"דב רוזנבלום ז"ל היה היפה של הפלוגה, הוא היה הכתובת של החיילים, של כל מי שכאב לו, כל מי שהיה צריך ללטף אותו, הוא היה הכותל של כולם. היו אומרים, לך שים ראש על דב. בן אדם משכמו ומעלה. הוא לא היה שרירן גדול, היה בגובה ממוצע, אבל היה לוחם לוחם. היה לו קשר יוצא מן הכלל עם החיילים. הוא לא היה עוד סמל מחלקה שרק המ"מ מכיר אותו, כולם הכירו אותו."

50 שנים אחרי, חוזר שמואל מוראד (72) לקרב ששינה את חייו, וגבה את חייהם של 34 חיילים ומפקדים מהגדוד וביניהם סמל המחלקה שכל כך אהב, דב רוזנבלום ז"ל. מוראד היה אז קצין צעיר, מפקד מחלקה בגדוד 12 של גולני בקרב על תל פאחר, אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת ששת הימים.

"אני זוכר את הרעות שהייתה בין החיילים, כשהיה קשה אחד חיבק את השני. גם מערכת היחסים בין החיילים למפקדים הייתה מיוחדת, לא היה דיסטאנס אבל היה הרבה כבוד, אני הייתי בקשר קרוב עם דב, והסיפור של מה שקרה לי איתו זה צלקת עד היום, אני לא יודע איך לצאת מזה. זה כואב שבחור כזה הולך" סיפר מוראד.

הקרב

ימי טרום המלחמה היו ימים מתוחים, וכל היישובים שלמרגלות רמת הגולן סבלו מאוד מהפגזות וירי של צלפים וסורים, בצד הלוחמים הייתה תחושת מורל גבוהה "כולם רצו להילחם" שיחזר מוראד.

גדוד 12 של גולני הגיע לקרב כשהוא בכוננות על הגבול הסורי. כזכור, עם פרוץ המלחמה ב-5 ביוני 1967 הגבול הסורי נשאר שקט יחסית ורק ב-9 ביוני בהוראת דוד אלעזר, מפקד פיקוד צפון דאז החל כיבוש הרמה. "על פי התוכנית גדוד 12 היה צריך לכבוש את מוצב תל פאחר ואחר כך את מוצב בורז' בביל. יצאנו בבוקר מחורשת המייסדים. הגענו לחורשת טל כמה שעות אחר כך, הפריצה ברמת הגולן נקבעה מגבעת האם, שם היה מדרון פחות תלול לעלייה לרמת הגולן. הכוחות הראשונים שפרצו היו חטיבת שריון 8 ויחידות הנדסה.

"לגולני יש שלושה גדודים ולקראת המלחמה צירפו גדוד נוסף של קורס מ"כים, גדוד 12 היה הגדוד הראשון שעלה לרמה, כשבראש הכוח שלנו נעו מספר טנקים מגדוד 377 שליווה אותנו עד הפריצה למוצב. אחריו הזחל"ם (זחלי למחצה, רכב קרבי משוריין המונע באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי – מ.ר) של המג"ד מוסא קליין ז"ל ואחריו הזחל"ם של המ"פ אהרון ורדי. אחריו הייתי אני ואחרי עוד זחל"ם שעליו פיקד סמל המחלקה דב רוזנבלום.

"הדרך הייתה מאוד קשה ועד שהגענו למוצב היו פגיעות לא קלות, חלק מהזחל"מים נפגעו ועלו באש. היו גם הרוגים. מסיבות כאלה ואחרות הגענו לתל פאחר מ'גיא ההריגה', מהמקום הכי נמוך, כשלאויב יש יתרון גובה. שם התקבלה הפקודה של המג"ד להסתער על התל.

"התחלנו להתקדם לעבר גדרות המוצב כ-150 מטר בזחילות וקפיצות תוך כדי ירי, ועלינו יורים אש תופת. את הגדר הראשונה חתך סמל המחלקה, על הגדר השנייה, בלי פקודה ובלי לדבר שירזי רץ ריצת אמוק ונשכב עליה. הוא היה בחור חסון, ואנחנו כולנו דורכים עליו ועוברים את הגדר. הייתה עוד גדר אחת, ועליה נשכב חייל נוסף ולאחר מכן הגענו לתעלות. בתור מ"מ הייתי הראשון, העברתי חייל חייל. זורקים רימון יורים אל תוך הבונקרים, וככה טיהרנו את הבונקרים."

"כל חייל שעשה את זה ונגמרה לו המחסנית היה נצמד לקיר ובמקומו היה נשלח חייל חדש קדימה. בבונקר הרביעי לא הספיקו לשלוח לי חייל אז אני עשיתי את התפקיד, הגעתי לפתח של בונקר זרקתי את הרימון, לא בטוח שהרימון התפוצץ וריססתי, חייל סורי ירה בי צרור ופגע לי בשתי כפות הידיים ובעוזי. חבשו אותי. המ"פ אהרון ורדי שהיה מפקד הכוח אמר לי ללכת לאחור ואמרתי לו 'המשכתי להוביל', הקרב נראה לנו כמו נצח נצחים, ואז הגענו לסוף התעלה."

דב רוזנבלום ז"ל

"לאורך כל הקרב מרגע שירדנו לזחל"מים דב לחם לצידי כל הזמן. כמה ימים לפני כן היה בבאקום וחזר לגדוד בצו 8, כשהגענו לסוף התעלה היה קטע חשוף, בצד המזרחי ביותר של המוצב הייתה סככה גדולה, המרחק בין סוף התעלה והסככה היה 70 מטר. המ"פ ורדי אמר לי לקחת כמה חיילים ולהסתער ולכבוש את הסככה. כשהוא יחד עימנו, זאת היתה הנקודה האחרונה במשימה שלנו, כפי שתוכנן בראש.

לדבריו של מוראד, כשהגיעו לסוף התעלה נשארו 7-6 חיילים שהיו מסוגלים להילחם מתוך 13. "לקחתי את דב, ושלחתי אותו לצד השמאלי, המסוכן ביותר. הוא לא אמר כלום, וישר הלך, לימיני נשארו שלושה חיילים. לא יכולתי לירות, רק הסתערתי איתם.  הסתערנו ובגל השני גם ורדי עם עוד 4-3 חיילים הסתערו אחרינו, במהלך ההסתערות נפתחה עלינו אש חזקה ויעילה מהצלע הצפונית של תל פאחר שטרם נכבש על ידי כוחות הגדוד, בעקבות האש הזאת, פקד עלינו המ"פ ורדי לחזור. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, כי רצנו את קברת הדרך של 40-30 מטר. והגענו למסולעת ושם נשכבנו.

"מימיני ראיתי לוחם שלי שנפצע מירי ולוחם נוסף ניגש אליו בשכיבה וטיפל בו. נשאר לי סמל המחלקה והמ"כ. המ"כ חבר אלי ואת הסמל שלי, דב, לא ראיתי לידי. שמעתי צעקות "מוראד אני פצוע," הוא היה במרחק 12-10 מטר ממני. הייתי מותש מאיבוד דם. לא יכולתי לירות. אמרתי למ"כ תן חיפוי עלי. התחלתי בזחילה לעשות את ה-10 מטר בינו לביני. הגעתי אליו, שמעתי את הצעקות ומסתבר שהוא נפצע בכתף השמאלית.

"בשארית כוחותיי שלפתי את השרוך מהדיסקית שלי וקשרתי לו מתחת לבית השחי. לאחר מכן, נשכבתי על הגב ושמתי אותו עלי, וביד אחת התחלתי לזחול לאזור המסולעת. לא הצלחתי. הוא חטף כדור בראש ומת לי בידיים."

מאז ועד היום

על המעשה שעשה קיבל מוראד צל"ש, אך הוא לדבריו התהלך שנים עם תחושת אשמה. "שנים הלכתי עם מועקה בנשמה. הייתי בן 22, היינו ילדים. חשבתי שאני אשם שהוא נהרג ואני ניצלתי. שנים לא הלכתי למקום הזה ולא הייתי מוכן לדבר.

"אחרי המלחמה הייתי בבית חולים ואז בבית הבראה. לקחנו רכב ונסענו לבקר משפחות שכולות. הגענו למשפחה שכולה, פגשנו את האמא והיא בכתה. בקטע מסוים היא שאלה 'מי המפקד?" ועניתי לה שאני. היא שאלה 'אז למה אתה חי? אתה צריך ללכת בראש'. הדברים האלה פוצעים אותך עמוק.

״אחרי 45 שנה, נוצר קשר עם משפחתו של דב רוזנבלום ז"ל, עם אחיו מוטי רוזנבלום, הפגישה הייתה לי קשה מאוד, באתי יחד עם קצינים נוספים כדי לספר על דב כגיבור וכנראה שכדי להשתחרר מהמועקה הכבדה שרבצה עלי במשך כל כך הרבה שנים, מצאתי שמוטי רוזנבלום חיזק אותי יותר מאשר אני חיזקתי אותו. היו שם גם אישתו והילדים, הם כל כך שמחו. הם קיבלו אותי כאילו אני חלק מהמשפחה ומאז אנחנו בקשר כל הזמן.

לדבריו של מוראד, למרות שעברו שנים רבות מאז אותו קרב בו איבד רבים מחבריו, הוא נושא עמו עדיין את אותן תחושות קשות, "נהרגו שם יותר מידי חברים. יש לי קשר עם הרבה חיילים, הם הלומי קרב ולא מתפקדים. אז לא ידעו מה זה הלומי קרב. זה לא קל לחיות עם הדבר הזה. אני הולך עם הסיפור הזה ונותן הרצאות, כל פעם שאני מספר את הסיפור, ומגיע לקטעים היותר קשים, אני כבר בן 72 ולא מתבייש להוריד דמעה".