הערב (א׳) יתקיים בהיכל שלמה בת״א טקס לציון יום הזיכרון תחת הכותרת ״יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני״. טקס מסוג זה נערך לראשונה לפני 12 שנים בהשתתפות כ-200 איש, בשנה שעברה השתתפו בו כבר למעלה מ-3,000 איש.

בטקס האלטרנטיבי משתתפות משפחות שכולות מהצד הישראלי והפלסטיני ולדברי המארגנים מעבר לשכול והכאב הוא עוסק גם בתקווה. המשתתפים בטקס יציינו את ערב יום הזכרון ללא סממנים לאומיים, בלי דגלים ובלי המנון המדינה.

לשני העמים מגיע לחיות בביטחון

"בפעם הראשונה שדיברו איתי על ציון יום הזיכרון, כפלסטיני, היה לי ברור שאני לא מוזמן, והייתה לי התלבטות מאוד גדולה. אחרי שהגעתי והשתתפתי בפעם הראשונה, הבנתי שיש לנו, ישראלים ופלסטינים, חיבור אחד בנושא הזה ובנקודה הזו – אנשים שמתו מהצד הפלסטיני והישראלי. יש לנו מטרה אחת, להפסיק את ההרג ולהגיע לפתרון. שהפלסטינים והישראלים יחיו בביטחון ובשלום. בגלל זה אני התחברתי". כך אמר ל'דבר ראשון' ג'מיל קסאס מבית לחם, ממארגני הטקס האלטרנטיבי.

קסאס (46) העובד למחייתו כקבלן שיפוצים, סיפר כי עבר שינוי בחייו – מנער בן 14 שהשתתף בזריקות אבנים ומאוחר יותר בארגון הפגנות שהתפתחו גם להפרות סדר בישראל והספיק לשבת במעצרים מנהליים כ-15 פעמים לתקופות שבין 18 ימים לחצי שנה ולהיפצע פעמיים – לפעיל בפורום המשפחות השכולות וב'לוחמים לשלום', הארגונים שמארגנים את הטקס.

"באינתיפאדה הראשונה הייתי בן 15-14 והתחלתי לזרוק אבנים ולא בגלל הכיבוש. המטרה שלי באותו זמן הייתה להחזיר לחיילים שהשפילו אותנו. כל פעם היו נכנסים אלינו הביתה, והופכים אותו ומחטיפים סתירות ומקללים את אמא שלי", סיפר קסאס.

ג'מיל קסאס (צילום: ליהי אבידן).

מה הביא לשינוי בגישה שלך?

"אח שלי נהרג מירי של חייל בזמן האינתיפאדה בשנת 1989 בדהיישה. יום לפני אחי, עשינו לוויה לאדם שנהרג גם כן מירי חיילים. תמיד אחרי הלוויה הייתה צריכה להיות הפגנה ועשו עוצר לפני הלוויה. אחרי הלוויה כולם חזרו לבתים ואנחנו חזרנו לבית המשפחה. אחי נאסר, היה אז בן 14 והלך לבית של דוד שלנו. בדרך הוא ראה חיילים שגם ראו אותו והתחיל לברוח. הם קראו לו לעצור ואחרי חמישים מטר שכבר התרחק מהם אחד החיילים ירה בו והוא נהרג.

"כשנגמרה האינתיפאדה חיפשתי עבודה כי התארסתי ורציתי להקים משפחה. ניסיתי כל מיני עבודות בשטחים אבל אמרו לי ללכת לישראל. שאלתי את עצמי, איך אלך לעבוד אצל אלה שהרגו את אחי. בתור פלסטיני לא פגשתי מעולם ישראלים והיחידים שכן הכרתי, מאז הילדות שלי, היו חיילים, מתנחלים ושב"כ. התחלתי לעבוד בבניין באזור ירושלים. היה שם איזה מנהל עבודה ישראלי ששמע שאני ממשפחה שכולה ורצה לשמוע את הסיפור שלי. חשבתי שהוא הזמין אותי למשרד לשמוע את הסיפור ואז לפטר אותי.

״באמצע הסיפור אני רואה שירדו לו דמעות. הייתי בשוק. לא האמנתי שמישהו מהצד השני מכיר את הכאב שלי. סיפרתי אחרי זה את הסיפור לאמא שלי שלקחה לי את היד ושאלה אותי אם אצבעות הידיים שלי זהות. אמרתי שלא ואז היא אמרה שככה זה אנשים. יש טובים ויש רעים בכל מקום. המציאות בה אנחנו חיים מחנכת לדברים לא טובים. מאז התחלתי להסתכל על התמונה מכל הזוויות והצטרפתי לפורום המשפחות השכולות".

איך מסתכלים בצד הפלסטיני על כך שאתה מציין יחד עם הישראלים את השכול?

"אני מוכר בצד הפלסטיני בתור מי שבקשר ועושה שיחות עם הצד השני. אני לא מפחד ולא מתבייש שאני עושה את זה. חצי מהחברים שלי בפייסבוק הם ישראלים. זו הדרך הנכונה לשים קץ לשנאה וההרג בין העמים. הישראלים והפלסטינים, כבר ניסינו המון מלחמות ולא הצלחנו. אין דרך אחרת חוץ מדרך השלום ואנחנו צריכים להיות אמיצים ולהחליט שרוצים שלום. הגיע הזמן שכל צד יקח על עצמו אחריות, ולמלא אותה לגבי השלום. שלום זה לא רק מילה להגיד שאני רוצה. צריך לעבוד בשביל השלום״.

מסגרת לפיוס בין העמים

"הדרך שלנו היא להכיר את הסיפור גם של הצד השני." הסבירה רובי דמלין ששכלה את בנה דיוויד במהלך האינתיפאדה השנייה בזמן ששירת במילואים. "אני יודעת שיש אנשים שחושבים שיש אמהות פלסטינאיות שלא מרגישות כמונו" סיפרה דמלין על חוויותיה במפגש עם משפחות שכולות פלסטיניות והוסיפה, "לאמהות פלסטיניות בדרך כלל אין איפה לספר את הסיפור שלהן. לפעמים הן מדברות רק על איך הבנאדם מת. כשהצד השני מאוד אמפתי הן נפתחות. כשמראים שהכאב משותף והכאב הוא אותו כאב, הדמעות הן באותו הצבע."

רובי דמלין (צילום: פורום המשפחות השכולות).

דמלין שעלתה לישראל מדרום אפריקה סיפרה כי ההשראה שלה למפגשים האלה באה מוועדות הפיוס והאמת שהונהגו על ידי נלסון מנדלה, "כשהצבא הגיע לומר לי שהבן שלי נהרג, אחד הדברים שאמרתי זה שאסור להרוג בשם הבן שלי. מה שמאוד השפיע עלי זה וועדות הפיוס והאמת בדרום אפריקה. אני נלחמתי באפרטהייד כל החיים שלי. לא על הכל מסכימים אבל כן מסכימים שצריך לגמור את מעגל הדמים. אם יהיה הסכם פוליטי חייבת להיות גם מסגרת לפיוס שתקרב בין העמים".

האם מקבלים כל אחד למפגשים? גם משפחות של מחבלים מתאבדים?

"אין לנו מתאבדים מקרב הפעילים בפורום. 90% מהמשתתפים הפלסטינים בפורום ישבו בכלא הישראלי. אם אתה לוקח את העובדה הזו ומוסיף עליה שמדובר באנשים שאיבדו מישהו קרוב אז ברור שישנו תהליך וכוונה בפיוס. אדם כמו באסם ארמין נולד ליד חברון ובגיל 14 מצא נשק שלא עבד והוא נעצר. הוא ישב שבע שנים בכלא הישראלי. בכלא הוא ראה את הסרט 'רשימת שינדלר' וקיבל הבנה עמוקה. מאוחר יותר כשנחתם הסכם אוסלו הוא היה מהמקימים של לוחמים לשלום. מאוחר יותר ביתו נהרגה בשנת 2008 על ידי כוחות צה"ל. מאז הוא בפורום. אנחנו מקבלים את כל מי שמסכים שצריך ללכת בדרך הפיוס ולהפסיק את מעגל הדמים. כל מי שמסכים שצריך להפסיק את הכיבוש. טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא הזדמנות לעודד את הישראלים שיש דרך אחרת. חייבים לחשוב איך אפשר להפסיק את זה".

בתשובה לשאלה אם המודל של הטקס הישראלי-פלסטיני, נועד להחליף את הטקסים הממלכתיים השיבה דמלין, "אני חושבת שלאף הורה שכול אין זכות לומר דברים כאלה. כל אחד צריך לעשות מה שטוב לו ואני לא אגיד להורים שכולים מה לעשות. הטקסים הממלכתיים לא נועדו להורים שכולים אלא לציבור הרחב. אני לא צריכה את הטקסים האלה בשביל לזכור" והוסיפה כי היא מוצאת בטקס הישראלי-פלסטיני, "מקום לתקווה, ללא דמעות תנין של פוליטיקאים. זה עבור מי שמחפש דרך להפסיק אולי את מעגל הדמים. לראות על הבמה אנשים שאולי זה הכי לא צפוי שיעמדו שם יחד. זה נותן תקווה".

טקס הזיכרון האלטרנטיבי מהשנה שעברה (צילום: לוחמים לשלום).

בטקס יישאו דברים בני המשפחות השכולות הבאים:

רוני הירשנזון מתל אביב – אב שכול, ממקימי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. שכל את שני בניו, אמיר, בפיגוע בבית ליד, ואלעד ששם קץ לחייו לאחר שאיבד חבר קרוב בצבא.

מיטל עופר מירושלים – חברת פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ששכלה את אביה, שריה (יה-יה) עופר בפיגוע בביתו בבקעת הירדן בשנת 2013.

אפעם נווארה אבו נאדים מרמאללה – חבר פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ששכל את בנו נאדים נווארה בן ה-17 במחסום ביתוניא מירי חיילי צה"ל בשנת 2014.

מריאן סעדה מבית לחם – חברת פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ואחותה של כריסטין סעדה בת ה-12, שנהרגה מירי חיילי צה"ל על מכונית המשפחה בשנת 2003.

המארגנים צופים שגם השנה יגיעו לאירוע אלפי אנשים אך בניגוד לשנים קודמות, מאות המשתתפים הפלסטינים לא יוכלו להשתתף בטקס בישראל ויאלצו להשתתף בטקס שיתקיים במקביל בבית ג'אלה, כיוון שלא קיבלו היתרי כניסה לישראל. ארגון לוחמים לשלום הגיש בקשה ל-225 אשרות שבתחילה ניתנו, אך לאחר מכן נשללו בעקבות פיגוע הדקירה בת"א, בתחילת השבוע שעבר, שבוצע על ידי פלסטיני תושב השטחים והביא לפציעתם של ארבעה אנשים.

מיחידת המתאם לפעולות הממשלה בשטחים נמסר ל'דבר ראשון' כי "בעקבות הפיגוע בשבוע שעבר הנחה מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב פולי מרדכי, להקפיא את ההיתרים לצרכי ביקור בישראל הניתנים למוסדות וארגונים עד לסיום תחקיר האירוע והפקת לקחים." בתוך כך דובר צה"ל הודיע על הטלת סגר כללי על אזור יהודה ושומרון וסגירת המעברים ברצועת עזה במהלך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות התשע"ז.