וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
(יוסף חיים ברנר, מכאן ומכאן)

ענבל היא בת הגרעין הראשונה שלנו שנפטרה. על אף שלא היינו בקשר שנים ותכף אתייחס לזה, קשה לחשוב על ענבל בחייה ושלא יתעורר איזה רגש. בעיקר גם תלוי הקשר של איזה מין זיכרון עולה באותו הרגע. ענבל כמו כל יתר בני הגרעין שלי, נטועים עמוק בלב. הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה שהגרעין*, הקבוצה, היחד האינטנסיבי שלנו, לפחות אצלי ואני מניח שאני לא היחיד, החוויות, מַעבר הבגרות וההתבגרות המשותפים, התקופה הזו שבה קשרנו את חיינו, אלה באלה, גם אם זה היה לרגע קצר בחיים, היה בזה משהו מאוד עמוק, עוצמתי ואמיתי. הגרעין, התנועה**, נטועים עמוק בביוגרפיה האישית ששייכת לכל אחת ואחד מאיתנו שלקחו חלק. ענבל במותה, בזמן הלוויה, הפגישה את הגרעין, שלא נפגש, מאז שחדל להיות. חדל לפחות להיות בממשות היומיומית שלו. כמה זמן לאחר מכן שוב נפגשנו יחד.

אני זוכר את ענבל שהגיעה יחד עם קרן, יום אחד ומשום מקום, ליום פעילות בקן הרצליה. הן לא למדו היכן שרובנו למדנו וגרו בשכונות אחרות משלנו בעיר. פשוט צצו. אם לא היו מגיעות לקן סביר להניח שלא היינו נתקלים בהן כלל. אולי רק בתיכון אבל גם אז, אלו היו תיכונים גדולים שרק נבלעים בהם ולא בנסיבות בהן נוצרת קבוצה כשלנו. בקן התגבשנו להיות חבורה גדולה וממש מגוונת עם כל מיני טיפוסים. גדלנו יחד, נקשרנו אלה באלה. פעולות מידי שבוע, הדרכה משותפת בקן, טיולים וסמינרים. גם בערבי שישי נהגנו להפגש. כחלק מתהליכי ההתחנכות שלנו בתנועה וההתבגרות שלנו, רבים מאיתנו הכריעו לצאת להגשמה וללכת יחד, כקבוצה, לחוות ההכשרה. בפרספקטיבה לאחור היינו גדולים. החלטנו לצאת יחד להרפתקה שאין לדעת עד היום מה יהיה בסופה. אני חושב שמי שמתבונן מהצד יכול בטעות לראות בקבוצות מהסוג הזה איזו מין אחידות. איזו מן מגובשות שמבטלת את האישי. כאילו חושבים באותו ראש. כאילו שבקבוצה "כולם אותו דבר". ולא היא.

כשהולכים יחד בדרך משותפת וחדורי רעיון, באופן כמעט מיידי, צריך לקבל החלטות. כל מיני סוגים של החלטות. למעשה לקבל החלטות בכל שטח משטחי החיים. לפני שמקבלים החלטות יש מגוון מאוד גדול של דעות. לא רק דעות אלא גם מאווים ויצרים. תחום כזה מטושטש בין רעיון ערכי לרגש עילאי. והתווכחנו. כמה שהתווכחנו. לפעמים ויכוחים קשים הכריעו החלטות קשות. היו החלטות שהכריעו חברויות ולפעמים צרבו מאוד. לפעמים ויכוח נהפך לריב שנשאר או שבמאוחר יותר הותר. גם אהבנו. אני מעדיף וממבט בוגר, לראות שהייתה כוונה וכנות אינטימית בין החברים שהיינו. שהרוב בא מאהבה ורצון טוב. גם אם לא ידענו הכל וגם בפעמים שלא היינו מספיק בוגרים רגשית. חוות הכשרה בטבעון, שירות צבאי משותף, שחרור מהצבא, בנייתה של קבוצה בוגרת ופרידה. תקופה שהשתרעה לה ועוד אחרי הקדמות, מאמצע-סוף שנת 1998 ועד בערך תחילת שנת 2005, תקופה בה שינינו את אופי השיתוף והסתיים פרק הגרעין שהיה.

אני חושב שאחד מהדברים המשמעותיים שניתן למנות, שקיבלנו בגרעין ובתנועה, הוא ההבנה שהחיים הם דבר נבחר. שום דבר כמעט אינו ביד המקרה. בטח שמדובר בבחירות אישיות שאנשים נדרשים אליהן במהלך החיים. כשבוחרים ללכת בדרך של הכרעות, אז יכולות להיות גם בחירות והחלטות שונות. גם החלטות שמקפלות בתוכן פרידה. בשלבי ההתבגרות המאוחרים שלנו כקבוצה הרוב החליטו ללכת, בדרכים שונות ומכובדות, להמשך חייהם. דרכים שמבין המשמעויות הדרמטיות שלהן היא לצאת מהדרך המשותפת ובפועל להיפרד מהקבוצה ומהתנועה. אני חושב שרגעי הפרידה הללו מבני הגרעין הם מהכואבים שאני מכיר. מי בכלל אוהב פרידות? גם היינו צעירים וקשה לומר שידענו באמת איך להיפרד אחד מהשנייה. כמה הפרידה הייתה קשה? קשה עד שלעיתים לא היינו בקשר והתחושות הקשות נשארו גם שנים. לפחות בחלק מהמקרים. איך זה מרגיש? כמו שאוהבים נפרדים. אני יודע לומר היום ובביטחון שחוץ מפרידת המוות אין כמעט פרידות סופיות. גם אם נפרדים ושום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה, ניתן לחזור ולהיפגש גם בדרך אחרת. ובטח שישנם דברים שניתן לשחרר ולהתיר מהעבר.

מענבל לא הספקתי להיפרד. הידיעה על מותה של ענבל הכתה קשות. לא רק מהסיבה של מוות טראגי ובגיל כל כך צעיר. קשה גם מהסיבה של הביוגרפיה המשותפת, של הזיכרונות המשותפים שאין להם כל תחליף. ענבל, בהיותה חברת קבוצה שלי, היא חלק ממרכיב האישיות שלי. עצובה לי הפרידה בנסיבות כאלה. עצוב לי שלא התרנו חלק ממה שניתן היה להתיר מאז.

*גרעין 'פשוט'
**תנועת הנוער העובד והלומד