ישנה אמונה מוטעית בקרב רבים הרואים בעצמם אנשי שמאל וקיימת לדעתי גם בקרב הציבור הכללי. לפי האמונה הרווחת אלימות פוליטית מגיעה תמיד מימין לשמאל. ובכן, כמי שעשוי להיות מזוהה עם המחנה השמאלי – לי עצמי קשה יותר ויותר לזהות עצמי עם "מחנה" כלשהו – חשוב מאוד להבהיר ולהגיד לאנשי השמאל: האלימות קיימת גם בשמאל, ואלימות זו היא אלימות פוליטית, ואלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ולכן יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.

אמש (חמישי), לפנות ערב, הותקפה שרת התרבות והספורט מירי רגב באלימות מילולית בידי פעיל פוליטי, בעת שצעדה ברחוב דיזינגוף בתל-אביב עם משפחתה. האיש, ברק כהן שמו, התקרב לשרה והחל לצלם עמה מעין סלפי בווידאו תוך שהוא מדבר אליה, תחילה בנועם: "מירי מה העניינים? תגידי, למה את לוקחת בעלות על המזרחיות?", לאט לאט דבריו עוברים לקללות, בין היתר "סמרטוטה" ו"זבל", וצעקות תוקפניות ומאיימות, בעוד שבעלה של רגב ובתה מוחים. "ההישג" של כהן מוצג בתחילת הסרטון שהעלה לרשת הפייסבוק: רגב, ששמרה על קור רוח והצליחה תוך כדי המתקפה עוד לברך מכר שעבר לידה, מסיטה עם ידה את הטלפון שעמו כהן מצלם את האירוע, כאשר בתה של רגב נשמעת אומרת לו "תקשיב, אני עוד רגע לוקחת לך את הטלפון".

תקיפתה של רגב היא אלימות מהסוג המכוער ביותר. כל מי שמקבל על עצמו את תיאוריית "הכתובת הייתה על הקיר" בדבר האלימות הפוליטית שהובילה לרצח רבין, אשר החלה בדיבור והסתיימה במעשה, חייב לראות את סוף המעשה הזה ומעשים אחרים, ולחשוב תחילה.

למרבה החלחלה, יש לכהן אוהדים רבים, לפחות על פי הפייסבוק. בעת כתיבת שורות אלה, 9 שעות לאחר העלאת הסרטון של כהן לדף הפייסבוק שלו, נצפה הסרטון 83,000 פעמים, צבר 1,900 לייקים ושותף 588 פעמים. בתגובות ניתן לראות אמירות כמו "אני חושב שאני מאוהב בך אחרי הסרטון הזה", ו-"תודה ברק, מאד חשוב מה שאתה עושה. זה אגרוף קטן בבטן לפאשיזם".

כהן איננו העניין כאן. מדובר באדם המחזיק בקרעי אידיאולוגיה אנטי-ציונית ואנטי-מדינתית, אשר אינו בוחל באלימות תחת המעטה של פעילות פוליטית, ותוך חתירה מקסימלית לפרסום אישי. העניין כאן הוא דווקא הציבור, העובדה שהדברים נעשים בפרהסיה, ומקבלים לגיטימציה ועידוד. זו תופעה מסוכנת ויש לצלצל בכל פעמוני האזהרה ולהגיד לשמאל – זה יגמר באלימות פיזית. לימין אין מונופול על האלימות, אתם, השמאל, אשמים באלימות לא פחות.

השמאל אינו מחוסן מפני משיחיות ואלימות

אתמול הזדמן לי לראות גם סרטון שהעלה ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, על פעילי שמאל שניסו "לפוצץ" הרצאה שלו בפני פעילי "אם תרצו". במהלך מערכת הבחירות האחרונה ניסו פעילים להט"ביים "לפוצץ" עצרת בחירות של "הבית היהודי" בחיפה בהשתתפות בנט. ב"הארץ" דיווחו על כך שפעילים חברתיים הותקפו בכנס של הבית היהודי, אך הסרטון ששילבו, ופרטי האירוע כפי שהתפרסמו ב״הארץ״ ובכל שאר כלי התקשורת מראים כי מדובר היה בפרובוקציה אלימה שמטרתה לחבל בכינוס פוליטי.

גם התבוננות היסטורית על מפת הטרור היהודי בישראל מראה כי הכדורים אינם באים רק מימין לשמאל. נכון הדבר שיש טרור יהודי משיחי ושרוב פעולות הטרור האלימות בהיסטוריה של ישראל נעשו בידי גורמים שניתן להגדירם כימניים – רצח רבין, רציחתו של אמיל גרינצוויג, הפעולות הרצחניות כנגד פלסטינים כמו במקרה של רצח משפחת דוואבשה או הטבח שביצע עמי פופר, אלו דוגמאות בולטות. ככל שנרחיק להיסטוריה של הישוב נמצא עדויות נוספות לאלימות "ימנית": רצח קסטנר, רצח ארלוזורוב. אכן, ישנו טרור יהודי משיחי וימני, ויש להילחם בו. אבל זו איננה כל התמונה.

בשנות ה-70' הייתה כאן מחתרת שהוקמה על ידי אודי אדיב לריגול בעבור סוריה ממניעים "שמאליים" כביכול. בשנות ה-50 הוטלה פצצה מאולתרת לתוך ביתו של שר התחבורה צבי פנקס במחאה על ביטול התחבורה הציבורית בשבת – נטען כי פצצה זו נזרקה על ידי איש רוח שמאלי בולט ואהוד. הדוגמא האחרונה, והמחליאה במיוחד, הייתה של אותו "פעיל שמאל" בשטחים שהתהדר בהעברת שמו של פלסטיני שמכר קרקעות ליהודים בשטחים לרשויות הפלסטיניות על מנת שאלה יעשו בו שפטים. השמאל אינו מחוסן מפני הקיצוניות המשיחית המובילה לאלימות כנגד מי שחולק על דעתך.

הטענה שישראל היא ברלין של 1933 מתדלקת אלימות

הצרה היא שמחנה השמאל, ככל שישנו כזה, לא רק שאינו מגנה את התוקפנות הפוליטית, דוגמת זו של ברק כהן, אלא הוא מעודד אותה. כהן זכה זה עתה לסרטון מלטף מאת הכתבת רויטל חובל בתאגיד השידור הציבורי "כאן". הסרטון "חושף" כי עורך דין של בנק לאומי קיים משא ומתן עם כהן להסדר חובו, אך התנה את ההסדר גם בהפסקת ההטרדה של כהן את משפחתה של מנכ"לית הבנק, רקפת רוסק-עמינוח. "ומה השבת לו?" שואלת הכתבת את כהן בסרטון התדמית הקצר. "שאני אוותר על החופש הפוליטי שלי?" משיב כהן בהצטדקות.

העידוד שניתן לפעולה בריונית – כמו הליכתם של מספר גברים בוגרים לבית הספר של בתה של רוסק עמינוח כשהם מקללים את אימה בתוקפנות אל מול כל בית הספר – כאילו מדובר בפעילות פוליטית, הוא מסוכן ומראה על ליקוי מאורות. הסרטון של רויטל חובל מסתיים במצג שווא כאילו כהן נמצא בהליך פלילי בגין "פעילות פוליטית". אך כהן, יחד עם אחרים, מואשמים בעבירות פליליות. בין היתר, יום לאחר הפיגוע המזוויע בבית הכנסת ביפה נוף בירושלים, צעדו כהן וחבריו עם מגפון ברחוב ראשי בתל-אביב וצעקו "איטבח אל יהוד" תוך שהם מעוררים בהלה. על פי גורם בפרקליטות הם גם תקפו שוטר שהגיע למקום.

התידלוק והעידוד שניתן לפעילות הבריונית הזו, באיצטלת "פעילות פוליטית", משמש גם לצורך תידלוק אשליה נוספת המטופחת תדיר במחוזות מסוימים, בין היתר מעל דפי "הארץ". האשליה כאילו יש כאן סתימת פיות, רדיפה פוליטית, כאילו ישראל היא ברלין שנת 1933. בקיצור, שהשלטון פשיסטי שלא לומר גרוע מזה. ואם מירי רגב היא הפשיזם, הרי שיש הצדקה כביכול לאלימות פוליטית.

מה ברל היה אומר?

אני סולד מדעותיה של רגב ומסגנונה. רק אתמול אגב, מיד לאחר האירוע שתואר מעלה, הצליחה להפגין צרות עין וקטנוניות פוליטית, כשדרשה את סילוקה של ח"כ איילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) מטקס הענקת האליפות בכדורסל הנשים. אך מירי רגב היא פוליטיקאית המחזיקה בדעות אחרות משלי. היא לא הפשיזם – גם אם תודעה דמוקרטית מפותחת איננה המאפיין הבולט שלה. וישראל איננה ברלין של שנות ה-30'. טענה זו, המהודהדת תדיר מעל דפי "העיתון לאנשים חושבים״ עושה עוול לא רק לישראל של היום, אלא למעלה מזה – לאלו אשר נרדפו ונרצחו בשנות החשכה הגדולה של האנושות.

מסופר על ברל כצנלסון, עורכו הראשון של עיתון "דבר", כי נודע לו על פעולה אלימה של בני נוער, חברי אחת מתנועות הנוער של תנועת העבודה. בני הנוער ביקשו לחבל במצעד של תנועת נוער רוויזיוניסטית ברחובות תל-אביב, חסמו דרכם באלימות ו"חטפו כובעיהם". הידיעה על כך הפילה על ברל עצב עמוק. הוא כאב את החילחול של האלימות לתוך המחנה שלו, ואת הקבלה של האלימות בקרב הציבור הרחב. על פי הביוגרפית שלו, אניטה שפירא, בשל המרה השחורה שנפלה על ברל בעקבות האירוע, הוא נמנע מלהגיע למערכת העיתון במשך שלושה ימים. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? ומי יהיה זה אשר יגנה את האלימות המתהווה בשמאל, מתוך השמאל?

כל שנאמר מעלה אינו צריך להחליש את המאבק החשוב בגילויי הגזענות והאלימות המאורגנת הקיימים בישראל. להיפך, אם יש מה שמחליש את המאבק בתופעות חולניות כדוגמת חסידי "תורת המלך" הגזענית מבית היוצר של חצר גינזבורג ביצהר, אלה הם הטשטוש, ההכללה וההכפשה כלפי ציבורים. את המאבק הזה יש לנהל בעוצמה, בעיקר תוך דרישה שרשויות המדינה יפעלו כנגד פורעי החוק.

להתנגד בתקיפות לאלימות ולגזענות

זוהי איננה קריאה לאיסטניסטיות פוליטית. כן, ישנם רגעים שבהם צריך להיעמד ולמחות, גם על קו הגבול של הפעולה התקיפה. סבי, פיליפ סיונס, השתתף ב"קרב על רחוב כייבל", the Battle of Cable Street, באיסט-אנד של לונדון, 1936. אל מול מצעד "החזית הפשיסטית" הבריטית בהובלת מוסלי המתועב, נעמדה חזית של ארגונים יהודיים, איריים, סוציאליסטיים וקומוניסטיים. השוטרים הבריטיים תקפו דווקא את אלו שמחו כנגד הפשיסטים וניסו לקיים את מצוות נו פסארן – הפשיזם לא יעבור. האירוע נחקק בתודעה הציבורית הבריטית ותרם לעובדה שהפשיזם לא עלה לשלטון בבריטניה.

אני גם זוכר את עצמי, בכיתה ד', מצטרף למוחים כנגד עצרת של מאיר כהנא בעיר ילדותי הוד השרון. עמדנו עם משרוקיות וניסינו למנוע את השמעת דברי השטנה הגזעניים בחוצות העיר. שלושים שנה מאוחר יותר התברר לי כי צירופי המקרים של חיי הובילו אותי לשבת משרד ליד מארגן אותה המחאה – עובד צור, מזכ"ל הנוער העובד והלומד לשעבר.

האלימות מסוכנת מכל צד, ויש להילחם בה בתקיפות, תוך זיהוי נכון ומדויק של הגורמים האלימים ושיטותיהם. זהו היום צו השעה עבור כל מי שמבקשים לשמור על צביונה הדמוקרטי של ישראל.