פרשת שמיני
" וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה..
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ ".
(ויקרא ט, א-ב, ז-ח)
רש"י:
"קרב אל המזבח" – שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת"
נאמרו כמה תירוצים על מנת להסביר מדוע היה אהרון בוש וירא ומה המשמעות של דברי משה: "לכך נבחרת".
שהקב"ה נגלה אל משה בסנה, בפעם הראשונה, וביקש ממנו לגאול את ישראל, משה ניסה להתחמק פעם אחר פעם והקב"ה הפציר בו רבות:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה [מַה זֶּה] בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה.
וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב...
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה.
וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.
וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח.
וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
(שמות ד, ב-י"ד)
מסבירה הגמרא: "ויחר אף ה' במשה" אמר רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) שנאמר "הלא אהרון אחיך הלוי", וכי לוי הוא? והלא כהן הוא! אלא הכי קאמר ליה אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי".
זאת אומרת שכיוון שמשה התמהמה הפסיד את הכהונה. לכן אמר עכשיו לאהרון – "קרב אל המזבח" – אין לך מה להיות בוש וירא כי לכך נבחרת. אני הפסדתי את הכהונה בשל התמהמהותי – אל תחזור על טעות זו ורוץ מהר לשליחותך.
התירוץ הנוסף הינו כי אהרון היה בוש וירא כי נזכר בחטא העגל, ועל זאת אמר לו משה שהקב"ה יודע שאהרון עשה את העגל כי ידע שאם לא יעשה אותו בני ישראל היו סוקלים אותו ואת חור והקב"ה היה תובע את דמם מידי בני ישראל וגוזר עליהם כליה.
נמצא כי אהרון עשה את העגל כדי להציל את ישראל.
משכך אמר לו משה – לכך נבחרת, כי המעשה של חטא העגל הביא אותך להיות זה שמקריב את הקורבנות לתיקון חטא העגל ולכפרה עליו.
ואומרים בעלי המוסר תירוץ נוסף, שיש לנו ללמוד ממנו גם בימינו דרכי הנהגה:
אומר משה לאהרון – לאחר שנבחרת להיות הכהן, אין לך מקום להתנהג בענווה. אין לך במה להיות בוש שכן לכך נבחרת – אתה המנהיג, אתה הכהן.
לאחר שהקב"ה בחר אותך להנהגה, בחר אותך לכהן הגדול, אתה לא יכול לנהוג בענווה ואין לך מה להיות בוש וירא.
כמה פסוקים לאחר מכן אנו עדים לטרגדיה הנוראה של מות נדב ואביהוא:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
(ויקרא י, א-ג)
משה מנחם את אהרון ואומר לו: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – חשבתי שהקב"ה יתקדש על ידינו, אבל הם גדולים מאיתנו. זאת אומרת שנדב ואביהוא היו בדרגה גבוהה מאוד, ובכל אופן, כשבאו להקריב אש זרה – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה.. וַיָּמֻתוּ".
בעשיית המשכן מצאנו שהקב"ה מעודד יוזמה אישית ורוח התנדבותית:
"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה".
(שמות לה, כ"א-כ"ב)
לעומת זאת – מדוע אצל נדב ואביהוא הם שילמו מחיר כה כבד על היוזמה להקריב קורבן?
וההבדל הוא גדול – כאשר מדובר בעבודה – שם יש ערך גדול להתנדבות וכל מי שנשאו ליבו – ברוך הוא.
אך כאשר מדובר בהנהגה, להיות שליח ציבור נאמן – כאן רק מי שהקב"ה בחר בו – הוא שראוי לכך. לכן אצל אהרון הכהן, גם כאשר הוא היה ירא ובוש, אמר לו משה – לכך נבחרת, ואילו אצל בניו, שלקחו לעצמם מדרגה שלא הייתה שלהם, זה נחשב לאש זרה. דבר כזה הקב"ה לא רוצה.
