עוזי מלמד נמנה על ראשי רשת ״אורט״ משך עשרות שנים, הוא חוקר, מחנך ומרצה מבוקש על החינוך הטכנולוגי בארץ. עם הניסיון הרב שצבר לאורך השנים הוא מנסה, היום, להשפיע על מדיניות החינוך במדינת ישראל, כך שתציב את החינוך המקצועי – טכנולוגי במרכז ותיתן לו את הכבוד הראוי לו בחברה.

"נולדת וגדלתי בתל אביב, למדתי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת ירושלים, בכלל לא חלמתי על החינוך המקצועי. אחרי זה למדתי סוציולוגיה ומוסיקה ואחר כך חינוך לתואר שני ושלישי בהוראת המדעים המדוייקים. האמת, תמיד רציתי להיות מורה, באתי ממשפחה כזו".

בסיום לימודיו החל מלמד ללמד בבית ספר אורט בהרצליה שהיה בית ספר מקצועי גרידא, "באותה תקופה היו שלושה מסלולים. מסלול תיכוני, רגיל ומקצועי. כל המסלולים היו ברשת אורט ובנו את המערכת של החינוך הטכנולוגי, שאז נקרא מקצועי".

מלמד היה מורה לפיזיקה ומתמטיקה בבית ספר משך מספר שנים ומהר מאוד התקדם לתפקיד הניהול. לאחר מכן עבר לנהל את המרכז הפדגוגי של רשת אורט הארצית, "מאוד אהבתי ללמד, לא הצלחתי להישחק" מספר בצחוק מלמד, "במשרד הראשי של אורט התחלנו להקים את המרכז הפדגוגי שהוא המרכז החינוכי של רשת אורט. אנחנו עושים השתלמויות מורים והוצאות ספרים. הוצאנו ספרים שלא היו בשוק בעולם הטכנולוגי. היתה אז בעיה שהיו מקצועות חדשים ולא היו ספרי לימוד מתאימים ופיתחנו ספרים מיוחדים לתלמידים – בנינו מערכת שלמה של השתלמויות מורים".

לימים הפך מלמד לסמנכ"ל הרשת ומנהל המחלקה הטכנית-פדגוגית של הרשת, "פיתחנו ושינינו את כל סגנונות ההוראה עם עליית המחשב האישי – שזה היה צעד מהפכני בזמנו.

עוזי מלמד (התמונה באדיבות המצולם).

"לפני קום המדינה ובתחילת המדינה, החינוך המקצועי היה בעצם מקלט לתלמידים שאין להם הורים ואין להם משפחה ושאין מה לעשות איתם. היה חשוב לתת להם מקצוע שיוכלו להתפרנס. הרבה ילדים שנשארו יתומים מהשואה נקלטו כתלמידים ברשת אורט, חלקם הפכו לגדולים בתעשייה ונהיו עשירים גדולים, חלקם נהיו מנהלים ברשת," מספר מלמד, "לימים כשהמדינה קמה, התחילו לפתח את החינוך המקצועי לאופקים רחבים יותר. הרבה אנשים לא יודעים, אבל אחד הגורמים שתרמו לחינוך המקצועי בטרם הקמת המדינה היו הצרכים הבטחוניים של ארגוני המחתרת. תחת המטריה של להביא מחרטות לחינוך הטכנולוגי, למשל, הביאו מחרטות לארגון ההגנה. ראשי רשת אורט, עד לא מזמן, היו אנשי בטחון. מנכ"ל רשת אורט במשך שנים היה יוסף חרמת, שהיה פרטיזן ידוע.

"בשלב מסוים במערכת החינוך, תחת שר החינוך זלמן ארן בממשלת בן גוריון, ביקשו להגדיל את קליטת כמות התלמידים בבתי הספר התיכוניים. בתקופה ההיא, שנות ה-50, למדו פחות מ-15% מבני הנוער בארץ בבתי ספר תיכוניים. לא היה שום חוק חינוך חובה, אפילו לא לבתי הספר היסודיים. מדובר בתקופה של עליות מרובות, מלחמת העצמאות, מעברות, להרבה אנשים לא היו האמצעים לשלוח את הילדים לבתי ספר, גם לא יסודיים.

״רבים מהילדים עבדו, הסתובבו ברחובות, מכרו עיתונים וכד׳. בית ספר תיכון נתפס כדבר לכאלו שרוצים ללמוד באקדמיה. בתי הספר התיכונים היו מעולים כי לימדו בהם הרבה פרופסורים שבאו מחו"ל, כמו פרופסור בן יהודה. על בסיס זה קמה הגימנסיה בהרצליה. אז חשבו, בעקבות האתוס החלוצי-חקלאי, שכ-50% מהתלמידים ילמדו בחינוך החקלאי. אבל רק 7% למדו בו, ועם השנים האחוזים ירדו בהתמדה. היום זה אפילו לא אחוז אחד.

"החינוך המקצועי עמד אז בצד הדרך עם 2-3 אחוזים. זלמן ארן, שהיה שר חינוך יוצא מן הכלל, עשה הכל כדי להגדיל את כמות בתי הספר ומספר התלמידים שלומדים, למרות שלא היה כמעט כסף. לדעתו, הדבר הכי חשוב היה לפתח את החינוך המקצועי במדינה. הוא התבטא על כך רבות בישיבות הכנסת, אמר שאי אפשר שעם ישראל ישב על כתפיים של אנשים שלא מייצרים, צריך לגדל בארץ דור של יצרנים, הם קראו לזה פרודוקטיביזציה.

״ארן תכנן לבצע את התוכנית תוך שנתיים שלוש, לבנות כמה בתי ספר שרק אפשר, איפה שאפשר. הוא לחץ מאוד על בן גוריון והוציא ממנו כספים, ובנוסף פנה לרשת אורט. לרשת היו תורמים רבים ומשם נולד רעיון ה״מאצ'ינג״, על כל שקל ששמה המדינה, הרשת שמה שקל, וכך נבנו בתי הספר. בתוך 5 שנים כמות בתי הספר גדלה פי 4 ופי 5.

"זה המשיך את הרעיון של האתוס הציוני של קיומנו בעצמנו. והתחייה של זה התבצעה ברשת אורט. ההיסטוריה של אורט התחילה עם קבוצה של יהודים ברוסיה שנשאו את האתוס הזה והם הקימו את הארגון שלימים נהיה אורט. הארגון לא היה בהתחלה ארגון של בתי ספר, הרעיון היה לבוא לקהילות היהודיות ולהגיד להם שאי אפשר שלא נהיה יצרנים. הם לקחו יהודים שהיו מוכנים לעבוד ולימדו אותם מקצועות שהיו מאוד נדרשים בשוק העבודה, חרטות, תעשייה כבדה וכו'. ברוסיה הם היו מבוקשים מאוד והרוויחו כסף טוב. ואחרי שהם לימדו אותם הם נתנו להם כסף לצורך הקמת מפעלים. לאחר שיהפכו לרווחיים, המפעלים יחזירו את הכסף לארגון ואורט תשקיע אותו מחדש בחינוך, וכך הלאה – תכנית השקעה לטווח ארוך.

"הרעיון דעך עם שנות מלחמת העולם השנייה אבל בסופה התעורר שוב לחיים.  ההתארגנות הזו קמה מחדש בישראל ובעוד תפוצות יהודיות בעולם, בעיקר בדרום אמריקה. מנהיגים גדולים שהקימו את התעשייה הישראלית לימים היו בוגרי רשת אורט".

חינוך מקצועי. צילום: אורן חדש

מלמד מספר שעם הרחבת היקפו של החינוך המקצועי התחיל להתפתח השיח סביבו, האם הוא טוב או רע, עד כמה הוא מקדם ונותן הזמדנות לתלמידיו ומה הרלוונטיות שלו לפיתוח המדינה, "היו אנשים שהכירו בצורך להקים פה דור של טכנולוגים מקצועיים, במיוחד כל פעם אחרי שהיתה מלחמה, והיה צריך לבנות משק תעשייתי-צבאי, סביבו התפתחה הזירה הטכנולוגית תעסוקתית בארץ.

״מצד שני היו את אנשי גימנסיה הרצליה שהגיעו מאירופה ובראשם, וכל מה שלא היה גימנסיה לא נחשב מבחינתם כבית ספר. היסטורית, למיטב ידיעתי, לא היה מאבק ובעצם נבנו שני מסלולים במקביל. היו הורים שביקשו מקצוע לילדים שלהם והיו כאלו שביקשו את החינוך הגימנסיוני".

התפתחות חוק לימוד חובה, יצירת חטיבות הביניים וחוק חינוך מורחב הציפו את המדינה בבתי הספר תיכוניים, שלאט-לאט יצרו שינוי תרבותי והפכו את התיכונים למוסד החינוכי המרכזי "בהמון מובנים זה הפוך מהתפיסה האירופית שביקשה להביא לגימנסיה את הקצפת של התלמידים. בגרמניה, למשל, שני המוסדות, הגימנסיוני והמקצועי התפתחו במקביל. רבות בגלל הצורך לשיקום גרמניה אחרי המלחמה וגם בגלל התפיסה המרכזית של החינוך המקצועי-טכנולוגי בלב התרבות הגרמנית.

״המייסטר הגרמני, שזה תואר של מומחה שמתפתח בתוך החינוך התעשייתי הגרמני, הוא שווה ערך לפרופסור אקדמאי," מספר מלמד, "אצלנו בתחילת הדרך זה גם היה כך, ונוצר הטכניון שהיה מוסד לימודים גבוהה ללימודיים תעשייתים, היום כבר יש לך שם תעשייה וניהול וכו׳. בסופו של דבר, הצד הגימנסיוני ניצח. התחילו לדרוש תעודות בגרות והחינוך האוניברסיטאי השתלט על הטכניון. אגב, עד היום האוניברסיטאות משפיעות על אופי הלמידה התיכוני, אפילו יותר ממשרד החינוך".

מלמד מספר שמסלול המסמ"ר, שהיה מסלול לתלמידים מצטיינים בחינוך המקצועי, היה אף קשה יותר ממסלול הבגרות הרגיל כיוון שהתלמידים נדרשו, בנוסף ללימודי הליבה של ספרות ותנ"ך, ללמוד פיזיקה ,מתמטיקה ומקצועות הנדסיים ברמה מאוד גבוהה, "אז נכון שלמדו יותר אלקטרוניקה מתנ"ך, אבל הילדים היו מסיימים יום לימודים בסביבות השעה ארבע-חמש, כאשר בבתי הספר ה״רגילים״ היו מסיימים בשתיים.

עם השנים פותח בחינוך המקצועי-טכנולוגי מסלול מסמ"ת שכיוון לתעודת בגרות וכך אופן הלימודי הגימנסיוני השתלט לחלוטין על החינוך המקצועי ודחף את ההכשרה המקצועית לשוליים. במקביל לכך, בשלב מסויים נוצרו בתי ספר תחת משרד העבודה שעל פי חוק הוציאו ילדים ממקומות העבודה וחייבו את המעסיקים לשלוח אותם ליום לימודים אחד בשבוע – מפעל זה התגלגל להיות בתי הספר המקצועיים תחת משרד העבודה שאנחנו מכירים כיום, במסגרתם תלמידים עובדים מספר ימים בשבוע ולומדים במקביל.

חינוך מקצועי. צילום: אורן חדש

"היינו מקבלים הרבה ילדים אחרי כיתה ח' שלא ידעו אפילו קרוא וכתוב. פיתחנו מתודות ותכני הדרכה מיוחדים להכשרה מקצועית עם שפה פשוטה והרבה אילוסטרציות. מדובר בילדים שעברו שרשרת כשלונות מהיסודי עד כיתה ח'. הם היו מגיעים אלינו עם תנאים כאלו שלא היו מקבלים אותם לשום בית ספר," מספר מלמד, "עם כל ההתפתחויות האלו החלה ביקורת חריפה על העובדה שהמסלולים השונים מייצרים תלמידים עם תעודת בגרות ותלמידים שמוכשרים להיות סנדלרים ונגרים. זה בכלל לא נכון, לא הכשירו אותם לזה. אבל זו הייתה האמירה וזה מה שנתפס.

״המוסדות האקדמאיים, שבראש מעייניהם היה לדאוג לאותם 15-20 אחוז מהתלמידים שיבואו לאקדמיה להיות מתמטיקאים, התחילו להגיד שהם לא חושבים שבבית ספר תיכון צריך בכלל ללמוד חינוך מקצועי. צריכים ללמוד מתמטיקה, פיסיקה ושכשיגיעו לאוניברסיטה שילמדו מה שהם רוצים. הם לא רצו לראות נגרים וחרטים. רצו מתמטיקאים ופיזיקאיים".

מדעים במרכז

צומת מרכזית בהתפתחות המחשבה הזו, על פי מלמד, הוא דו״ח ״מחר 98״ מתחילת שנות ה-90, שנוצר בעקבות ועדת הררי שהחליטה לשים את הלימודים המדעיים במרכז, "שם הוחלט שהמדעים זה הכי חשוב ושהטכנולוגיה נובעת מהם. משם התחילו כל הדיבורים על חמש יחידות מתמטיקה וכו' וכו', מה שאנחנו מכירים היום. אני מתמטיקאי ואני חושב שזה אחד האסונות שמדינת ישראל כל הזמן רק מרימה את הדגל של החמש יחידות מתמטיקה. זו מכונת ניפוי שמנווטת את כל הילדים למקום אחד – זה מה שצריכה האקדמיה. אבל היא לא מקבלת את כולם. זה דיסוננס שקיים והוא לא נכון. אני אומר דבר מאוד פשוט, אני לא מבין מדוע למה מוסדות האקדמיה נותנים אקרדיטציה לפיזיקה ומתמטיקה לכל עם ישראל".

"האקדמיה קיצצה מלמעלה, המוסדות קיצצו מלמטה ועל הוואקום התלבש משרד האוצר", כך מתאר מלמד את ההתדרדרות המגמתית של הלימודים הטכנלוגיים מקצועיים, "אם אף אחד לא רוצה, אז בואו נקצץ מהחינוך הטכנלוגי. אז בואו נקצץ. אז בהתחלה קיצצו שעתיים, ואז ארבע. ביטלו את המסלולים ואת תעודות הבגרות המודולריות, במסגרתם כל ילד לומד מה שהוא רוצה על פי יכולתו בכל מקום. הפסיק את העניין של מתמטיקה למקצוע כזה ומתמטיקה למקצוע אחר, כפי שהיה לפני זה. כולם לומדים אותה מתמטיקה בכל מקום  – וכך בעצם נוצרה מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום".

האחדת המקצועות יצרה את המצב שכולנו מכירים היום על פיו כל התלמידים נדרשים ללימודי בסיס אחידים, ברמות קושי שונות, בהם בם גם נבחנים לתעודת הבגרות, "בזמנו מי שלמד בחינוך המקצועי קיבל תעודת גמר שהייתה שונה לחלוטין מתעדות הבגרות. היא בוטלה ומעתה תעודת הגמר נהייתה תעודת בגרות חלקית. עמדת בדרישות? קיבלת תעודת בגרות, לא עמדת? תקבל בינתיים תעודת גמר. המילה ״בינתיים״ חשובה מאוד מכיוון שכל תלמיד יכול בהמשך להשלים לימוד כזה או אחר ולקבל תעודת בגרות, אבל את התלמידים החלשים במקצועות הליבה זה השאיר מאחור".

על פי תמונות המצב שמתאר מלמד, ניתן להבחין בקלות בשינוי סדר העדיפויות של המדינה, אשר בהתחלתה ביקשה להציב את היצרנות הטכנולוגית בראש סדר העדיפויות ועם השנים הפקירה אותה, "זה לא סתם שמשרד האוצר התחיל לקצץ בחינוך הטכנלוגי" מספר מלמד, "מדובר על חינוך יקר. כל שעה עולה יותר כסף. יש מכונות והטכנלוגיות נהיות יקרות יותר. זה כבר לא מחרטה של הצבא הבריטי אלא CNC שעולה מיליוני דולרים ויש לך הכשרת העבודה המעשית בקבוצות קטנות. ע"פ תקנות הבטיחות אסור להחזיק כיתה של 48 ילדים שתלמד חשמל. אז החינוך הטכנלוגי התכווץ, מצד אחד בשל הקיצוצים שעשתה בו המדינה, ומצד שני בגלל הביקורת על כך שהתלמידים לא יצאו עם תעודת בגרות".

״במהלך החודשים האחרונים פורסם שהמדינה מתכוונת לייבא עובדים טכנלוגיים מחו"ל, כיוון שיש צורך במפעלים מצד אחד, ומצד שני אין מספיק עובדים מוכשרים. הדרישות של הצבא ואנשי התעשייה לטכנלוגיה נתקלו בקיר, זו היתה מלחמה גדולה מאוד בעניין הזה. אבל אז הגיעה העלייה מרוסיה שהביאה עמה אנשי מקצוע טכנלוגיים מצויינים והתעשייה והצבא אמרו לעצמם שהם לא צריכים את כאב הראש הזה, הנה יש לנו עובדים.

״אלא שעכשיו העלייה הזו יוצאת לפנסיה ואנחנו בבעיה", כועס מלמד, "אני פוגש עשרות תעשיינים היום שמתחננים לידיים מקצועיות עובדות. ויש ביקוש לסחורה והמוצרים והמפעלים יכולים לעבוד פי 3 יותר. הם משקיעים במכונות הכי מודרניות והפקולטה יכולה להכפיל את עצמה אבל אין מי שיעבוד. זה פשוט מכעיס.

"אני לא מבין את האמירה, סליחה, האווילית הזו, אנחנו לא נולדנו להכשיר את הילדים האלו ל…", אומר מלמד בביקורת, "למה? להתפרנס? להרוויח? להיות בעלי מקצוע טובים? יותר טוב אצטדיון מלא בעורכי דין ללא עבודה? נכון, היו מקומות שהכריחו את הילדים להיכנס לחינוך המקצועי כי גירשו אותם מהחינוך העיוני ומפה ומשם. אבל בסוף קיבלו אותם איפשהו, לא? רוב הילדים שבאו לחינוך הטכנולוגי המקצועי רצו בכך. אף אחד לא חייב או משך אותם לשם״.

מלמד מסביר שיש קשר הדוק בין הוויכוחים על עתידה הכלכלי-יצרני של מדינת ישראל לבין האופן בו תופסים את החינוך, "עד כמה שאני יודע. המדינה מבינה את חשיבות התעשייה. אף אחד לא יגיד לך במדינה שהייבוא יותר חשוב מייצוא, זה פשוט לא ייתכן כלכלית, הם יגידו. מה זה כלכלת יבואנים? אתה הרי מוציא את הכסף בחו״ל. הדיבור היום הוא שאנחנו צריכים להיות כלכלת הייטק. ואם זה לא הייטק אז נייבא. לדעתי כל דבר שאנחנו יכולים לייצר ויכול לפרנס הוא טוב. במפעל ביבנה היום מייצרים לארה"ב חלקים למטוסים שרק הם יודעים לייצר. אז יפסיקו לייצר אותם כי זה לא הייטק? הרי כל מה שיש שם זה הייטק. אז כי זה לא דיסקט או קוד זה לא הייטק? מייצרים שם חומרים חזקים פי 10 ממתכת. כל דבר שאפשר לייצר ואנחנו טובים בלייצר אותו, שזה עקרון כלכלי ידוע, צריך להיות מיוצר. ואנחנו טובים בהרבה דברים וצריך לשמור על זה. אז בסדר, גם אני לא רוצה שהבן שלי יהיה פחח. מותר לי, לכל אחד מותר. אז מפתחים ייצור מתקדם.

״היום יש לנו הרבה מפתחי תוכנה שאנחנו גאים בהם. אומת הסטארט-אפ. אבל המהפכה הדיגיטלית תגמר. אי אפשר לקיים מדינה שתייצר דבר אחד. אי אפשר שמדינה תייצר רק עגבניות או CNC. צריך לפזר שווקים, ואפילו מעבר לזה, מבחינה אנושית, אתה מצליח לדמיין מצב שבו את כל הילדים במדינת ישראל ינתבו לעשות אקזיטים? אי אפשר! יש כל מיני ילדים עם כל מיני תכונות.

״לכן מה שבנט עושה עם חמש יחידות מתמטיקה זה פשוט לא נכון. אנשים שונים מגיעים עם נטיות חשיבה אחרות, לא יכול להיות שכולם אותו דבר. אין דבר כזה. אם מערכת החינוך רוצה לפתח מערכת חינוך שהיא חד מימדית היא תיכשל. אז אם 50% מילדי מדינת ישראל יהיו עם 5 יחידות הם יהיו יותר חכמים משאר הילדים? זה פשוט שחיקת כשרונות ויש לזה השפעות עומק ורוחב מאוד רציניות".