דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת י"ב בניסן תשפ"ד 20.04.24
21.2°תל אביב
  • 17.4°ירושלים
  • 21.2°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 18.5°אשדוד
  • 17.4°באר שבע
  • 23.3°אילת
  • 18.9°טבריה
  • 16.4°צפת
  • 20.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות

קריאה ראשונה / טעימה מהספר ׳שישה חודשים ב-1945׳ מאת מייקל דובס

סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל נפגשו לוועידת פסגה ביאלטה, הניצחון על גרמניה הנאצית נראה קרוב ומוחלט. שלושת המנהיגים נועדו כדי לגבש תכנית שלום לאחר איימי המלחמה, אך ברבות הימים התברר ששם הונחו היסודות לארבעים שנות מלחמה קרה

הספר 'שישה חודשים ב-1945' בהוצאת ׳עם עובד׳ (גרפיקה: דבר ראשון).
הספר 'שישה חודשים ב-1945' בהוצאת ׳עם עובד׳ (גרפיקה: דבר ראשון).

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

1

רוזוולט

3 בפברואר

המטוס הגדול, על ארבעת מנועיו והכוכב הצחור הזוהר המעטר אותו, עמד על המסלול של שדה התעופה הקטן במלטה, מוכן ומזומן להטיס את פרנקלין דלנו רוזוולט (Roosewelt) — פד"ר — לשליחותו האחרונה. מטוס הסקיימסטר דגלס סי־ 54 הותאם במיוחד לטיסה, והוכנסו בו מיטב השיפורים העדכניים, ובכללם מעלית שהרימה את הנשיא בכיסא הגלגלים שלו מהמסלול היישר לבטן המטוס. פד"ר הביע את מורת רוחו באוזני סוכני השירות החשאי שהובילו אותו בכיסאו לכלוב המעלית הקטן. "מעולם לא אישרתי את הדבר הזה", מלמל, "זה ממש לא נחוץ".  הסוכנים הנבוכים התעקשו שהמתקן חיוני מטעמי ביטחון. החלופה הייתה רמפה ארוכה, אך היא עלולה לרמוז למרגלי האויב כי נשיא ארצות הברית חולה הפוליו עומד לנחות או להמריא. רוזוולט סלד ממהומות ומהוצאות מיותרות, וגם הפעם לא השתכנע.

ההמראה תוכננה בדיוק כוראוגרפי. שלושים מטוסים של הצבא עמדו בטור סמוך למגדל הפיקוח הקטן והמתינו לאישור המראה. בכל עשר דקות נע המטוס שניצב בראשית הטור לקצה המסלול המואפל. וילונות המטוס כיסו את החלונות, והאורות בתוכו כובו. כל אחד מהמטוסים המריא ברעם גדול אל שמי הים התיכון, והמטוס הבא אחריו התקדם לעמדת ההמראה. הלילה נמלא ברעמי מטוסי תובלה מסוג סקיימסטר ויורק שחיממו את מנועיהם לקראת המראה וביללות צורמניות של מטוסי קרב שחגו מעל שדה התעופה.

מעטים ידעו שגם מטוסו של הנשיא נמצא במקום. שם הצופן שלו היה פרויקט 51 , ובנייתו נשמרה בסודי סודות. יודעי ח"ן קראו למטוס הנשיא הפרה הקדושה. רוזוולט היה נשיא ארצות הברית הראשון שטס במטוס. שנתיים קודם לכן בפברואר 1943 עלה לספינת אוויר של חברת פאן אמריקן לקזבלנקה לפגישה עם וינסטון צ'רצ'יל (Churchill). טיסה בכלי תעופה מסחריים לא הייתה מעשית עבור נשיא בעת מלחמה — בייחוד לא עבור נשיא שמשותק ממותניו ומטה. הבית הלבן המעופף היה מוכן אז לטיסת הבכורה שלו.

רוזוולט עלה על סיפון הפרה הקדושה בשעה 11 ורבע בלילה ב־ 2 בפברואר 2.1945 המטוס היה אמור להמריא רק בשלוש וחצי לפנות בוקר, אך רופאיו החליטו שמוטב כי הוא ייהנה משנת לילה הגונה. הוא הוכנס לקיטון הנשיא הסמוך לכנף. משרתו השחור ארתור פריטימן  (Prettyman) עזר לו להתפשט ווידא שהוא שוכב בנוחות על ספת הקטיפה התלת־מושבית שחותם הנשיא חקוק עליה. ברשימת המנעמים האחרים היו גם כיסא מסתובב, שולחן ועידה, ארונות אחדים, בית שימוש פרטי, חלון פנורמי חסין בפני כדורים, שגודלו כפול מגודלו של חלון רגיל במטוס, מוקף וילונות כחולים. לוח בקרה סמוך לחלון סיפק תקשורת לתא הטייס ולשאר אגפי המטוס. על הקיר הפנימי שממול היו מגולגלות מפות אחדות, והיה אפשר להציגן לצורכי התדריכים בעת הטיסה. ציור מהמאה התשע עשרה של מפרשית מתנודדת בין גלים סוערים כיסה את הקיר שמעל לספה והזכיר לרוזוולט את חיבתו לים.

הנשיא סבל מעייפות כרונית. הוא שרד 12 ימי חצייה של האוקיינוס האטלנטי על סיפון משחתת חיל הים של ארצות הברית בעזרת אין־ספור משחקי ג'ין רמי, משחקי סיפון אחרים וסרטי קולנוע בערבים. לא פעם ישן 12 שעות בלילה — אך למרות המנוחה הארוכה, נדמה שלעולם אינו רענן באמת. חלק ניכר מהאנרגייה שנותרה בו הופנה למערכת הבחירות האחרונה שלו. הוא נסע במכוניות פתוחות ועמד בגבורה בגשמי עוז שירדו בניו יורק בניסיון נואש להראות כי הוא כשיר די הצורך לכהונה רביעית. לפי התכנון, ההופעות במערכת הבחירות יהיו אמורות להזכיר לבוחרים את הדימוי הפופולרי של פד"ר — חזק, עשוי ללא חת, אופטימי. אך הן הסתירו את ההידרדרות המהירה במצב בריאותו. בחודשים האחרונים הוא איבד כעשרים קילוגרם ממשקלו ונראה כמי שלא נותרו ממנו אלא עור ועצמות. לחץ הדם שלו יצא מכלל שליטה, לעתים הגיע ל־ 260 על 150 . הארי ס' טרומן (Truman), סגנו של פד"ר, נחרד כאשר הם נפגשו לצילום סמלי בבית הלבן. "לא ידעתי שהוא חלוש כל כך", הודה טרומן באוזני עוזרו. "כשהוא מזג שמנת לספל התה שלו, הוא שפך שמנת לצלוחית יותר מאשר לספל. לא נראה שהוא סובל מקשיים מנטליים כלשהם, אבל מבחינה גופנית הוא מתפרק לרסיסים".

זמן קצר לפני ההמראה חמק הווארד ברון (Bruenn), הקרדיולוג של רוזוולט, לתא הנשיא. הנשיא כבר ישן. קצין הצי הצעיר רצה לוודא שהחולה שלו לא יתגלגל מהספה כשתאיץ הפרה הקדושה על המסלול לקראת המראה, הוא ידע שלרוזוולט לא יהיה די כוח לעצור את נפילתו ארצה. ברון התיישב על הכיסא המסתובב בגבו אל הספה. הוא ישן בישיבה, דרוך וקשוב לכל רחש מאחוריו.

ברון דאג ממצבו של פד"ר. כאשר בדק את הנשיא בפעם הראשונה בבית החולים של הצי בבתסדה במארס 1944 הבין מיד שמשהו ממש לא בסדר ופסק כי נותרה לו לא יותר משנה לחיות. החולה שלו התקשה לנשום וסבל מדלקת סמפונות. לבו היה מוגדל מאוד ולא יכול עוד להזרים דם ביעילות. הקרדיולוג רשם לו תרופה לשליטה בדופק, דיאטה קלה לעיכול, מנוחה רבה יותר וקיצוץ קיצוני במספר האורחים הרשמיים שעליו לארח ובמספר המטלות שעליו למלא. סגן אדמירל רוס מקינטייר (McIntire), רופאו הראשי של רוזוולט, דחה את המלצותיו של ברון משום שלא רצה לפגוע בשגרת העבודה של הנשיא, אך לבסוף הסכים לגרסה מצומצמת שלהן. בשל התעקשותו של מקינטייר איש מחוץ לחוג קטן של רופאים מהימנים בבית הלבן לא ידע את מלוא הפרטים על מצב הבריאות של הבוס. אפילו רוזוולט עצמו לא ידע את המצב לאשורו. הוא סלד מחדשות לא נעימות ולא התעניין בבירור האמת.

שאגת המנועים והרטט שעבר במטוס בשעה שהתרוממה הפרה הקדושה מהקרקע העירו את הנשיא מתנומתו המקוטעת. אפו וגרונו היו סתומים. ברון שמע את פד"ר מתהפך על הספה מאחוריו. מן התיעוד הרפואי שלו עולה ששנתו של רוזוולט במטוס הייתה רעה ביותר בגלל הרעש והרעידות, ומפעם לפעם הוא התעורר בגלל שיעול עוויתי וליחתי למדי. פרט לכך היה מצבו של החולה טוב מכפי שציפה ברון. הנשיא נהנה מאוד משבועיים של מסע הרחק מארצות הברית — ברכבת, באנייה, באווירון ובמכונית — ונח מנוחה הגונה בעת צליחת האוקיינוס האטלנטי. הוא ישן עד שעה מאוחרת בבוקר, נח אחר הצהריים ופרש לחדרו בשעה מוקדמת בערב למרות הים הסוער למדי.

לאחר ההמראה ממלטה, כשטסו מעל לב הים התיכון, פנתה הפרה הקדושה מזרחה במהירות של 320 קילומטר לשעה. הרופאים התעקשו שמשום שאי אפשר לשלוט בלחץ האוויר במטוס, יישאר המטוס בגובה של ששת אלפים רגל כדי להפחית ככל האפשר את בעיות הנשימה של הנשיא. המטוס חלף בינות לעננים. כשעה לאחר צאתם ממלטה הוא נקלע למזג אוויר סוער. ראש יחידת השירות החשאי שמע רעש עולה מחדרו של הנשיא וניגש לברר מה קורה. זו הייתה רק הדלת שנטרקה שוב ושוב. הטייסים סטו לכיוון צפון מזרח כדי להימנע מלטוס בשמי כרתים, שעוד הייתה בשליטת הגרמנים.

כשעלה השחר חלפה הפרה הקדושה מעל אתונה. העיר נראתה היטב משמאל למטוס. שישה מטוסי קרב פי־ 38 צצו מבין העננים ללוות את מטוסו של הנשיא מעל לים האגאי, מעל למישורים המושלגים של צפון יוון וטורקייה ולבסוף מעל לים השחור. אנה, בתו של רוזוולט, התעוררה בעוד מועד לצפות בזריחה היפה ובכפרים הזעירים באיי יוון הצחיחים. 6 בלילה הצטוו כולם להזיז את שעוניהם שעתיים קדימה. כשעה לפני הנחיתה הולבש הנשיא ואכל את ארוחת הבוקר האהובה עליו — קותלי חזיר וביצים.

מטוסי בעלות הברית הצטוו לסטות בתשעים מעלות בכניסתם למרחב האווירי של ברית המועצות, להזדהות כמטוסי בעלות הברית ולחמוק ממערכי ההגנה נגד מטוסים של הרוסים. הפרה הקדושה פעלה על פי הנוהל המקובל. המטוס טס לאורך מסילת הברזל מהעיירה אופטוריה שבשוליו המערביים של חצי האי קרים לכיוון שדה התעופה של סאקי. הנוף היה שטוח ומשמים, מרחבים אין־סופיים של שלג. חמישה מטוסי קרב ליוו את מטוסו של הנשיא (אחד חזר לאחור בגלל בעיות במנוע). המטוס של הנשיא חג פעם אחת מעל למסלול הנחיתה ונחת כמתוכנן בשעה 12 ועשר דקות שעון מוסקבה וקרטע עד לקצה מסלול הבטון הקצר.

ב־ 12 שנותיו של פרנקלין כנשיא הוא תרם את חלקו לחילוץ ארצות הברית מתהומות המשבר הכלכלי, שכנע אומה סרבנית לתמוך בבריטניה בשעתה הקשה וגיבש קואליציה צבאית שלא הייתה כמוה בהיסטוריה כדי להתייצב מול גרמניה הנאצית ומול יפן האימפריאלית. הניצחון בשתי הזירות היה בהישג ידו. הכוחות של בעלות הברית הגיעו לגבולות גרמניה והדפו את היפנים משטחים שכבשו באסיה. המפקד העליון הנוטה למות של הצבא החליט לצאת לשיט המסוכן והרה האסון באוקיינוס יומיים בלבד לאחר נאום ההשבעה הרביעי שלו משום שהיו לו עוד שתי מטרות, ולמענן הוא פעל כאחוז דיבוק. הוא רצה להבטיח שיושג ניצחון באבדות נמוכות ככל האפשר בחיי אמריקנים; והוא הבטיח שלום בר קיימה לאמריקנים המותשים מיותר משלוש שנים של מלחמה.

***

עד בואו של פד"ר לחצי האי קרים בשבת 3 בפברואר 1945 לא הציב שום נשיא מכהן של ארצות הברית את כף רגלו על אדמת רוסיה, ועל אחת כמה וכמה על אדמת ברית המועצות. יחלפו עוד כמעט שלושים שנה עד אשר יעשה כן שוב נשיא אחר.

יחסם של האמריקנים לרוסיה היטלטל בחדות מאז המהפכה הבולשביקית ב־ 1917. חיילים אמריקנים התערבו לצד כוחות הלבנים במלחמת האזרחים ברוסיה, נלחמו באדומים בשלגים של צפון רוסיה עד אשר נסוגו באנדרלמוסיה גמורה מארכנגלסק והותירו מאחוריהם יותר מאלפיים הרוגים. האמריקנים הזדעזעו מההסכם שחתם סטלין עם היטלר ב־ 1939 , מביתור פולין ומפלישת הסובייטים לפינלנד ולמדינות הבלטיות. אך המטוטלת שוב זינקה לצד האחר כאשר פלשו הגרמנים לברית המועצות ב־ 22 ביוני 1941 , ובתוך חודשים מעטים הגיעו לשערי לנינגרד ומוסקבה. כאשר נכנסה ארצות הברית למלחמה לאחר ההתקפה של יפן בפרל הרבור ב־ 7 בדצמבר, הייתה רוסיה הקומוניסטית בעלת הברית הצבאית החשובה ביותר שלה. הוליווד הפיקה סרטי קולנוע, ובהם תוארה ברית המועצות כארצם של חיילים נועזים, פועלים שבעי רצון וקומיסרים מאושרים — תפנית של 180 מעלות מהמוקיונים הבריונים שתוארו בלהיט הענקי מ־ 1939 "נינוצ'קה". הדימוי של האומה האדירה והמהימנה, הנתונה לשלטונו של מנהיג חזק אך נדיב, התחזק עם כל הישג של הצבא האדום בעידוד נמרץ של ממשל רוזוולט.

היו גם קולות אחרים שחלקו על העמדה המקובלת, בייחוד מצד קומץ הדיפלומטים האמריקנים שחוו על בשרם את החיים ברוסיה. אווריל הארימן (Harriman), שגריר ארצות הברית במוסקבה, התלונן על הדוב הרוסי ההופך ל"בריון של העולם". הוא חשש כי סטלין ינקוט "שיטות של יד חזקה" כדי ליצור לעצמו תחום השפעה במזרח אירופה בשליטתו הבלעדית. ג'ורג' קינן (Kennan), סגנו של הארימן, הסכים שלא יהיה מנוס מלחלק את אירופה. פרט לאויב משותף, המכנה המשותף בין אמריקה לרוסיה היה זעום. באיגרת ששלח קינן לידידו צ'רלס א' בולן (Bohlen) ערב ועידת יאלטה הוא דחק בממשלת ארצות הברית לנצל ככל יכולתה את המציאות הגאו־פוליטית: "מדוע לא נגיע לפשרה הגונה וברורה עם [מוסקבה] — נחלק את אירופה לשני תחומי השפעה — נתרחק מתחום ההשפעה של הרוסים ונרחיק את הרוסים מתחום ההשפעה שלנו?"

רעיון חלוקת אירופה עם רוסיה היה רחוק מאוד מתפיסתו של פד"ר כשסיכן את חייו כדי להיפגש עם יוסף סטלין ועם וינסטון צ'רצ'יל בחצי האי קרים בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. כרוב האמריקנים, הוא סלד מכל מה שנדף ממנו ריח של "אימפריות", של "מאזן כוחות" ושל "תחומי השפעה". על פי התכנית הגדולה של רוזוולט, ארגון עולמי חדש יקום ויקבל עליו את האחריות העיקרית להבטחת שלום בר קיימה בפיקוחן הנדיב והנעים של בעלות הברית המנצחות. הנשיא רצה להחזיר מהר ככל האפשר את החיילים האמריקנים הביתה מאירופה ומאסיה.

סטלין לא בא לקבל את פניו של רוזוולט בשדה התעופה סאקי. הוא שיגר את שר החוץ שלו וייצ'סלב מולוטוב (Molotov). שר החוץ של רוסיה פסע אנה ואנה על המסלול, לבוש מעיל כבד וחבוש כובע פרווה ומוקף נציגים של בעלות הברית. מבעד לחלון תאו של הנשיא יכלו פד"ר ואנה לראות חבורות של נשים רוסיות מטאטאות את השלג מהמסלול במטאטאים עשויים זרדי לִבנֶה. הם המתינו במטוס החמים עד אשר נחת כעבור עשרים דקות מטוס הסקיימסטר סי־ 54 של צ'רצ'יל, מלווה בשישה מטוסי קרב פי־ 38 . המטוס היה מתנה שקיבל צ'רצ'יל מארצות הברית.

מלכתחילה התכוונו רוזוולט וצ'רצ'יל להביא אִתם ליאלטה רק פמליות צנועות, ובהן שלושים עד 35 עוזרים בכירים. אך המשלחות גדלו ותפחו משום שעוד ועוד פקידים חשבו שהם חיוניים לנשיא או לראש הממשלה. במשלחות היו לבסוף כ־ 700 איש בסך הכול, ובהם צוותי עזר. הרוסים הקימו עשרה אוהלים גדולים מוסקים בתנורי עץ לארח את המוני הפילדמרשלים, השרים, הגנרלים, השגרירים והשלישים למיניהם. הבאים הוזמנו לארוחת בוקר רוסית ראשונה, שהוגשו בה כמויות הגונות של קוויאר, מבחר נקניקים עתירי שוּם, שמפניה מתוקה, יין לבן מגאורגייה, וודקה וברנדי מחצי האי קרים. הם בלעו את הכול בעזרת תה מהביל.

לבסוף הובלו כולם לטקס קבלת הפנים. לאחר שהורידו סוכני השירות החשאי את הנשיא במעלית שלו, הם הרימו אותו לג'יפ פתוח מכוסה שטיחים שהובא לשם כחלק מתכנית "החכר והשאל". תזמורת של הצבא האדום ניגנה את "הדגל זרוע הכוכבים", את "אלוהים, נצור את המלך" ואת ההמנון הלאומי החדש של הסובייטים ("לנין הדגול האיר את דרכנו; סטלין חינך אותנו לשרת את העם"). רוזוולט ישב בג'יפ, לבוש שכמייה כהה של הצי, וסקר את משמר הכבוד הצועד צעידת אווז. מצדו האחד של רוזוולט צעד צ'רצ'יל ומצדו האחר מולוטוב. בעיני ראש הממשלה נראה רוזוולט שברירי וחולה. "דמותו הייתה טרגית", אמר. פניו היו כקלף מצופה שעווה, מרוקנים מאנרגייה. זרועו הימנית נשענה על צד הג'יפ, וכף ידו הייתה שמוטה. צ'רלס

מוראן (Moran), רופאו של צ'רצ'יל, תיאר את המחזה:

ראש הממשלה הלך לצד הנשיא כאילו היה משרת הודי המלווה את מרכבת המלכה ויקטוריה בזקנתה. לפניהם הצטופף המון צלמים שהלכו לאחור תוך כדי תקתוק מצלמות. הנשיא נראה זקן, כחוש ומותש; על כתפיו הייתה שכמייה או צעיף, והוא נראה מכווץ; הוא ישב והביט נכחו בפה פעור, כאילו לא קלט את המתרחש סביבו. כלהנוכחים הזדעזעו ממראהו ודיברו על כך לאחר מכן.

אנה רוזוולט דאגה לאביה. היא ידעה שהוא עייף לאחר יום מפרך ושנת לילה קצרה במטוס. היא החליטה להתלוות אליו ליאלטה כדי שיוכל לישון ככל שירצה ולא ייאלץ להחליף דברים עם איש. אם הם רוצים להגיע ליאלטה עד רדת החשכה, עליהם לצאת לדרך מיד. הם דחו את ההצעות להתכבד בתקרובת, נכנסו לאחת הלימוזינות מתוצרת פקארד של סטלין ויצאו לדרך אל הערבה השוממת מלווים בשומר ראש אמריקני ובנהג רוסי בלבד. לפניהם נסעו מכוניות עמוסות סוכני השירות החשאי ו"רוסים חמושים", ושאר הנציגים של ארצות הברית ושל בריטניה השתרכו מאחור בשיירה ארוכה.

כשחצה רוזוולט את האוקיינוס האטלנטי הוא הופגז במסרים מפחידים על התנאים השוררים בחצי האי קרים. הארי הופקינס (Hopkins) דיווח כי צ'רצ'יל צופה אי־נוחות גדולה. "הוא אומר שגם אם נחקור ונחפש עשר שנים, לא נמצא מקום גרוע יותר בעולם מיאלטה, אך הוא חושב שהוא יוכל לשרוד אם יביא אתו כמויות מספיקות של ויסקי. הוא טוען שוויסקי טוב לטיפול בטיפוס ומחסל פשפשים הפורחים באזורים הללו". כעבור יומיים הגיע מברק מראש הממשלה, ובו הוא תיאר את הדרכים בין סאקי ליאלטה כבלתי עבירות בגלל סופות שלגים. צוותי החלוץ של הבריטים ושל האמריקנים עברו חוויה קשה מנשוא כשפילסו את דרכם במסלול הררי לאתר הוועידה.

פרט לשיירה נאסרה התנועה בכביש. שמרו עליו אלפי חיילי משרד הפנים שהוצבו במרחקים של מאתיים מטרים זה מזה לאורך כל הדרך. רבים מהחיילים היו נשים לבושות מעילים כבדים ארוכים, כמו הגברים, עם חגורות עור וטומי־גאנים תלויים על גוון, וכותפותיהן מזכירות כותפות של אדמירל אמריקני. אחת העוזרות של צ'רצ'יל התפעלה למראה הנשים הרוסיות "הענקיות, הקשוחות ובעלות הרגליים הגדולות ביותר שראיתי מעודי" וכתבה על כך במכתב הביתה. "הבנת מיד מדוע לא חסו עליהן ההונים".  החיילים דיגלו את נשקם והישירו מבט כאשר חלפה על פניהם מכוניתו של הנשיא. הם חזרו על התרגיל למראה כל מכונית חולפת.

הכביש היה זרוע פסולת והרס שנותרו לאחר שלושים חודשים של כיבוש הגרמנים בחצי האי קרים: בתים שהיו לעיי מפולת, טנקים שרופים, רכבות משא הפוכות, כפרים נטושים וחיילים פצועים — מראות אלו נראו בייחוד בערים. רוזוולט קרא את הדיווחים על ההפצצות מהאוויר של קובנטרי ושל רוטרדם ועל השמדת ורשה ולידיצ'ה עד היסוד, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהיה עד במו עיניו לתוצאות החורבן שגרמו הנאצים. המראות הרשימו אותו רושם עז. לאנה אמר שהמחזות המבעיתים לאורך הדרך עוררו בו רצון לנקום בגרמנים יותר מאי־פעם.

במרחק כמה מכוניות מאחורי מכוניתו של פד"ר התלונן צ'רצ'יל בקול על הנסיעה האין־סופית והמשעממת. הוא רצה לדעת "כמה זמן אנחנו כבר בדרך?"

"כשעה", השיבה בתו שרה.

"אלוהים! עוד חמש שעות כאלה!"

שרה תיארה את מצב רוחו של אביה במכתב לאמה למחרת היום. "הלאה, הלאה, בארץ הקודרת שתושביה הם קומץ איכרים עגומי פנים. הלאה, הלאה, סובלים באומץ, באורך רוח ועם בקבוק ברנדי משובח!" כדי לשפר את מצב רוחו ציטט צ'רצ'יל באוזני חבריו משירו האפי של ביירון "דון חואן".

שיירת בעלות הברית חלפה ברחובות סימפֵרוֹפּוֹל — "עוד עיירה מטונפת עם רחובות רחבים, ישרים" — והחלה לטפס במעלה ההרים. הנוף נעשה מעניין יותר, אך עדיין היה צחיח. רוזוולט הביט מבעד לחלון בין נמנום לנמנום והבחין בעצי אלון נמוכים נטולי עלווה כמעט. הוא נזכר ב־ 300 אלף העצים שנטע בהייד פארק, ביתו בעמק נהר ההדסון הפורח בצפון מדינת ניו יורק. בינו לבינו החליט לומר לסטלין שחבל הארץ הזה זקוק לייעור.

השעה הייתה אחרי 15:00 , והאב ובתו נתקפו רעב. הם עצרו בצד הדרך לאכול כריכים שהוכנו יום קודם לכן על סיפון הקווינסי, אניית המלחמה שחצו בה את האוקיינוס האטלנטי למלטה. השגריר הארימן התקרב אליהם במכוניתו כדי לעדכן אותם שמולוטוב הזמין את החבורה כולה לארוחה במעון נופש, מרחק יותר משבעים קילומטרים משם, סמוך לעיירת החוף אָלוּשטָה. בביתו של מולוטוב קרסו השולחנות תחת משא האוכל והיין; הרוסים אפילו בנו רמפה מיוחדת מכוסה שטיחים פרחוניים לכיסא הגלגלים של הנשיא. שתי שעות אכילה וסביאה היו למעלה מיכולתו של רוזוולט. כל רצונו היה להמשיך בדרך ולהגיע ליאלטה לפני רדת החשכה. צ'רצ'יל ("הציפור הזקנה הקשוחה", כלשונה של אנה) הסתער על המשתה בלהט המוכר שלו.

בצאתם מאלושטה התפתלה הדרך לפנים הארץ בנתיב רומנוב שסלל הצאר האחרון כדי לחבר את ארמון הקיץ שלו ביאלטה לאחוזת הציד שלו. הנתיב הושלם שנה לפני שחרצה "המלחמה הגדולה" את גורלו. שם היה הנוף דרמטי יותר ואפילו רומנטי: הרים נישאים לגובה 1,500 מטרים, נופי מצוקים ונחלים גועשים, יערות אשור ואורן עבותים, פיתולים בדרך שנחצבה לתוך הסלע. למרבה המזל, הכביש היה סגור לכל המכוניות הלא רשמיות: זה היה המסלול ההררי שהזהירו מפניו צוותי החלוץ. סגן אדמירל וילסון בראון  (Brown), עוזרו של הנשיא לענייני הצי, סיפר: "העיקולים היו קצרים וחדים, בלי קירות תומכים בשולי המצוק המתמשך. נוסעים טולטלו מצד לצד בתפניות הלא פוסקות; הימלטות מקצה אחד הובילה היישר להימלטות כחוט השערה; החבטות וההטחות מצד לצד בדרך המחוספסת לא פסקו".

עד שלפתע, במעבר ההררי האחרון, הגיעה המשלחת של הנשיא לארץ אחרת, ארץ של ברושים וכרמים ובתים בעלי גגות רעפים על רקע ים כחול כהה. מזג האוויר היה נעים, ים־תיכוני כמעט, וניחוחות מתוקים של עצי הזית ושל הפרדסים מילאו את האוויר. רכסי ההרים גוננו על פיסת החוף הזאת מפני רוחות הצפון העזות שנשבו ממעמקי רוסיה. שלג לא ירד; החורף פינה את מקומו לאביב. מצב רוחם של כל הנוכחים השתפר פלאים.

בשעה 18:00 , עם רדת החשכה, עצרה הלימוזינה של רוזוולט בשביל מוקף עצי אורן, דקל וברוש. בינות לשיחי ורדים והרדופים התגלתה וילה גדולה בסגנון הרנסנס. היא ניצבה על שן סלע בגובה של כחמישים מטרים מעל פני הים. רוזוולט הגיע לארמון לִיוַדְיָה, אתר הנופש האהוב על הצאר ניקולאי השני.

"אינני מבין את חששו של וינסטון", מלמל רוזוולט כאשר הובל בכיסא הגלגלים שלו לסיור בקומת הקרקע של הארמון בעל 116 החדרים. "יש כאן כל הנוחות שיש בבית".

הרוסים עשו כמיטב יכולתם להבטיח את רווחתו של הנשיא. בולי עץ גדולים בערו בעליצות ברוב חדרי הקומה התחתונה. רב־משרתים קיבל את פניו של פד"ר בקידות לרוב ופנה אליו בתואר הוד רוממותו. הגרמנים רוקנו את הארמון לחלוטין, והרוסים שיפצו אותו במבצע חפוז שנמשך כחודש והיה כרוך בהובלת מאות קרונות רכבת עמוסי מצרכים ממוסקבה לחצי האי קרים. אלפי אנשי המשטרה החשאית — הנקוו"ד — והצבא האדום גויסו לצבוע את הקירות ולשפץ את הצנרת, ושבויים רומנים שיפצו את הגנים כדי להחזיר להם משהו מהפאר של ימי הצאר. הרהיטים והאביזרים העיקריים, ובהם צלחות, כלי חרסינה ומצעים, הובאו מבתי המלון הטובים של מוסקבה, ואִתם באו גם המשרתות, המלצרים והטבחים. הרוסים עדיין תרו ברחבי יאלטה והערים הסמוכות אחר מיני אביזרים, כמו מראות גילוח, קולבים למעילים וקערות רחצה.

רוזוולט הוכנס לאולם נשפים גדול, ובו עמודי שיש לבנים, סמוך למבואת הבניין. שולחן עגול הוכשר לקראת שיחתו עם סטלין ועם צ'רצ'יל. באגף הסמוך של הארמון הוכנה לו מערכת חדרים פרטית, שהכניסה אליה הייתה מהמבואה המרכזית, לצד גן מוּרי. חדר השינה וחדר האכילה רוהטו במה שכינה חבר צוות החלוץ של האמריקנים "סגנון של קרון פולמן מהדור הישן".

תמונות כבדות, ענקיות, היו תלויות על הקירות המצופים עץ מהגוני; מנורות נחושת עם אהילי משי כתומים ואמרות גדילים ארוכים ניצבו על השולחנות; שטיחים בוכריים וכריות הרמון ירוקות עמוקות היו פזורים על הרצפה. פה ושם זהר פריט נאה מתקופת האימפריה

הרוסית, בניגוד גמור לשידות, לספות, לשולחנות ולכיסאות נטולי האופי שהצליחו הרוסים לגייס לאירוע.

בימים האחרונים בילו המארחים את רוב שעותיהם בהזזת שטיחים ותמונות מחדרו של הנשיא ואליו. הם לא הצליחו להחליט אילו צבעים אוריינטליים נראים טוב יותר. הם החליפו את הכלים על שולחן האכילה אין־ספור פעמים. פד"ר היה מוטרד הרבה יותר בשאלה אם יוכל לקיים את שגרת המרטיני שלו בכל ערב. מסורת זו הייתה מקודשת בבית הלבן. בתום יום ארוך הוא אהב להירגע בחברת ידידים ל"שעת הילדים" — לערבב ג'ין, ורמוּט וחומץ זיתים במכשיר ניעור כסוף ולהוסיף כמות הגונה של קרח. אנה ביקשה להשיג את המרכיבים הדרושים, אך גילתה למורת רוחה שאין קרח. במקום מרטיני הציע רב־המשרתים "משקה מתוק כלשהו", שנראה כמו "תערובת של כל דבר שבעולם פחות או יותר".

המשלחת של הנשיא ויתרה על הקוקטיילים והסבה לארוחת הערב בחדר הביליארד של הצאר. "בו ברגע התמלאו כוסותינו בוודקה", שִחזרה אנה ביומנה באותו לילה. "הגישו לנו קוויאר נפלא ולאחריו פיסות דג שלא בושל אלא עושן באופן כלשהו (ואפילו בטני הקשוחה התקשתה לעכל אותו). לאחר מכן הגישו מנת בשר ציד, שיפודי בשר ותפוחי אדמה. ולבסוף שני סוגי קינוח וקפה. ונוסף לכול — יין לבן, יין אדום, שמפניה לקינוח וליקר לקפה. בכל פעם שוויתר מי מאתנו על מנה זו או אחרת, נראה רב־המשרתים כאילו הוכה במכת ברק או נפצע פצעי מוות".

לאחר הארוחה פרש פד"ר לחדרו והותיר את שאר החבורה להתדיין על הסידורים למחרת היום. הארימן נשלח למטהו של סטלין, מרחק עשרים דקות נסיעה משם, לארגן פגישה עם הרודן. הארי הופקינס היה נחוש בדעתו שהנשיא חייב להיפגש תחילה עם צ'רצ'יל כדי לגבש אסטרטגיה לקראת דיוני המליאה, אף כי הם בילו יום שלם יחד במלטה לפני הטיסה לחצי האי קרים. הופקינס נראה כרוח רפאים ספוגת אנרגייה עצבנית. רוב שנות המלחמה הוא דילג בין וושינגטון ללונדון כאורח כמעט קבוע של הנשיא ושל ראש הממשלה גם יחד. היחסים בין רוזוולט ל"יועצו המיוחד" לא היו קרובים עוד כשהיו: הופקינס עזב את הבית הלבן בסוף שנת 1943 לאחר נישואיו בשלישית. אך העובד הסוציאלי לשעבר עדיין נהנה מעָצמה גדולה והיה לאחד העוזרים המעטים שהעזו לבקר בגלוי את מעשי הנשיא.

אנה רצתה לחסוך מאביה פגישות מיותרות, אפילו עם ראש ממשלת בריטניה. היא מצאה את הופקינס שוכב במיטתו בחדר שגודלו כגודל ארון מטאטאים במרחק שתי דלתות מהסוויטה של רוזוולט, חיוור וכחוש ומוטרד מאוד. על סרטן הקיבה שסבל ממנו נוספה גם "דיזנטרייה איומה" בגלל כמויות המזון העשיר מדי, הלילות הארוכים מדי ויותר מכול — המשקאות הרבים מדי. לילות אחדים קודם לכן, כשעדיין היו על סיפון הקווינסי, חיסל הופקינס את בקבוק הוויסקי האחרון שלו. הוא "התנהג לא יפה" לעתים מזומנות, עד שגם טבליות נגד שלשול לא הועילו. לדברי קתלין, בתו של הארימן, רופאיו "הורו לו לא לאכול דבר פרט לדגני בוקר, והטיפש התכבד בשתי מנות גדושות של קוויאר ומרק כרוב בשמנת, ואז אכל את דגני הבוקר שלו".

הופקינס פטר את טענותיה של אנה כי פגישה מוקדמת בין הבריטים לאמריקנים תפגע באמון של "אחינו הרוסים". לדבריו, חיוני שהנשיא וראש הממשלה ייפגשו למחרת בבוקר.

פד"ר "ביקש לעצמו את התפקיד הזה", הטיח בה הופקינס. "אם הדבר מוצא חן בעיניו ואם לא, הוא חייב לעשות את העבודה".

קרני השמש חדרו מבעד לחלונות שפנו למזרח בחדר השינה של רוזוולט כאשר התעורר בבוקר יום ראשון. הוא ישן היטב בעזרת תערובת של קודאין ושל תרופה אחרת שעזרה להקל את השיעול שלו ולפתוח את אפו הסתום. מלצר פיליפיני הגיש לו ארוחת בוקר. המשרת פריטימן, שישן בחדר צמוד לחדרו על מיטה צבאית מתקפלת, סייע לו להתלבש ומשך את מכנסי חליפתו על רגליו הכמושות. הנשיא לא טרח עוד להרכיב את סדי הפלדה הכבדים שאפשרו לו להתמודד עם התוצאות המרות של מחלת הפוליו, למצער בדימוי העממי שלו. "הם מכאיבים לי", הסביר למקורביו. הפעם האחרונה שהרכיב את הסדים הייתה ביום ההשבעה שלו, 20 בינואר. אז צעד צעדים סמליים אחדים אל הדוכן שהוקם בשער הדרומי של הבית הלבן בעזרת בנו הבכור ג'יימס. הוא לא יעמוד עוד לעולם חזק ובוטח על שתי רגליו.

הבוקר עלה, ועתה היה קל יותר להבין מדוע בחרו הצאר והצארינה האחרונים במקום הנידח הזה להקים בו את מעון הנופש הקיצי שלהם. קו החוף המשונן בין ההרים הנישאים לים הזוהר הזכיר את הריביירה הצרפתית. פיסה זו של הים השחור הייתה מקום הנופש של שליטי רוסיה מאז 1860 . אז בנה אלכסנדר השני שני ארמונות קיץ וכנסייה קטנה בסגנון ביזנטי במקום שנקרא ליוודיה על הגבעות שמעל לעיר הקיט יאלטה. אחד האורחים הראשונים במקום היה מארק טוויין (Twaine). הסופר זכה לראיין את הצאר. הנוף הזכיר לסופר האהוב על פד"ר את הסיירה נוואדה בקליפורנייה: "הרים גבוהים, אפורים, מסומרי אורנים, שסועי נקיקים, פה ושם סלע לבן נישא בנוף". טוויין כתב ביומן המסע שלו כי הצאר הרשים אותו בפשטותו:

זה נראה מוזר — מוזר יותר משאוכל להביע במילים — לחשוב שהדמות המרכזית בחבורת הגברים והנשים המפטפטים מתחת לעצים כאחרוני תושביה של הארץ היה אדם שדי היה שיפתח את פיו, ואניות היו מעופפות בין הגלים, קטרים היו דוהרים במישורים, שליחים היו אצים רצים מכפר לכפר, מאה מברקים היו מפיצים את דברו לארבע כנפות האימפריה שהשתרעה על פני שביעית משטחו המיושב של כדור הארץ, ואין־ספור בני אדם היו מזנקים על רגליהם למלא את דברו. נתקפתי מין רצון עמום לבדוק את ידיו, אם הן עשויות בשר ודם כידי כל אדם בן תמותה.

הצארינה אלכסנדרה הייתה משוכנעת שבנה החולני לקה בטיפוס בבתי העץ הלחים והקודרים, וב־ 1909 שכנעה את בעלה להרוס את הארמונות העתיקים ולהחליפם בווילה מפוארת בסגנון פלורנטיני. מלאכת הבנייה נמשכה 16 חודשים בלבד, והמשפחה הקיסרית יכלה לעבור לבית הנופש החדש שלה בספטמבר 1911 . בהשראת מסע לאיטליה הורתה אלכסנדרה לאדריכל ניקולאי קרסנוב (Krasnov) לשלב בבניין פריטים בסגנון הבנייה הפלאצי האיטלקי, כמו בווילה מדיצ'י ברומא. סלון טורקי וחצר ערבית שבמרכזה מזרקה הזכירו את המורשת המזרחית של חצי האי קרים. חצר איטלקית סמוכה עוצבה בסגנון חצר כנסייה בפירנצה. חדרים אחדים הושפעו ממעונה של המלכה ויקטוריה באי וייט, ששם בילתה אלכסנדרה קיצים רבים. אולם הביליארד, ששימש חדר האכילה של רוזוולט, היה בסגנון טיודור. קרסנוב נואש לבסוף מלקוחותיו המלכותיים והוסיף בחשאי קריקטורה של הצאר על משענות ספסלי השיש מחוץ לכניסה הראשית. פארקים וגנים טרופיים הקיפו את הווילה הלבנבנה וסיפקו למשפחה הקיסרית 25 קילומטרים של דרכים פרטיות מוקפות ברושים, ארזים ושיחי דפנה.

ניקולאי ואלכסנדרה ידעו ימים של אושר בליוודיה, ואולי היו אלה רגעי האושר האמתי האחרונים שלהם עד אשר נסחפו בגלי ההיסטוריה. "איננו מוצאים מילים להביע את אושרנו ואת הנאתנו מהבית הזה, שנבנה בדיוק כפי שרצינו", כתב הצאר לאמו. המשפחה הקיסרית באה לליוודיה בכל קיץ עד פרוץ המלחמה באוגוסט 1914 . החיים בארמון הלבן היו משוחררים מטקסי החצר המחניקים של סנקט פטרבורג. "בסנקט פטרבורג אנחנו עובדים, ואילו בליוודיה אנחנו חיים", כך נהגו בנותיו של הצאר לתאר את החיים שם. ניקולאי שיחק טניס, שחה בחופים הסלעיים מתחת לארמון ויצא לרכיבות ממושכות על סוסים בהרים סביב. אלכסנדרה אהבה להלביש את אלכסיי, הצארביץ' (בנו של הצאר) חולה ההמופיליה, במדי מלח ולנהל את יריד הצדקה השנתי, והצארביץ' הוביל ברחובות יאלטה את הדוכסיות הגדולות, לבושות בשמלותיהן הלבנות הארוכות. בערבים האזינה המשפחה לנגינת תזמורת הגדוד בחצר האיטלקית. לאחר שאולץ ניקולאי לפרוש מכיסאו בפברואר 1917 , הוא ביקש מהממשלה הזמנית רשות לפרוש לליוודיה. בקשתו נדחתה: הארמון הוסב לבית החלמה לקרבנות הצאריזם.

לרוע מזלם של פד"ר ושל הפמליה שלו, הצאר לא צפה את צורכי התברואה וההיגיינה המודרניים. כאשר היה צריך להתפנות, פשוט קרא למשרת, והוא הביא לו סיר לילה. ולאחר ששליט רוסיה רבתי סיים את עסקיו שם, סולק הסיר, ותוכנו הוטמן אי־שם בגן רחב הידיים. הארמון הלבן לא נועד לארח יותר ממאה משתתפים בוועידה. בקומת הקרקע היו רק שלושה חדרי שירותים, ואחד מהם נשמר לנשיא. שר החוץ חלק את חדר השירותים עם שבעת עוזריו הקרובים, ובהם הסוכן אלג'ר היס (Hiss). בשתי הקומות העליונות של הארמון נאלצו כשמונים הגנרלים, האדמירלים והדיפלומטים הבכירים לחלוק שישה חדרי שירותים.

יחידת הרפואה של הצי ריססה את הארמון בכמויות נדיבות ש די־די־טי, אך פשפשים וכינים לא חדלו להציק, בייחוד במיטות שהושאלו מבתי מלון וממוסדות אחרים ברוסיה. "הבוקר התלוננו רבים על אורחים לא רצויים במיטה", בלילה כתבה אנה לבעלה. "לי היה מזל, אך החיטוי נמשך!"

רוב רובם של הפקידים הבכירים, כמו הופקינס ואדמירל ויליאם ליהי (Leahy), ראש המטה של הנשיא, אולצו לחלוק חדר שינה. גנרל ג'ורג' ס' מרשאל (Marshall), החייל הבכיר ביותר במדינה, חלק את דירתה של הצארינה עם אדמירל ארנסט קינג (King), ראש הצי. מכיוון שמרשל היה הבכיר מבין השניים הוא קיבל את חדר השינה של אלכסנדרה; קינג הרגזן וחסר חוש ההומור התמקם בקיטון הקטן. הייתה להם גישה גם לגרם מדרגות חיצוני, שעל פי השמועה שימש את הנזיר המטורף רספוטין (Rasputin) בביקוריו החשאיים אצל הצארינה. במורד שרשרת הפיקוד קיבלו שני תריסר קולונלים מיטה לצד מיטה בשני חדרים גדולים, כמו אחרוני החיילים במחנה צבאי.

הייתה גם בעיה של שפה. אדמירל ליהי זעם על מלצר רוסי "דובר שפה לא ידועה" שהופיע בחדרו כשהוא התלבש. האדמירל השתמש בקולו הרם ובתנועות יד כדי להבהיר את ההזמנה הרגילה שלו לארוחת הבוקר: "ביצה אחת, קלי, קפה". המלצר הנהן נמרצות וחזר כעבור רבע שעה, נושא מגש ועליו קוויאר, קותלי חזיר, דג מעושן ובקבוקון וודקה. הוא התקבל בשטף נאצות וחרפות מבית היוצר של הצי ובשאגה: "בשם אלוהים, שלחו לי מישהו דובר אנגלית. והוציאו מכאן את הבחור הזה עם כל הסחורה שלו!"

במסעו של רוזוולט מארצות הברית ליאלטה, מרחק שהוא כשליש מהיקפו של העולם, הוא הגיע לקצה גבול היכולת הלוגיסטית של נשיא בעת מלחמה. על פי החוקה היה עליו להגיב על חוקים שהתקבלו בקונגרס בפרק זמן של עשרה ימים לכל היותר. השליחים נזקקו לחמישה ימים כדי להגיע מוושינגטון ליאלטה ועוד לחמישה ימים לעשות את הדרך חזרה, ולכן נאלץ הנשיא לחתום על החוקים בן־רגע כדי לקיים את מצוות החוקה. נקבעה שיטה משוכללת ומורכבת לשמור על קשר עם וושינגטון בכל שעות היום והלילה. כאשר היה הנשיא בלב ים, הושלך הדואר מסיפון הקווינסי בעזרת מכל שנדלה מן הים בידי משחתת שליוותה את האנייה. אנה העלתה את אביה לסיפון בכיסא הגלגלים נטול המשענות שלו לצפות במבצע ההעברה. רוזוולט נאחז במעקה כאילו כל חייו תלויים בו וצפה במלחים במאמציהם החוזרים ונשנים ללכוד בעזרת חבלים וקרסים את המכל המיטלטל בין הגלים הגבוהים. רק בתום שבעה או שמונה ניסיונות הסתיים המבצע בהצלחה. לאחר מכן הועברו שקי הדואר בדרך לא דרך בים, באוויר וביבשה. מסרים קצרים ודחופים יותר עברו בספינת הקשר המיוחדת קָטוֹקטין שעגנה בנמל סווסטופול.

ועידת "שלושת הגדולים" יועדה להיפתח למחרת בואו של רוזוולט בשעה 17:00 . בעשר וחצי, לאחר שסיים רוזוולט את עסקי הנשיאות השגרתיים, הוא זימן אליו חברים בכירים במשלחת לסקור את הנושאים שבכוונתו להעלות בשיחות עם סטלין ועם צ'רצ'יל. הוא בחר לקיים את הפגישה בחדר השמש, שנבנה עבור הצארביץ' החולני כחדר שטוף אור המשקיף אל הים. ערמת תיקי תדריכים הייתה מונחת על השולחן לפני הנשיא, אך הוא הדף אותם מעליו בקוצר רוח. לא היה לו עניין לקרוא את ניירות העמדה הנפוחים והנמלצים של משרד החוץ. בראש מעייניו עמדו יחסיו האישיים עם סטלין. הוא נזכר בפגישתם הראשונה בטהראן בנובמבר 1943 . אז שתו שמפניה זה לחיי זה, התלוצצו על חשבון צ'רצ'יל וחלקו סודות פוליטיים. פד"ר חשב שהוא הצליח להשיג את הסכמתו של סטלין להקמתו של ארגון האומות המאוחדות החדש, גם אם פירוש הדבר הוא הכרה בתביעותיה הטריטוריאליות של ברית המועצות במזרח פולין. הוא ראה בסטלין פוליטיקאי כמותו, כזה שיוכל לעשות אתו עסקים.

לא היו לו אשליות כמובן על אודות אופיו הרודני של המשטר הסובייטי. הוא זעם על ההסכם בין היטלר לסטלין מאוגוסט 1939 , שביתר את פולין וחילק אותה בין שתי המדינות. חודשים אחדים לאחר מכן, לאחר הפלישה של הסובייטים לפינלנד, הוא תיאר את ברית המועצות "דיקטטורה אבסולוטית ככל דיקטטורה אחרת בעולם".  אך הדבר לא מנע אותו מלכונן ברית עם סטלין לאחר פרל הרבור. "אני יודע שלא תתנגד לשמוע את דבריי הכנים עד אכזריות", כתב רוזוולט לצ'רצ'יל במברק במארס 1942 . "ברצוני לספר לך שאני מסוגל לטפל אישית בסטלין טוב יותר ממשרד החוץ שלך או ממחלקת המדינה שלי. סטלין מתעב את הצמרת שלך. הוא חושב שהוא מעדיף אותי, ואני מקווה שהוא ימשיך לחשוב כך".

יחסיו של רוזוולט עם סטלין התבססו על חישובים פוליטיים גסים וקרים: כדי לנצח רודן אחד היה על פד"ר להתייצב לצד רודן אחר. בתיקי הבית הלבן שלו מצויה הערכת מצב צבאית־אסטרטגית מאוגוסט 1943 , ובה נכתב כי רוסיה תתפוס עמדה בכירה בברית נגד היטלר גם לאחר שיפתחו ארצות הברית ובריטניה את החזית השנייה המיוחלת שלהן בצרפת. בהערכת המצב נאמר במפורש כי בלי רוסיה במלחמה לא יהיה אפשר לנצח את הציר באירופה. עוד כתוב בה כי צפוי שרוסיה תשלוט באירופה לאחר המלחמה. "לאחר תבוסת גרמניה לא יהיה באירופה כוח שיעמוד מול העָצמה האדירה של צבאה". המסקנה הבלתי נמנעת הייתה שיש לתת לרוסיה כל סיוע ולהתאמץ לזכות בידידותה.

בסופו של דבר זה היה עניין של אריתמטיקה. בשנים 1943 ו־ 1944 פרס היטלר בין 180 ל־ 190 דיוויזיות בחזית המזרחית נגד רוסיה. כך נותרו לו בין ארבעים לחמישים דיוויזיות מול בעלות הברית המערביות בצרפת ובין 15 לעשרים דיוויזיות באיטליה. מאזן הכוחות לא השתנה במידה רבה לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי ביוני 1944 . בפברואר 1945 , בתחילת ועידת יאלטה, לחמו 68 דיוויזיות של הנאצים סך הכול מול כוחות ארצות הברית ובריטניה בגבול גרמניה-צרפת. באיטליה היו מוצבות 27 דיוויזיות של גרמניה, לעומת 173 דיוויזיות של גרמניה בחזית המזרחית. במילים אחרות, על כל חייל גרמני שנלחם בקילומטר חזית נגד האמריקנים והבריטים, היו שלושה או ארבעה חיילים גרמנים במזרח.

מנתוני האבדות עולים פערים קיצוניים אף יותר. מסקר מקיף שנערך לאחר המלחמה עלה שעד סוף 1944 נספו בחזית המזרחית 2,742,909 חיילים גרמנים, פי חמישה ויותר ממספר האבדות של גרמניה בצרפת, באיטליה ובאפריקה גם יחד. עד סיום המלחמה דווח על יותר משמונה מיליון חיילים סובייטים הרוגים או נעדרים, לעומת 416 אלף חיילים אמריקנים ו־ 383 אלף בריטים. צ'רצ'יל צדק במסקנתו כי היו אלה הרוסים, לא האמריקנים ולא הבריטים, "שנשאו בעיקר המלאכה של השמדת צבא גרמניה וכתישתו עד עפר".

מנקודת מבטו של רוזוולט, היה יחס הפוך בין הקרבנות הרוסים לקרבנות האמריקנים. החישוב הפוליטי הזה היה אכזרי בציניות ובראליזם שבו: יותר הרוגים רוסים פירושן פחות הרוגים אמריקנים. לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית יופעל היגיון דומה גם בנוגע ליפן. כפי שסיכמו אנשי התכנון הצבאי ב־ 1943 , "כל עוד רוסיה היא בעלת בריתנו במלחמה ביפן, יהיה אפשר לסיים את המלחמה בפחות זמן ובמחיר נמוך בחיי אדם ובמשאבים יותר מאשר אם היא לא תהיה בעלת בריתנו. אם יהיה עלינו לנהל את המלחמה באוקיינוס השקט באווירה לא ידידותית ואף שלילית מצד רוסיה, יתעצמו הקשיים לאין־שיעור". הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה המחיר שידרוש סטלין בתמורה להתגייסות ארצו נגד יפן.

בחדרו של הצארביץ' הציג הארימן את הדרישות שסטלין עתיד להעלות. הוא הסביר שמנהיג ברית המועצות חולם להחזיר לידיו את השטחים שאיבד ניקולאי השני במלחמה הרת האסון בין רוסיה ליפן בשנת 1904 . פירוש הדבר הוא החזרת החצי הדרומי של האי סחאלין וחידוש הזכויות של רוסיה במנצ'וריה, מחוז בסין שכבשה יפן. הסובייטים ביקשו להחזיר לידיהם את השליטה על מסילת הברזל הישנה של הצאר שהובילה לנמלי דיירן ופורט ארתור. הם דרשו גם את האיים הקוריליים, לא הרחק מהקצה הצפוני של יפן (ראו מפה, עמ' 362).

פד"ר לא גיבש לעצמו תכנית פעולה מפורטת לקראת פגישתו עם סטלין. הוא העדיף לאלתר ולנסות כל מה  שיכול לעלות יפה. הוא היה פוליטיקאי מאין־כמותו, טקטיקן משובח שהגיב ללחצים ולהזדמנויות שנקרו לו בכל רגע ורגע. גישתו בענייני חוץ הייתה דומה לגישה שנקט במדיניות הפנים בהצלת אמריקה מהמשבר הכלכלי הגדול: "אמץ שיטה ונסה אותה. אם היא תיכשל, הודה בכישלון בגלוי ונסה שיטה אחרת. אך מעל לכול, נסה משהו". הארימן הציג את התביעות הטריטוריאליות של הסובייטים לרוזוולט, והוא השיב בהנהון מהוסס.

זמן קצר קודם שיצא רוזוולט ליאלטה הוא קרא תזכיר פרטי באורך של שישה עמודים על הפוליטיקה של הקרמלין, פרי עטו של הכתב הצבאי אדגר סנו (Snow). התזכיר התבסס על שלוש שעות שיחה שקיים סנו במוסקבה עם מקסים ליטווינוב (Litvinov), שר החוץ לשעבר של רוסיה. התזכיר היה מלא סודות על סטלין, והם עוררו בנשיא עניין אדיר. לדברי ליטווינוב, ההנהגה של הסובייטים מאבדת אמון במערב ומוכנה לפנות עורף לברית וללכת לדרכה. הדרך היחידה להחזיר את המצב לקדמותו, דיווח סנו, היא לקיים שיחות ישירות בין רוזוולט ל"מיסטר ביג".

הנשיא האמין ביכולתו לכבוש את לבו של הרודן. הוא יסתמך על קסמו האישי ועל המיומנויות הפוליטיות הקשוחות, ששימשו אותו היטב לכל אורך הקריירה יוצאת הדופן שלו. "סטלין?" שאל בלעג שבועות אחדים לפני ועידת יאלטה. "אני יכול לטפל בבז הטורף הזה". כאשר השתתפו חבריו בצערו על שהוא צריך לשאת ולתת עם אדם המכונה "דוד ג'ו", הוא מחה. "כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ'רצ'יל ועם סטלין", התבדח, "הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ'רצ'יל ועל סטלין". לדברי הארי הופקינס, פד"ר בילה את כל חייו בתמרון בני אדם ולא חשב שייתכן שסטלין שונה כל כך מכל השאר. הוא היה עייף וחולה, אך דבק באמונתו כי יצליח להשיג את מה שלא הצליחו להשיג פוליטיקאים אחרים, שגרתיים יותר. כישרונו הגדול — שבא לידי ביטוי בכמה וכמה מערכות בחירות בזו אחר זו — היה לגרום לבני אדם לאהוב אותו ולבטוח בו. בדרך זו הוא התכוון לטפל גם בסטלין.

האופטימיות של רוזוולט עוררה יראת כבוד אך גם חשש רב אצל עוזריו שידעו יותר ממנו מה מתרחש בברית המועצות והיו ספקנים יותר כלפיה. הארימן חשש מנטייתו של רוזוולט "לחלום בקול" ומתפיסתו הלא מציאותית לעתים את כושר השכנוע שלו. בתום התייעצויות ממושכות בבית הלבן בנובמבר 1944 כתב השגריר ביומנו הפרטי שלנשיא

אין מושג מהי מידת נחישותם של הרוסים להסדיר עניינים באופן שלדעתם יעלה בקנה אחד עם האינטרסים החיוניים שלהם, בתנאים שלהם. הם לעולם לא יפקירו אותם למאמצי התיווך של הנשיא או של כל אדם אחר. הנשיא עדיין חושב שהוא יכול לשכנע את סטלין לשנות את דעתו בנושאים רבים אשר אין לי ספק שלעולם לא יסכים סטלין לקבל.

את שארית שעות הבוקר בילה הבוס בהתפעלות מהנוף מהגזוזטרה שמחוץ לחדר הצארביץ'. את ארוחת הצהריים סעד בחברת אנה וכמה עוזרים, אך לא ניסה להעלות נושאים רציניים לדיון. באמצעות מולוטוב והארימן הבהיר סטלין את כוונתו להיפגש עם הנשיא בשעה 16:00 לשיחה פרטית לפני תחילת הוועידה שעה לאחר מכן.

בשעה 15:30 לערך ניכרה בפרוזדורי ארמון ליוודיה התרגשות. קצין רכב קיבל שיחת טלפון ממפקדתו של סטלין ונמסר לו כי כל הדרכים סגורות. איש לא הורשה לצאת את שטחי הארמון או להיכנס אליהם עד הודעה חדשה.

"דוד ג'ו" היה בדרך.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!