כשהייתי תלמיד תיכון, לפני כך וכך שנים, נדרשתי, כמו רבים בגילי, לאפשרות לצאת במשלחת שיצאה מטעם בית הספר בו למדתי למסע למחנות ההשמדה ואתרי מורשת שואה נוספים בפולין. אחרי כמה שבועות, המריא המטוס לארץ אבותיי ואני נשארתי בארץ. לא יודע אם הסירוב החד משמעי שלי לנסוע היה בגלל הזמן שחלף והזיכרון שהפך למתעתע, או שלא הייתה לי בכלל דילמה אמתית. כך או כך, הסוגיה הזו נדחקה, או שמא הודחקה, וננעלה עמוק באגף אחורי ונסתר במוחי. סביר להניח שלא הייתי חוזר להרהר בה, אלמלא ביקורה של אחותי בפולין, לפני מספר חודשים. הראשונה, ויש להניח שגם האחרונה, במשפחתי שביקרה בארץ הארורה הזו. השבוע בו שהתה שם הדיר ממני מנוח ואילץ אותי לסגת מההדחקה.

טיולי שורשים, סיורי מחנות, מסעות חיים ומשלחות לימודים הם פרקטיקות נפוצות למדי של ביקור בפולין. כולן הפכו להיות שכיחות ביותר בשנים האחרונות, ותדירותן גברה ככל שיחסי ישראל-פולין השתפרו, כמו גם האמצעים הכלכליים הכרוכים בהם. עד לפני שנים לא רבות, הישראלי המשוטט לו בעולם היה חייב לרשום ביומנו אתרי חובה כמו פריז או לונדון, או להסתפק בנופש בטורקיה או יוון. אך בישראל של היום, פולין היא פריט חובה ביומן המסע הקולקטיבי. וכך התמלאה סביבתי ב"בוגרי פולין", שהרבו לספר על המדינה ועל ביקורם בה. היו שהרבו בשבחים וכאלו שמיעטו בהם, אך באופן כללי הרושם הישראלי הקולקטיבי מפולין הוא חיובי למדי.

הייתה לי הזדמנות להיווכח בכך מקרוב. ההכרזה שלי בפני כמה ממכרי, נתקלה בתגובה של פליאה עמוקה, שלא נאמר בוז חרישי כבוש, כשהודעתי להם שאם יש מדינה אחת מקרב מדינות העולם שבה אין לי כל כוונה לבקר, לפחות לא בעתיד הנראה לעין, היא פולין.

שלושה מתוך ארבעת סבי וסבותי נולדו בארץ, שהייתה מאות שנים ביתה של הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ואולי בעולם כולו. היא הותירה בהם רושם כה עז, שהם בחרו להפנות לה את גבם. הם נטשו את מולדתם, את משפחתם, את אמונתם, את תרבותם ולשונם ובחרו להעתיק את חייהם בארץ חדשה, בה ראו את ביתם האמתי. כמותם עשו עוד אלפים רבים מבני דורם, שבחרו לעלות מפולין לארץ ישראל. להם אפשר לצרף רבבות יהודים שנטשו את פולין לטובת מקומות אחרים בעולם – בעיקר ארצות הברית. כן, כמאה שנים לפני שהישראלים נהרו לפולין בהמוניהם, הדרך המקובלת הייתה ההפוכה.

לפי נתוני משטרת הגבולות הפולנית, כ-160 אלף ישראלים פוקדים מדי שנה את פולין, רובם בתקופה זאת של השנה, סביב אירועי יום השואה וכשהחורף הפולני הקשה מתחיל להתפוגג. גם מרבית המשלחות של בתי הספר יוצאות בתקופה זו – אחרי החגים ולפני תחילת הבגרויות והחופש הגדול – אבל מה יש לכל הישראלים לחפש שם?

מסקר מאוד לא מדעי, ובוודאי שלא מחייב בשום צורה, שביצעתי בקרב משפחתי וכמה ממכרי, עולה שמרבית הנוסעים לפולין באופן עצמאי – כלומר, לא במסגרת משלחות או קבוצות מאורגנות – הם צאצאים ליוצאי פולין, רובם בעצמם כבר די מבוגרים, שבוחרים לעשות טיול שורשים, כמעט תמיד אחרי שההורים שלהם כבר נפטרו ולא נותר מי שיספר סיפורים ויספק את המידע על תולדות המשפחה. קשה מאוד לשפוט את מי שבוחר לנסוע לפולין לראות ממבט ראשון את המקום בו גרו הוריו או סביו. זו החלטה רגשית. אבל האם ניתן לסכם את ההחלטה הרגשית הזאת רק בסנטימנט או בנוסטלגיה? איזה טעם ממשי יש לאדם שכף רגלו דורכת במקום בו הלכו אבות אבותיו מעבר לריגוש רגעי ומימוש יצר נוסטלגי? זה מה שמעסיק את מי שחוקר את התופעה המכונה צליינות. וכך יש לראות את הנהירה לפולין – צליינות.

ונניח שהאדם הצועד בדרכי אבותיו מגיע ליעדו, רומס את רגבי האדמה, נושם את האוויר, פוסע במשעולי הדרך או חוסה בצל המבנים שהיו פעם נופי חייו של הוריו, חווה חוויה מדהימה, מיוחדת ויוצאת דופן המתירה בו רושם עז במשך שנים. איזה רושם זה? איזו מין חוויה זו? הרי אם מוצא משפחתו הוא מפולין קרוב לוודאי שחיי אבותיו הפולנים היו כרוכים בסבל כלשהו וכמעט וודאי שאביו, אמו, סבו, סבתו או או כל מי שבעקבותיו הוא צועד בחר לעזוב את אותם מחוזות בדיוק, לא בגלל החיים הנפלאים שהיו שם. כי הרי בסופו של דבר כל היהודים שחיו בפולין חוו סוג כזה או אחר של בריחה, בין אם עזבו אותה לפני השואה או אחריה, בין אם מתוך ציונות ואידאלים ובין אם בגלל סכנת נפשות.

ברמה הלאומית, ניתן למצוא הצדקה (גם אם קלושה) בהנצחת הפרקים השליליים בתולדות עמנו והפיכתם למקודשים. אך, לעמדתי, ברמה המשפחתית מדובר בנוסטלגיה מאוסה ובעיקר מנותקת מהקונטקסט ההיסטורי, של אלו שנטשו את פולין לפני עשרות שנים. אין בחזרה לפולין כל כבוד, למעט כבוד מזויף וגאווה מוגזמת. זה, אולי, עוד הסבר לכך שרוב מטיילי השורשים עושים את זה כשהאבא או הסבא בעקבותיו הם חוזרים לשם כבר איננו.

אבל טיולי השורשים הם רק חלק אחד מהתיירות הישראלית בפולין, וכנראה שלא הגדול שבו. על פי ההערכות, מתוך 160 אלף הישראלים שפוקדים את פולין, כ-20 אלף מגיעים לשם כחלק ממשלחות "צליינות המוות". כן, כן, "צליינות מוות". ממש כך. היהדות התקנאה בנצרות ובאסלם וחיפשה לעצמה אתר עליה לרגל, בהיעדרו של בית מקדש. אך אם בני הדתות האחרות הולכים בעקבות המקומות בהם חיו ופעלו נביאיהם וכוהניהם, הצליינות היהודית המודרנית היא צליינות של קברי אחים, משרפות ואנדרטאות.

"בדמייך חיי" גרסת המציאות. הצליינות, פרקטיקה דתית יש לציין, הפכה לכלי מרכזי של חניכה דווקא במערכת החינוך החילונית. כמעט ולא תראו נהירה של חרדים לפולין, וגם במערכת החינוך של הציונות הדתית משלחות תלמידים לפולין הן מחזה פחות נפוץ. בישראל של היום, היהדות החילונית, שהפנתה עורפה למרבית מערכות הערכים שלה, עסוקה בחיפוש אחרי אתוסים חדשים. בהשראת הדומיננטיות ההולכת וגוברת של השיח הדתי בישראל, היא פונה, בין היתר, גם לצליינות המוות של המשלחות לאושוויץ וטרבלינקה.

התייתמותה של הישראליות החילונית מהערכים המכוננים שלה היא הכוח המניע בהפיכתה של צליינות המוות, תוך שלושה עשורים בלבד, מיוזמה חינוכית ניסיונית לפריט הכרחי בביוגרפיה של כל נער ונערה בישראל. אם בתקופה בה אני בחרתי שלא להצטרף למשלחת בית הספר שלי, סיורי המחנות עוד היו במרבית בתי הספר מעין צ'ופר שניתן למספר תלמידים בעלי מזל, ורק בבתי הספר המבוססים יותר היו יוצאים התלמידים לפולין כקבוצות אורגניות, בשנים שחלפו מאז מסתבר שביותר ויותר בתי ספר הפך הסיור לעניין מנדטורי – חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים.

ומה אותם תלמידים סופגים בהגיעם לפולין? הצדק והמוסר, שצריכים להיות בבסיס התובנה ההיסטורית שמפיק כל אדם מזוועות מלחמת העולם השנייה, יכולים בקלות להפוך למפגן צדקנות, והמוסר האוניברסלי מתבטל כשבני עמך מושמדים בהמוניהם. מבלי לפגוע במקצועיותם של מדריכי הסיורים, שמרביתם עושים את עבודתם בהצטיינות, חלק ניכר מהתוכן בסיורים הללו ספוג בגישות לאומניות ומתלהמות המתודלקות על ידי התחושות הקשות המציפות כל אדם שמגיע למקום כמו אושוויץ. זוהי הדרישה המגיעה מלמטה, מהתלמידים וממשפחותיהם, והיא בהחלט מתיישבת עם המחשבות והערכים שמעוניינים להפיץ מלמעלה, במשרד החינוך.

רדיפת יהודים, חשוב לזכור, הייתה בפולין מאות שנים לפני שהיטלר בכלל נולד. הפולנים, שבקרבם חיו מאות אלפי יהודים לא היו אוהבי ישראל גדולים, בלשון המעטה. פוגרומים מתועדים בהיסטוריה של הקהילה היהודית בפולין כבר במאה ה-15. מאות אלפי יהודים נטבחו על אדמת הארץ הארורה הזאת, שברבות השנים נהפכה למוקד של מוות יהודי יותר מאשר של חיים יהודיים.

כיהודי וישראלי, שנולד וחי בארץ הזאת, כל רובד בזהותי – הלאומית, התרבותית, המשפחתית וגם האוניברסלית – בנוי על ההתנערות מהגולה וממה שהיא מסמלת. בחירתם של סבותיי וסבי לעזוב את פולין, ולהשאיר את הארץ הזאת מאחוריהם היא מרכיב יסודי במי שאני. אם הם החליטו שפולין לא בשבילם, אז גם לי זה לא מתאים.