צביקה לוי, חבר קיבוץ יפעת, ריכז ב-21 השנים האחרונות את פרויקט "החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית", ובשנת 2016 קיבל כאות הוקרה על פעולתו דרגת ייצוג של אלוף משנה. לפני כשנה וחצי אובחנה אצלו מחלת ניוון שרירים, אך למרות הקושי המשיך ללוות את  החיילים. מחר (שלישי), מוצאי יום העצמאות, יקבל לוי, בן 68, את פרס ישראל לשנת 2017 על מפעל חיים.

צביקה לוי (משמאל) ואיזבלה שמיאן, אחת החיילות הבודדות אותן ליווה. (תמונה באדיבות איזבלה שמיאן)

באופן רשמי, אמון לוי על תיאום וקישור בתחום הלנה וטיפול בחיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית מול מחלקת פרט בצה"ל, והגופים הרלוונטיים השונים. אך בפועל, כפי שמרמז הכינוי לו זכה – "האבא של החיילים הבודדים" – הוא עושה הרבה מעבר לכך. "הכרתי אותו בגיל 14, כשעבדתי בקיבוץ יפעת" סיפר לדבר ראשון רס"מ חוסאם סולימאני, בן 38 מהכפר מנשייה זבדה הסמוך לצומת נהלל, "רציתי להתגייס, אמא שלי נפטרה מסוכרת ואבי נפטר ביום הגיוס מסרטן, צביקה לקח אותי בחיבוק ולא עזב אותי".

סולימאני נזכר בשיחות שניהל עם לוי, בהן עודד אותו להתגייס ואף להמשיך ולחתום קבע. היום משרת סולימאני כנגד משמעת בגדוד הסיור הבדואי ושמח מאוד על תפקידו. "מאז שהתגייסתי הוכרתי כחייל בודד, צביקה הכניס אותי לקיבוץ יפעת והיה כמו אבא שלי לכל דבר" סיפר, "הייתי אוכל אצלו כל יום, הוא היה מגיע לבקר אותי בכל האירועים המשמעותיים ובטקסים של קורס מ"כים, וקורס נגדי משמעת".

סולימאני תיאר קשר של אחריות ואהבה ללא סוף, ותחושה שהוא "לא לבד". לדבריו, "היו לי כל מיני בעיות ביורוקרטיות בצבא, וצביקה ישר עזר לי. הוא  ידע עם מי לדבר ואיך לפתור כל בעיה".

"אין מישהו מתאים כמוהו" אמר על זכייתו של לוי בפרס ישראל, "אין לי מילים לתאר כמה הוא משמעותי וחשוב, הוא בן אדם נשמה".

גם איזבלה שמיאן, היום בת 30, נזכרה בהתרגשות בפגישתה עם לוי אחרי עלייתה לארץ ממרוקו, כשעברה טירונות של עולים חדשים במחנה מחווה אלון. " צביקה מצא לי משפחה מאמצת, והגיע תמיד לראות שהכל בסדר" סיפרה בשיחה עם דבר ראשון, "הוא היה הרבה עבורי, והיינו בקשר קרוב, היה שואל תמיד איך בצבא איך אני באופן כללי".

איזבלה שמיאן וצביקה לוי (תמונה באדיבות איזבלה שמיאן)

לדבריה, לעובדה שהיה לה, כחיילת בודדה, כתובת אליה יכלה תמיד לפנות, הייתה משמעות עצומה. "רוב הזמן הייתי בבסיס" הסבירה, "כשהייתי מגיעה הביתה צביקה היה מתקשר לשאול לשלומי זה נתן לי כוח ומילא אותי. להבין שיש פה באמת אדם שאכפת ודואג  זה לא היה מובן מאליו".

אחת הדוגמאות שנתנה שמיאן למחויבות והקשר שלו לחיילים הבודדים, הוא ספר שיזם לוי לו כתבו חיילים בודדים את סיפורם האישי. "נפגשנו עם שר הביטחון, אהוד ברק, ונתנו לו את הספר שכתבתי בו את הסיפור שלי, זה היה מאוד מרגש", נזכרה.

אהוד ברק, איזבלה שמיאן וצביקה לוי (תמונה באדיבות איזבלה שמיאן)

לפני כשנה וחצי אובחנה אצל לוי מחלת ניוון שרירים. אחרי תקופה ממושכת של אשפוז, וחרף מגבלות רפואיות קשות, הוא חזר לתפקוד חלקי על כיסא גלגלים, כשחבריו מסייעים לו בנהיגה ובניידות. למרות שיכולת הדיבור שלו נפגמה, לוי לא מוותר על מי שהוא מכנה "הילדים שלו" – החיילים הבודדים. לצד מאבק עיקש במחלה, הוא ממשיך להגיע לפגישות עם חיילים, בהן הוא משיא להם עצות.

יעל אייזנר, בת 53 מקיבוץ מעגן מיכאל, החליפה את לוי בתפקיד לפני תשעה חודשים. "אלו נעליים עצומות שצריך למלא" תיארה, והוסיפה כי "לצביקה אין מחליפים, אבל אני מגיעה למשימה הזאת בלב פתוח ואני אסירת תודה שצביקה חושב שאני מתאימה לתפקיד". בתשעת החודשים האחרונים חופף אותה לוי בתפקד ומסייע ככל הניתן. "יש לו יכולת לעזור גם היום, להראות לי את הדרך, לחבר אותי לאנשים", אמרה.

אייזנר, אחות בהכשרתה,  תיארה את התפקיד אותו לקחה על עצמה ככזה "שמתחבר לנשמה, וצביקה הוא זה שהפך אותו לכזה". על עתיד התכנית, אמרה כי "היום יודעים שאפשר לקדם את החיילים הבודדים. והתנועה הקיבוצית בחזית התחום – נכון להיום, מתארחים קרוב לאלף חיילם בודדים בתשעים קיבוצים".