תהילים, פרק מד

המאמינים במצב קשה והם נזכרים בסיפורי אבותיהם על נפלאות האל:

ב)  אֱלֹהִים, בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ–    אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ-לָנוּ:
פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם,    בִּימֵי קֶדֶם.

הם מזכירים לאלוהים (ואולי לעצמם) שאלוהים בדק עמים רבים בטרם בחר את בחירתו:

ג)  אַתָּה, יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ–    וַתִּטָּעֵם;
תָּרַע לְאֻמִּים,    וַתְּשַׁלְּחֵם.
ד)  כִּי לֹא בְחַרְבָּם, יָרְשׁוּ אָרֶץ,    וּזְרוֹעָם, לֹא-הוֹשִׁיעָה-לָּמוֹ:
כִּי-יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ, וְאוֹר פָּנֶיךָ–    כִּי רְצִיתָם.
ה)  אַתָּה-הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים;    צַוֵּה, יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב.

את הכל תולים המאמינים באלוהים:

ו)  בְּךָ, צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ;    בְּשִׁמְךָ, נָבוּס קָמֵינוּ.
ז)  כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח;    וְחַרְבִּי, לֹא תוֹשִׁיעֵנִי.
ח)  כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ, מִצָּרֵינוּ;    וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ.
ט)  בֵּאלֹהִים, הִלַּלְנוּ כָל-הַיּוֹם;    וְשִׁמְךָ, לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה.

אבל אז קרה האסון, השבר, ואלוהים? איפה הוא?

י)  אַף-זָנַחְתָּ, וַתַּכְלִימֵנוּ;    וְלֹא-תֵצֵא, בְּצִבְאוֹתֵינוּ.
יא)  תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר, מִנִּי-צָר;    וּמְשַׂנְאֵינוּ, שָׁסוּ לָמוֹ.
יב)  תִּתְּנֵנוּ, כְּצֹאן מַאֲכָל;    וּבַגּוֹיִם, זֵרִיתָנוּ.

לקרוא ולא להאמין:

אלוהים זנח את עמו

אלוהים נעלם במהלך הקרבות

אלוהים חוזה בתבוסת עמו

משאיר את עמו למאכל כמו כבשים

ואז מפזר אותם בעולם.

הכל אלוהים.

כל הצרות.

והמאמינים מתחננים ומסבירים לאלוהים שלמרות כל הקשיים הם לא שכחו את הברית:

יח)  כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ;    וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ.
יט)  לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ;    וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ.
כ)  כִּי דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים;    וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת.

 הם אפילו סומכים על יכולתו לבחון את כנות אמונתם:
כא)  אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ;    וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר.
כב)  הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת:    כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב.

———-

אבל בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו קוראים את השורות הבאות:

כג  כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם;    נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה.
כד  עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי;    הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח.
כה  לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר;    תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ.
כו  כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ;    דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ.
כז  קוּמָה, עֶזְרָתָה לָּנוּ;    וּפְדֵנוּ, לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

2000 שנה לערך חיכינו.

והוא לא בא לעזור.

ואז באה השואה.

ואלוהים לא עזר.

ואז קמו אבותינו החדשים והקימו מדינת מקלט.

לא רוצים להחזיר עטרה ליושנה

לא רוצים "אתחלתא דגאולה"

לא רוצים התערבות אלוהית.

לא רוצים שהשאלות הקטנות של פרקטיקת האמונה ההלכתית יחזרו לנהל את חיינו.

איש באמונתו יחייה וימות.

———-

מול הרשע האינסופי שבשואה – איש לא הלך כצאן לטבח.

אסור לשפוט איש.

מה שאסור הוא לחזור לאחור ולבטוח בישועת השם.

צניעות – כן

ענווה – כן

התבטלות  – לא. אנחנו לא אישה מוכה.