כששואלים אותי על העיסוק שלי בתזונה נבונה, מתפתחת לעיתים קרובות שיחה בה אני מנסה להסביר כמה סוכר אנחנו אוכלים בלי להיות מודעים לכך, וכמה צריכה גבוהה של סוכר מזיקה לבריאות.
לא פעם, השיחה מסתיימת בהצהרה מבן/בת השיח: "אבל זה טעים!"
תרשו לי לתאר שתי סיטואציות שבטח די מוכרות לכם:
1: "רוצה גלידה עם קצפת?"
"אמממ, לא כדאי, אני מפוצצת מהארוחה… טוב נו, רק קצת בשביל לטעום."
2: וואי, איזה ריח מדהים יוצא מהמאפיה – אכנס רק לקנות כוס קפה."
כולנו מכירים את המצבים האלו, ואנחנו גם יודעים שלעיתים קרובות הם נגמרים לא בטעימה קטנה ולא בכוס קפה בלבד.
למה לא? אני תמיד החשבתי את עצמי כאשה בעלת אופי חזק וכח רצון מאד מפותח, אבל ברגע האמת מול איזה רוגלך קטן – הייתי אבודה.
יש סיבה ביולוגית לחולשה שלנו למתוקים ובצקים, והסיבה היא לא אופי חלש או פגם בכח הרצון. מה שקורה לנו כשאנו עוברים מול חלון ראווה של מאפיה ומריחים את הריח שבכוונה מפיצים לתוך הרחוב, הוא שיש סוג של השתלטות על המח – ההיגיון, השליטה העצמית והמודעות יוצאים לחופשה והדחף לסיפוק מיידי משתלט.
כשאנו נחשפים לגירוי חושי חזק (ריח, ראיה, טעם וכו'), גירויים אלו יוצרים תהליכים במח. חלק חשוב מהתהליכים האלו קורים באזור במח שנקרא "מרכז השכר". למרכז השכר תפקיד חשוב בהישרדות האדם. במרכז השכר מתרחשים תהליכים שאחראים ליצירת מוטיבציה לחפש דברים שגורמים לנו עונג, לדוגמא התחושה הטובה שבאה עם האכילה כשאנחנו רעבים, מה שמבטיח שנמשיך לחפש מזון ולחיות, או, לדוגמא, העונג בקיום יחסי מין, מה שמבטיח המשך המין האנושי. סמים, אלכוהול, ניקוטין, וגם סוכר גורמים לגירוי חזק מאד של מרכז השכר. חוויית העונג בצריכה של חומרים אלו גורמת לנו לזכור אותה ולרצות לחוות אותה שוב ושוב, וכשחיפוש זה והצריכה שבאה בעקבותיה מתגברים ונהיים הרסניים עד כדי פגיעה בתפקוד, מתפתחת התופעה של התמכרות.
מרכז השכר נמצא בחלק של המח שמבחינה אבולוציונית דומה למח של הזוחל שהוא חלק "קדום" יותר של מח האדם. ההיגיון, המודעות והיכולת להסיק מסקנות, שנחשבות לפעילויות מוחיות ברמה יחסית גבוהה, מתרחשים במקום אחר במח, אזור שנקרא קליפת המח (קורטקס). מכך אפשר להבין שכשעומדים מול המאפיה, רואים את העוגות היפות ומריחים את הריח הטוב, החלק של המח שדומה לזוחל משתלט, מרכז השכר מקבל גירויים חזקים ואנו נזכרים בהנאה ובטעם של עוגה חמה וטרייה, כך ההיגיון ושיקול הדעת עפים מהחלון ורק נשארת המחשבה – רוצה עכשיו, אני חייב/ת ולא מעניין אותי כלום.
תעשיית המזון מכירה את התהליך הזה היטב וגם עורכים מחקרים רבים בנושא. ליצרני המזון עניין רב להבין בצורה מעמיקה מה מתרחש אצלנו כשהחושים שלנו מקבלים גירוי חזק, ואילו גירויים פועלים חזק על מרכז השכר. אוכל עתיר סוכר שומן ומלח, אוכל "היפר-טעים" מגרה את מרכז השכר בצורה חזקה מאד ותעשיית המזון משקיעה הון כדי להביא לנו כמה שיותר גירויים ולפתות אותנו לקנות כמה שיותר מהמוצרים שלהם.
ד"ר דוד קסלר, אחד מהמובילים של החקיקה נגד תעשיית הטבק במנהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA), , חיבר ספר נפלא בשם "The End of Overeating" " או בתרגום חפשי – "הסוף לאכילת יתר". בספר הזה הוא מתאר לפרטי פרטים את התהליך שקורה לנו כשאנו מקבלים גירויים חזקים שקשורים למאכלים עתירי סוכר שומן ומלח והוא קורא לגירויים האלו בשם "אותות" (cues). בימינו, אנו מוצפים כל הזמן ובכל מקום באותות אלו, המגרים אותנו לאכול אוכל "היפר-טעים" מרובה קלוריות. פרסומות ושלטי חוצות הן דוגמא לאותות, מכונות שתיה וחטיפים אוטומטיות שפרוסות בכל מקום בארץ כולל בבתי ספר הן אותות המגרות אותנו לרצות, לקנות ולצרוך.
החדשות הטובות הן שהשתלטות זו זמנית, והתחושה בדרך כלל חולפת אם נמתין קצת. חשוב לדעת שיש רק כמה שניות בין ההשתלטות של החלק של המח הדומה לזוחל לבין הרגע שמושיטים את היד ולוקחים, אבל, אם אנחנו תופסים את זה בזמן, אפשר לעצור לרגע כדי לחשוב על מה שקורה עכשיו אצלנו בראש – ולהבין שזה לא רעב אמיתי אלא "חטיפה" של המחשבה ההגיונית ע"י גירוי מכוון לכך. אם נצליח להתרחק ולחכות כמה דקות, התחושה והדחף בד"כ עוברים.
בספרו, ד"ר קסלר ממליץ שבסיטואציות או מקומות בהם אנו מרגישים שהאותות חזקים במיוחד וקשה לשלוט עליהם, לנסות להימנע מראש מהחשיפה לאותות אלו. הוא מתאר דוגמא מהניסיון האישי שלו; יש דוכן שאהוב עליו במיוחד בשדה התעופה בעיר שלו שמוכר דים סם, וכל פעם שהוא היה עובר ליד הדוכן הזה, הוא לא עמד בפיתוי וקנה למרות שמלכתחילה הוא בכלל לא רצה לעשות זאת ותכנן לא לקנות. כדי להתגבר על זה, הוא פשוט התחיל ללכת במסלול אחר בשדה התעופה שלא עובר דרך הדוכן ובכך הוא חסך מעצמו את החשיפה ל"אותות" של דוכן הדים סאם והדחף שבא בעקבותיו.
בימינו תעשיית המזון מציפה אותנו באותות ומסרים – גלויים ומוסתרים – שנועדו לגרות אותנו לרצות ולקנות עוד ועוד אוכל וכך ליצור עוד ועוד הכנסות. פירות וירקות פחות רווחיים מאוכל מתועש, בו ניתן לשלוט באופן מוחלט בטעם, בצורה ובחיי המדף, לכן אין הרבה פרסומות שמפתות אתנו לקנות פירות וירקות.
קוראים וקוראות יקרים, אני ממליצה לכם ולכן לנסות לזהות מצבים בהם אותות אלו פועלים עליכם, במיוחד אם זה חזק כל כך שאתם לא עומדים בפיתוי. לאחר זיהוי מצבים כאלו תנסו למצוא דרכים להוריד את מידת החשיפה לאותות אלו.
טיפ: בפעם הבאה שאתן עוברות גירוי כזה, לדוגמא, רואות תכנית טלוויזיה בה מישהו אוכל שקית צ'יפס (אות), ופתאום נורא בא לכן משהו קראנצ'י לאכול, דברו רגע עם המח, נסו להיות מודעות לכך שנחשפתן לגירוי וכרגע השתלט החלק ה"זוחל" של המח שמעביר מסר – אני חייבת! – ולהבין שזה לא רעב אמיתי.
עם הרבה מודעות וקצת סבלנות אפשר להימנע מלתת לתהליך זה להכתיב את הפעולות.
