ביום שישי, ערב סוכות, 27 בספטמבר 1996 ,פגע כדור בודד בסגן מפקד אוגדת עזה, אל"מ נביה מרעי, בעת שהיה במוצב טרמית על ציר פילדלפי. מרעי, שנפל ביומו הראשון בתפקיד, נחשב לחלוץ בעדה הדרוזית, ומי שפתח דלתות רבות לבאים אחריו. 21 שנים מאוחר יותר, מתפרסם מחדש שיר שכתבה לזכרו חברתו ללימודים.

אל"מ נביה מרעי ז"ל (תמונה באדיבות דובר צה"ל)

בן לזרפאת ומחמוד, נולד מרעי בכפר חורפיש. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בכפר, המשיך ללימודים תיכוניים בבית-הספר החקלאי "עירון" בחדרה. באוקטובר 1972 גויס נביה לשירות החובה בצה"ל. הוא היה נחוש להצטרף ליחידת הצנחנים, וזאת בניגוד למקובל בקרב העדה הדרוזית, אשר בניה נהגו להתגייס עד אז למה שכונה "יחידת המיעוטים". בסיועם של שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר הגשים נביה את משאלתו. במהלך מסלול ההכשרה ליחידה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ונביה יצא להילחם עם גדודו בחצי-האי סיני. עם סיום המסלול יצא לקורס קצינים.

בסיום הקורס שובץ ליחידת המיעוטים,  אך הציע לשנות את שמה ל"גדוד חרב" וכך היה. ב1975 נכנס למסלול הקבע וטיפס בסולם התפקידים כאשר לימים היה מפקד גדוד חרב, סגן מפקד חטיבת גבעתי, מפקד חטיבת הערבה, מפקד החטיבה הצפונית בעזה ובתפקידו האחרון שירת בתור סגן מפקד אוגדת עזה.

" הוא הילך קסם על כולם"

21 שנים אחרי נפילתו, נזכרת עמית צפריר (62), בתקפות הלימודים המשותפת של השניים בבית הספר החקלאי. "נביה, יחד עם עוד שני חברים, יצאו מחורפיש והיו לסנוניות הראשונות שיצאו ללמוד רחוק מהבית, לבית ספר חקלאי בחדרה" סיפרה לדבר ראשון, "התבגרנו ביחד בבית הספר, מגיל 17 ועד לגיל 18. הייתה לנו חברות מיוחדת, הוא הילך קסם על כולם, הוא היה גאה מאוד במי שהוא."

"אני מאוד מחוברת לעיניים שלו" הוסיפה, "היה לו חיוך כזה, שקודם העיניים מחייכות ורק אחר כך השפתיים".

לדבריה, בית הספר עירון, שסגר את שעריו בשנות השמונים, היה מקום בו נפגשו דרוזים, ערבים מוואדי ערה, עניים, עשירים, אשכנזים, מזרחים, מהמושב ומהעיר. "לא התעכבנו על מי אתה, או מאיפה באת , רק חברות" אמרה, "בעיקר היינו עסוקים בעשייה ובאחריות שהייתה לנו, דרך העבודה חלחלו אלינו הרבה ערכים".

"הם באו שלושה מחורפיש לבית הספר, שני החברים שלו היו יותר מהוססים וסגורים, יותר מתבוננים מהצד לומדים מהצד, הוא היה חוד החנית שלהם, מאוד עזר לו שהוא ששלט בעברית" סיפרה. היא נזכרה במקרה בו התפתח עימות בחדר האוכל, בו היה מעורב אחד מחבריו. " אני זוכרת את נביה עומד על רגליו האחוריות, כמו אבא שיש לו אחריות", סיפרה.

על ההתמודדות של מרעי בתור דרוזי בבית ספר שרוב תלמידיו יהודים, ניתן ללמוד ממקרה נוסף עליו סיפרה. "הייתה מורה למתמטיקה, עולה חדשה, והיה לה קשה עם השם שלו. אז היא החליטה שקוראים לו בני, והוא זרם עם זה" תיארה, "אחר כך, כשהגיע זמנו להתגייס, אמר 'אין יותר בני, יש נביה', הוא היה גאה מאוד במי שהוא".

גם אחרי שסיימו לימודיהם, שמרו השניים על קשר קרוב, וצפריר הייתה מגיעה לבקר אותו בביתו. "ההורים שלו אפשרו לו להביא הביתה בנים בנות, הם מאוד סמכו עליו" אמרה, "אין ספק שאת היכולות קיבל מהבית. ראו שנתנו לו הרבה מאוד אהבה, מעטפת מאוד חזקה ומאוד מאפשרת, לעשות את הבחירות שלו, למרות שהוריו לא דיברו עברית, וכל משפחתו הייתה מסורתית מאוד".

אל"מ נביה מרעי ז"ל (תמונה באדיבות דובר צה"ל)

הקשר הקרוב נפסק בערך כשהיו בני 23. בערב ראש השנה 1996, שבועות ספורים לפני שנהרג ולמעלה מעשרים שנים מאז ניתק הקשר, קיבלה צפריר שיחת טלפון. "בן אדם זר מתחקר אותי, ואומר 'חברים לא שוכחים', ומסרב להזדהות. השיחה ארכה שעתיים, ורק אחרי שעה וחצי של שיחה הוא נשבר וסיפר לי שזה הוא" סיפרה, "מאוד התרגשתי כל השיחה, ובסופה אמר לי שהוא מחליף תפקיד, נוסע עם אשתו לירדן, וכשהוא חוזר קובעים מפגש. שבועיים אחרי השיחה הוא נהרג. נשארתי מחוסרת קול, לא יכולתי לדמיין, בסרט הכי גרוע, שמישהו יפגע בכדור אחד ויהרוג אותו ככה.

צפריר הוזמנה להשתתף בטקס לציון חודש לנפילתו של מרעי, שנערך בקיבוץ איילת השחר, בו נתבקשה לשאת דברים. "כל שדרת הקצונה של צה"ל הייתה שם" נזכרה, "הבנתי שכל מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב על נביה משהו, על מה שהכי צרוב לי ממנו. ואני הכי זוכרת את העיניים, עם חכמת החיים. דרך העיניים שלו יכולתי להכיל את כל כולו, את כל היופי שלו."

בטקס, הקריאה צפריר את השיר " נביה נער של עיניים", שחיברה לזכרו:

עיניים סקרניות הלך נביה ובא…

בא את הבית הפתוח

להכיר עולם אחר, זר, אבל בדרכו הפך למוכר.

הוא רצה לגמוע הכול, לראות לא לחדול…

סקרן, מסתכל ומעכל ישראליות "בלי פוזה"

שורשיות ארץ ישראלית.

מלח הארץ דור רביעי… ונביה לוקח ושומר מחד ישראליות ומאידך שומר על שלו- דרוזי גאה…

נביה נער של עיניים, גאה מתמיד להיות דרוזי,

קצין, צנחן- אין סדר אין העדפה

מהו קודם… הוא הכל- וכך יישאר לתמיד נביה בליבי

נביה נער של עיניים

נביה של הכל, המון ישראליות המון דרוזיות

ומעל לכל "נביה של עיניים"

כותרת טליע מרעי

בשנים שחלפו מאז, שכחה צפריר שכתבה את השיר. היה זה אחיינו של מריע, רס"ב טליע מרעי, שמצא את השיר והביא לפרסומו מחדש. טליע, מנהל עבודה בחטיבה הצפונית בעזה בחיל הלוגיסטיקה, סיפר שהתגייס לצה"ל בשנת 1995 והגיע לחטיבה בזמן שנביה עמד בראשה. "הוא היה מפקד למופת, צנוע. הוא חלק גדול מההחלטה שלי להמשיך בחטיבה" אמר, "למרות המרחק מהבית היה חשוב לי להישאר, תמיד היה לי רצון להיות איש קבע כמוהו".

את היום בו נהרג נביה, הוא זוכר היטב. "הייתי בסיור בלבנון, בא הסמג"ד להודיע לנו על האירוע ומשם עליתי עם המ"פ לבית. היה מאוד כואב. זה אבדן גדול למשפחה, לעדה ולמדינה", נזכר.

"הוא מהראשונים שיצאו ללמוד מחוץ לכפר, הוא פתח דלת לכל העדה וזה עודד אנשים להתגייס לצבא" סיכם טליע, "במשפחה סיפרו שבתור נער תמיד אהב לקדם דברים בחוץ, הוא היה מאוד פוליטי, רצה לקדם את העדה".