלו שיחה על הילדים שלהם ועל הורות בכלל. "הילד עוד עושה סצנות של בכי." שיתף הגבוה מבינהם לגבי הבן שלו, "ואני מבין שבמקרה כזה אתה צריך להיות אבא שלו ולתמוך בו רגשית, להעמיד אותו במקום."

"כן, כן." ענה לו הגבר לידו בכובד ראש, והוסיף "בין כמה הוא כבר?"

"כיתה ט'! ויש לו בגרות רגשית של ילד בכיתה ו'. אינפנטיל, אני אומר לך. גידלנו אותו להיות סמרטוט. אבל בצבא יעשו ממנו משהו. עכשיו זה פשוט ככה." הוא הוסיף, "אני הולך לכל היועצות וכל מי שצריך. אני מאוד רוצה שיהיה לו טוב ולאהוב אותו. תראה, כשהיא בוכה, ניחא. בנות, בוכות, אתה יודע איך זה? היא מרגישה המון, מוצפת כל הזמן. ילדה מקסימה. כל כך נשית. אבל הוא? סמרטוט אנושי, באמת. אין לו חברים, החלומות שלו, מפגרים כאלה. אין לו אינטרס להתקדם! כל המורות מסבירות שוב ושוב כמה הוא יכול וצריך להשקיע יותר. הוא לא עומד בשום סטנדרט."

"ואצלי, אתה יודע, הקטן, לא מצליח להירדם בלעדיי." ענה לו השני, "כבר בן ארבע. לא יכול. כמה תלותיות, כמו בת. לגדל גברים קטנים זה קשה."

ישבתי שותק מאחורי שני האבות האלה. השיחה שלהם לא עזבה אותי במשך כל הנסיעה. בינתיים האבא לילד בן הארבע התקשר ולחש לו בטלפון סיפור לילה טוב וסיפר שהוא מתגעגע ויחזור בקרוב. האבא הגבוה התקשר לאישתו ושאל על כל אחד מהילדים, איך היה היום שלהם ואם הם כבר במיטות. הוא התעכב על הבן שדיבר עליו בנסיעה, הביע דאגה וגעגוע.

שאלתי את עצמי אם זה קשור להורות טובה ואם השניים האלה הורים גרועים. הם שניהם, באמת, משקיעים המון בילדים שלהם. הם עובדים קשה כדי לפרנס אותם, חושבים עליהם במהלך היום ודואגים נורא. הם נבוכים אל מול ה"חולשות" שלהם ורוצים להכיל את כל הרגשות של הילדים שלהם ולתמוך בהם רגשית. בפואמה "חיי המתים" כותב חנוך לוין; "כל האבות הם בנים, ובהתקלף מעליהם קליפת עורם והנה ילדים הם." אם גם השניים האלה, שקראו לילדים שלהם סמרטוטים אינפנטילים מלאי חלומות מטופשים היו ילדים פעם, כנראה שהיו כאלה. אז מה עשה מהם האבות האלה? על מה האכזבה הגדולה מהבנים שלהם?

בעיני, הבעיה היא בסטנדרטים שהם מציבים להם. הקונזצוס הוא לגדל ילדים ככה, כי ככה אמורים. משליכים תכונות מגדריות לפי מין מולד על ילדים.ות ומונעים מהםן להרגיש, או לחוות. אין בעיה שהגדולה בוכה, אבל הוא בן. אין בעיה שילדה תתגעגע, אבל הוא בן. שלא יהיה חלש, שלא יבכה, שלא ישבר, שילך לצבא, שיעמוד בנורמה. שיהיה גבר. הסטנדרט הגברי חסר הרגש לא באמת צומח מבנים צעירים, כמו שלא כל הבנות אוהבות לשחק בבובות, להתחבק ולדבר על הרגשות שלהן. הסטנדרט נכפה על ילדיםות בכוח.

הם לא הורים גרועים. הם פשוט מגדלים ילדים לתוך מציאות מדכאת בלי לתת להם כרטיס מפלט. מי שחזק מספיק שורד, ומי שלא – נשבר.

"אמרו לי כל הזמן"

שאלתי חברים וחניכים שלי על מקרים בהם אמרו להם להתנהג ביחס למגדר שלהם.

"בתור ילד קטן הלכתי עם אבא שלי ללונה פארק וכשפחדתי לעלות על אחד המתקנים הוא החזיר לי ב"מה אתה בחורה?!" – אחד מהם סיפר. כי לפחד זה חלש, ורק לבנות מותר להיות חלשות.

"אני לא יכולה להעמיד את מספר הפעמים שסיפרתי על משהו שעשיתי או רעיון שיש לי ואמא ענתה לי ב"אויש איזו יפה" "איזה רעיונות יש בתלתלים היפים האלה", "ואת ניראת נהדר" –  כתבה לי חברה. החוויה הזו, של "בנות צריכות להיות יפות" תופסת גם כשאת חכמה. הרעיונות והעשייה שלך משוייכות למראה החיצוני שלך.

חבר אחר כתב לי "בכיתה ו' המחנכת דיברה איתי אחרי שהרבצתי לילד בפעם הראשונה. היא אמרה שזה טוב, שאני סוף סוף מתנהג כמו בן. בטח יש עוד דוגמאות, אבל האחת הזאת ממש תפסה אותי עד היום."

כל גידול הילדים ועיצוב החברה מושפע מפטריארכיה ומיזוגניה. אנחנו חיים בחברה שמלאה בשנאת נשים ונשיות*. אנחנו מרדדים אותן לכדי חפץ, אימג'. תכונות "נשיות" נתפסות כחלשות ואין להן מקום. צריך לבטל אותן, אצל נשים ואצל גברים. אנחנו גוערים בילדים שלנו להתלבש בהתאם למגדר ששויך להם, לשבת בהתאם על הכיסא. לרוץ או לא לרוץ, לשחק או לא. אנחנו משמרים אותם בקופסאות קטנות. עדיף שתהיה בן אלים, מאשר שתהיה בן שמתנהג כמו בת.

כמה חוקי ברזל

באחד הימים ישבתי עם חלק מהבנות בזמן שהבנים שיחקו כדורגל. הן ישבו על המדרגות, מול המגרש והזמינו אותי להצטרף לשיחה. הן שיתפו אותי בחברויות בין הבנות לבנים.
יש כמה חוקי ברזל שהן לימדו אותי, ולא הסכימו לערער עליהם בשיחה:

  1. רק לבן מותר להציע חברות לבת, ולא להפך. אם היא רוצה משהו ממנו היא צריכה "להשיג אותו", לא להציע בעצמה.
  2. אם בן ובת רבו, התפקיד של הבת הוא לדאוג שישלימו.
  3. בנים הם טיפשים ולא יודעים להביע רגשות. יש ממש מעט שיש להם רגשות, אבל זה נדיר.

ניסיתי לחשוב עוד על החוקים האלה, ועל המרכיבים שלהם. באופן ברור הם משמרים מערכות יחסים פטריאכליות שגדלנו עליהם בכל מקום, שימור המיתוס של "האביר והנסיכה".

אחד הדברים שאנחנו גדליםות עליהםן, ממש מגיל אפס, הוא הידיעה שלבנים אסור להביע רגשות או לבכות בעוד שלבנות זה מותר ונחוץ. בנים נדרשים להביע את התחושות שלהם באלימות (ככה למשל ביסודי לבנות "מותר להתחבק אחת עם השניה, בנים.. הם נותנים צ'אפחות כאלה על הגב") למרות שכולםן בסיטואציה רוצים חיבוק.
הבסיסים האלה שמוצבים לנו כעובדות כבר מילדות על מה "מותר" ומה "אסור" לעשות ביחס למגדר אליו שוייכת בלידה (הרי אנחנו לא ממש מחכיםות להבין מה המגדר של כל ילד.ה, אלא פשוט מגדלים את כולם כסיסג'נדרים סטרייטים ומקווים שהילדים שלנו לא יתקלקלו לנו בדרך) בעצם משפיעים באופן ניכר על כל קבלת החלטה כלשהי לאורך תקופה ארוכה בחיים, אם לא לאורך תקופת החיים כולה.

כשזה מצטרף לשיח מורכב על זהות מגדרית וכשבוחנים זהות מגדרית כרצף, מביניםות לאט לאט שזו סקאלה. הקצוות הבינאריים של 'גבר' ו'אישה' הם רק חלק מספקטרום רחב, אבל אנחנו מגדליםות ילדיםות ביחס לבינאריה החברתית ולא ביחס לספקטרום. אנחנו גודעים מהם את היכולת להרגיש, או לחקור ולהבין מי הםן, שולליםות את האפשרויות להיות "אחר".

הקופסא הגברית

אני חוזר לאבות האלה באוטובוס והנער המתבגר הבוכה ההוא, הבן של הגבוה. אני לא חושב שאבא שלו אבא גרוע, הוא פשוט אבא אבוד.

"אני לא מבין מה הילד הזה עוד צריך, אני עושה בשבילו הכל." הוא אומר לחבר לידו. "אולי אם נשאיר אותו כיתה? שיתחיל מחדש?"

בהרצאת טד תחת הכותרת "הקופסא הגברית" מדבר טוני פורטר על הקודים החברתיים של גידול בנים כאבא. הוא מספר על הילדות שלו ועל אבא שלו ועל האיסור לבכות. על ההבדלים בין הדרך בה התייחס לבת שלו לבין הקשר עם הבן שלו. הוא מסביר את החוויה הזו, ואת העקרונות שעומדים מאחוריה וקושר באופן ישיר את הדיכוי שמפעילים גברים כלפי נשים לדיכוי שגברים מפעילים כלפי עצמם.

הוא קורא להורים לחנך את הילדיםות שלהםן אחרת. ללמד אותםן מחדש על "בנים" ועל "בנות" ועל מה מותר לעשות ולהרגיש. נראה לי שהשיעור החשוב באמת  בעבור הורים הוא ללמד את עצמםן איך לצאת מהקופסא. לאפשר קודם כל לעצמםן להיות עצמםן.