על שער הכניסה למחנה הריכוז בוכנוואלד נכתב באותיות של זהב בגרמנית – כל אדם לגורלו. במחנה דכאו סומנו האסירים בטלאים שונים, כדי להבדיל בינהם. כדי להפריד בינהם. חלק מהסיפור הגדול הזה, של שואה, הוא ההפרדה והבידוד. היהודים סומנו אחרת מהצוענים, המהגרים מהלהט"בים. על אף שכולכם באותו המקום, באותו המאבק, באותה השואה – כל אחד לעצמו. כל אדם לגורלו.

שער מחנה בוכנוואלד, במבט החוצה, "כל אדם לגורלו". צילום: אתר הזיכרון בוכנוואלד.

המלחמה בבדידות

בתחילת התהליך סימנו לעצמם הנאצים "לנקות" את גרמניה מכל מי שיפריעו לה להתקדם בדרכה להיות מעצמת על.  בספר "מיין קאמף" כותב היטלר: "באיזמל יש לסלק את החולשה, במבצרי החינוך שלי יצמח נוער שיפחיד את העולם. רוצה אני בנוער שהוא אלים, שתלטן, עשוי לבלי חת ואכזר. בכל אלה יהיה ניכר הנוער. נוער זה חייב להיות מסוגל לשאת ללא כאב, ללא שמץ של חולשה, ללא שמץ של רכות.. זוהי מדרגת הגבורה של הנוער, מתוכה יגיע למדרגת האדם החופשי.. האדם האל".

לא סתם הוא מתאר את הנוער כך; חסרי רגש, אלימים. הדרך להיות העם שייועדו להיות, בעיניו, כרוכה בשינויים. יש להתחזק, ובתהחזקות הזו הנוער מוכרח להסיר את הרכות, את הכאב, החמלה. זה נוער שמוכרח לראות את עצמו בלבד וזהו כוחו. לנתק את הרגש.

ראשונים, היו החלשים. הנכים. כרזות הנושאות תמונות של נכים עם הכיתוב 'טיפול באדם נכה עולה כך וכך כסף, הכסף הזה הוא גם שלך' פורסמו בעיתונים. יש סיפור על משפחה שבה ההורים אמרו "הבן שלי נכה, זה פוגע ברייך", מוצב סטנדרט להיותך חלק מהעם הגרמני. הפירוק של העולם לבודדים, הוא חלק חשוב מהתהליך. כשאין לך אף אחד – אין לך סיבה לחיות.

צביה לובטקין, חברת תנועת דרור, היתה ממובילות המרד בגטו וורשה. אחד מהקטעים שלה, הפך עם השנים להיות נשמת אפם של תנועות הנוער:

"יש שאלות שלא נתנו מרגוע לחברים בארץ וגם לנו: השאלה האחת היא: כיצד קרה הדבר שעם שלם הלך ככה, פשוט צוואר, לטבח. השתדלתי בסיפורי להסביר את הדבר כמיטב יכולתי. אינני יודעת מה המסקנה העולה מדברי. אך רוצה אני לומר, אם כי אין זה עוזר לנו, ואין זה מקל עלינו, שספק רב בעיני אם עם אחר היה עומד עמידה שווה בתנאים כאלה של בדידות איומה, ונגד מכונה משוכללת ומסודרת כל כך של הגרמנים. אנו יודעים איך הלכו לטבח הפולנים והשבויים הרוסים, ואיך נכנעו עמים שלמים בפני הנאצים.

השאלה השניה היא – מניין בא הכח הזה של התנועה החלוצית, לתנועת הנוער, אשר לקחה לידיה, אולי קצת במאוחר, בימים הקשים את הגה הנהלת החיים היהודיים. נדמה לי, שאין צורך לחפש הרבה את התשובות לשאלה זו. אין זה נכון, וזה גם מכאיב מאוד, אשר חושבים שעמידנו של הנוער בתוך שהתרגש עלינו היה עניין של יחידים. של יצחק או צביה או מרדכי או פרומקה. כולנו חיינו וחיים בהכרה, שאין לדעת מה היה עולה בגורלנו, ללא היינו חברים לתנועה, ללא ספגנו מילדותנו את הערכים, אשר אתם נתתם לנו. זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא רצתה לחנך והיא חינכה אנשים מהפכניים, שעמדו ויכלו לעמוד בתקופות שונות ובקטעים קשים על קוממיות העם.. ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזאת… יכולנו לעמוד בגטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד. כל יהודי הועמד בודד מול גורלו. יחיד ועזוב בפני האויב כביר הכח.  אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו, שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו. הדבר הטרגי ביותר היה, שיהודים לא ידעו מה לעשות. מאז הימים הראשונים, משהתחילה הדמורליזציה הגדולה בגטו ועד ימי החיסול והמוות – לא ידעו מה לעשות. ואילו אנו ידענו מה רצוננו לאור הערכים שהתחנכנו בהם. חיפשנו ומצאנו את הדרך. זה היה הכח שאפשר לנו לחיות."

חלק ניכר מהמרד היה לבחור להיות יחד. להוות קבוצה, להלחם בבדידות. היתה להם היכולת להסתכל בעיניים לניסיון הפילוג, למציאות אדם-לאדם-זאב, ולהלחם בה. היכולת לראות במאבק מאבק שלם, על עתידה של אנושות – ולא של בודדים.

בתום המלחמה, תבע לעצמו העם היהודי – "לא עוד". לא עוד רצח עם, לא עוד רדיפה. לא עוד ניסיון השמדה. הרצון לעמוד מאוגדים אל מול החושך והאימה עמד בלב ליבה של הקמת המדינה. אנחנו נחיה.

אי אפשר להבדיל מין מחנה ריכוז לאחר, בין ריכוז להט"בים וניסיון להשמדתם בעבר ובהווה.

בימים האחרונים מתנהלת שואה של ממש בצ'צ'ניה. ב-1.4 עיתון האופוזיציה הרוסי "נובאיה גזט" חשף כי בשבועות האחרונים התקיים מהלך נרחב של מעצר של הומואים,  ביסקסואלים, טרנס* וקווירים (שסומנו כולם כ'הומואים') על-ידי הרשויות. נמסרו דיווחים על היעלמות של גברים שכנראה מזוהים כלהט"בים ברחבי גרוזני (בירת צ'צ'ניה) ובקרב אנשים מכל הגילאים והמקצועות. מוסר עדות המזוהה כאדם מסר כי הוא נתפס בעקבות שיחת טלפון. בעדותו הוא מוסר כי מישהו התקשר אליו והציע להיפגש למטרות היכרות. כשהוא הגיע למקום הוא ראה שישה אנשים במדים שצעקו עליו שהם יודעים שהוא הומו, תפסו אותו, והכניסו אותו לרכב שהוביל אותו למתקן מעצר. אדם פירט עינויים שונים שעוברים על העצורים: בין היתר, נמסר כי הם מחושמלים דרך חיווטים לידיהם ולרגליהם, מוכים באלות מתכת ומושפלים באופן יום-יומי. העינויים מופסקים למעט באם המעונים מוסרים שמות של 'הומואים'. לעיתים העינויים היו למטרה זו, ולעיתים "לשם שעשוע". אדם מסר כי נעשו מספר מהלכי איסוף הומואים במספר ערים מרכזיות ברפובליקה בשבועות האחרונים.  אדם ברח, אך אין לו מושג מה קרה לחבריו ואם חברים נוספים נאספו למחנות אלה. אין ביכולתו ליצור איתם קשר משום שקווי הטלפון מצוטטים. עדויות דומות הגיעו ממספר דיווחים נוספים. עוד נמסר כי העוצרים נוהגים לקחת את הטלפונים הניידים של העצורים ולהוציא עוד שמות של גברים הומואים מהטלפונים. מסתמן כי המשטרה מרכיבה רשימה נרחבת של גברים המזוהים כהומואים בצ'צ'ניה.

א.נשים להט"בים כבר רוכזו בעבר במחנות ריכוז. אותו הסיפור, מתרחש ממש כרגע בצ'צ'ניה. א.נשים נעלמים מהבתים והגופות מוחזרות למשפחות. א.נשים מרוכזים ונחטפים, נרדפים על ידי הממשל. נשיא צ'צ'ניה יצא בהצהרה כי עד לתחילת חודש הראמדן, לא יישארו להט"בים בצ'צ'ניה.

במחנות באירופה, בתקופת השואה, היו טלאים וסימנים שהוצמדו לאסירים. היהודים סומנו בטלאי הצהוב שאנחנו מכירים, את הלהט"בים סימנו במשולש ורוד. מאז נהפך המשולש הורוד לאחד מסמלי למאבק הלהט"בי ברחבי העולם, והוא מלווה עכשיו את המאבק על שחרור הא.נשים בצ'צ'ניה ועצירת ההשמדה.

"חלק מהתהליך הוא ההפרדה והבידוד". טבלה המציגה את הטלאים המשולשים ששימשו לסימון אסירים במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, משמאל לימין: פוליטי, פושע מקצועי, מהגר, עד יהוה, הומוסקסואל, א-סוציאלי.

כולנו ציניים כל הזמן, וקהי חושים. אנחנו מלמדים את עצמנו להתנתק רגשית, להתעלם. מסירים באיזמל את החולשה. אבל חלק מהניסיון ההוא היה להפריד בין הא.נשים, להפריד בין המאבקים, והמאבק על הזכות לחיים והיכולת לחיות תמיד היה ויהיה שלוב, זה אותו המאבק. זה המאבק שלנו על חברה צודקת, על אמת אחת. על הטוב מול הרוע. האהבה אל מול האדישות, הפחד והשנאה.

בתור עם שידע שואה, מבלי קשר להיותכםן להט"בים או לא, אנחנו לא יכולים לשתוק למאורעות אלה. יש עלינו אחריות לצאת למאבק ולצעוק "לא עוד". קחו אחריות, כי טובחים בנו בכל מקום ואתם מעבירים ערוץ. כי אתם מסננים "אוי" ולוגמים מהקפה שהתקרר, מבלי לצעוק "איך לעזאזל?", מבלי לצעוק "רוצחים את הילדים שלי! רוצחים את האחיםות שלי! רוצחים אותי!" מבלי לצאת לרחוב ולא להפסיק לבכות ולהכות באספלט החם עד שעל אותו האספלט אני אוכל ללכת בביטחון.

ההיסטוריה שלנו חוזרת ויש לנו את האפשרות לבחור באיזה צד לעמוד, אין לנו את האפשרות להיות בצד השותק. שתיקה לא עוצרת רצח עם. אין לנו את הזכות לשתוק.