'אני דניאל בלייק' הוא סרט פשוט, עשוי היטב וחשוב. מדובר בסרט פשוט כי תפקיד המצלמה והעריכה הוא אך ורק לתת לדמויות לספר את הסיפור. העלילה היא "סיפור מהחיים" ולא נדרשות טכניקות קולנועיות מרהיבות כדי לספר אותה. הבמאי הבריטי הסוציאליסט עטור הפרסים קן לואץ' והתסריטאי המועדף עליו – פול לוורטי, בחרו כהרגלם לעשות סרט על אנשים רגילים משולי החברה. הסיפור חזק ומעניין והוא זיכה אותם הפעם בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן. זה סרט חשוב, כי הצרות של דניאל בלייק יכולות להיות בקלות הצרות שלנו ויש לנו מה לעשות בנידון.

הסרט נפתח באירוע שכולנו מקווים שלא נזכה לעבור – שאלון רפואי המעריך את מצב החולה לאחר פגיעה, כדי לקבוע האם המטופל יזכה בקצבה. דניאל בלייק הוא נגר במקצועו, שעבר התקף לב שכמעט גרם למותו. בעקבותיו, הוא נלכד במלתעות בירוקרטיות קפקאיות: מחד, רופאיו אוסרים עליו לחזור לעבוד בשל מצב הלב שלו ומנגד, נקבע שהוא אינו זכאי לקצבה. מכאן פונה בלייק למאבק כפול – גם להשגת מקור הכנסה שיאפשר לו קיום וגם למאבק על כבודו העצמי, על ההכרה בו כאדם, ולא כאובייקט של מערכות הסעד.

בכל שלבי הסרט, יתאמץ בלייק לחשוף את הפנים של "מקבלי ההחלטות" של המערכת כשם שיתייחס באופן אנושי וידידותי לאנשים סביבו. כנגדו, תופעל האנונימיות של ההחלטות במערכת הרווחה הבריטית, המחוזקת בטכנולוגיה עדכנית כמו הודעות אוטומטיות בטלפון והגשת בקשות באינטרנט בלבד, המערימות על בלייק קשיים איתם לא התמודד מעולם. המערכת תקלף את בלייק מכוחותיו, שלב אחר שלב.

מסע ההשפלה של בלייק המבוגר, בידי פקידים צעירים, אשר מטרטרים אותו ביניהם הוא מצב מוכר, מוכר מדי אפילו, לישראלים קשישים או לצעירים הנדרשים לטפל בהוריהם המזדקנים ומבקשים בעבורם סעד מהמדינה או מחברות הביטוח. לא במקרה קבעה המפקחת על הביטוח דורית סלינגר תקנות המגבילות את השרירות של חברות הביטוח וחייבה אותן להסתמך על בדיקות התפקוד של הביטוח הלאומי. התמודדות זו היא חלק מתהליך ארוך, שכן בביטוח הלאומי מודעים לכך שלצד מערך הבדיקות שלו, שמיטיב עם המבוטחים לעומת חברות הביטוח, ישנה ביקורת רבה על שירותיו באופן כללי. ישנם הסבורים שהבקורת משפיעה והשינוי המיוחל בביטוח הלאומי כבר החל להתרחש. כך או אחרת, הסרט לא עוסק באופן ישיר בסיבות שגרמו למציאות הזו, אלא ממוקד בתוצאות הקשות שלה.

ההתפתחות המעניינת בעלילה מתרחשת כאשר בלייק פוגש במקרה במשרדי שירותי הרווחה את קייטי, אמא יחידנית לשני ילדים קטנים, אשר נתקלת בעצמה ביחס אטום ולא מצליחה להתקבל לראיון בשל איחור. בלייק מחליט לעזור לקייטי להתמקם בביתה החדש, ולאפשר לילדיה התחלה חדשה, לעומת החדר הצפוף בו גרו קודם. את החיוניות והכבוד שנטלו ממנו הפקידים, בלייק מנסה לרכוש מחדש בעזרת הקשר עם קייטי וילדיה הסובלים מעוני. בלייק וקייטי מנסים לשקם את חייהם ביחד, בעוד שניהם נתונים לשרירות הכללים של שירותי הרווחה.

בלייק מגיש את העזרה לקייטי מבלי לעשות חשבון ומבלי שיש מי שיחלץ אותו ממצוקתו. קייטי וילדיה אוהבים את בלייק ודואגים לו כמיטב יכולתם, אך בשום מקרה אין בכוחם לפרנס אותו. זהו גילוי טרגי של סולידריות, של אדם בתהליך שחיקה, הנאבק בכל כוחו שלא להפוך לנטל על החברה. זהו גם כתב האשמה סמלי כנגד שירותי רווחה מקוצצים, הבנויים מראש כדי להכשיל את הבא בשעריהם. בלייק מתקומם כנגד הדרישה לזייף חיפוש עבודה, כאשר איננו מסוגל לעבוד והחיפוש כולו הוא רק למראית עין, צעד שעשוי לזכותו בקצבת קיום. בתוך כך, נחשפת הטיית המערכת לתייג מובטלים כעצלנים, חולים ככשירים לעבודה ודורשי שירות הוגן כמתפרעים שיש לגרשם מהלשכה.

אמנם, מדובר בסרט בדיוני המתרחש בניוקאסל, אנגליה, אך גם במציאות שלנו, דיווח של הביטוח הלאומי עצמו מלפני כמה שנים, מעלה כי רק כחצי ממי שזכאי לקצבת הבטחת הכנסה מקבל אותה בפועל. מדובר בכ-100 אלף זכאים, רובם אזרחים מוחלשים, שלא קל להם לעבור את תהליך ההכרה גם כשהם כבר מנסים. אין זו הפתעה שהסרט הגביר את הדיון העכשווי ברעיון ההכנסה המובטחת לכל אזרח, שתייתר חלק ניכר ממערך הבדיקות הקיים.

הרלוונטיות של הסרט לא פסחה על שר הרווחה חיים כץ, שהצהיר כי יזום ימי עיון לכל העובדים במשרד העבודה והרווחה, הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה בהם יצפו בסרט, "במטרה לחדד כי תודעת השירות הרגישה והנגישה היא הכרח, ואיכות השירות במשרד העבודה והרווחה על כל שלוחותיו היא העיקר". השר גם הפציר בשרי הממשלה לצפות בסרט בעצמם ולהקרינו בפני כלל משרתי הציבור. מדובר בצעד מבורך, אך מבעד לעלילת הסרט משתקפת אפשרות נוספת – לא הגישה האטומה של הפקידים היא זו שגורמת לתפקוד הלקוי של המערכת, אלא שהתקציבים המקוצצים של המערכת גוזרים על הפקידים לנקוט בגישה אטומה, כך שרק העקשנים ביותר יצליחו לממש את הזכויות שמגיעות להם.

ח"כ חיים כץ, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. צילום ארכיון: פלאש 90

מי שלא נזקק לשירותי הרווחה לא אוהב לחשוב על האפשרות שייאלץ להיזדקק להם. הציבור שעובד לא תמיד מודע לקרבתו הרבה למצב של נזקקות. רוב המדדים הכלכליים המפורסמים בישראל מתייחסים אך ורק לגורם של רמת ההכנסה, ולא עוסקים בחסכונות או בנכסים, שדווקא הם קובעים במשך כמה זמן נוכל להתמודד עם אירוע בלתי צפוי כמו פיטורים, מחלה או משבר אישי אחר, לפני שניזרק לרחוב. סקר אמריקני מ-2017 חשף כי הוצאה לא צפויה של 500 דולר בלבד, תגרום לסחרור שיוביל יותר ממחצית מהאמריקנים להסתבך בחובות. אחת העובדות המושתקות בקרב ציבור השכירים, היא שגם רוב מי שמשתכר היטב, יתקשה להחזיק מעמד בכוחות עצמו יותר מכמה חודשים. זהו בעצם מה שמעניק לנו לואץ' בסרטו – הצצה לתרחיש בו יתרחש אותו אירוע בלתי צפוי שייאלץ אותנו להבין על מי ועל מה אנחנו יכולים לסמוך.

תכניתו של השר כחלון "משפחה נטו" המוטה לטובת מי שיכול לעבוד ולפרנס את עצמו, מדגישה באופן סמלי את הנסיגה של המדינה מאחריותה ואת ההישענות על המשפחה כמוסד התמיכה המרכזי. השאלה היא האם מי שאין לו משפחה תומכת, יצליח גם למצות את זכויותיו המוקנות על ידי המדינה? הדבר שאנו יכולים וצריכים לעשות מתחיל בדיוק בחיזוק התודעה הזו – לתבוע מהמדינה להיות מדינה. כלומר, מוסד שמעניק לכל אזרחיו רשת סולידרית של שירותים שלא תלויים בקשרים האישיים או המשפחתיים של כל אחד ואחת והם יכולים לעזור לנו לעמוד על רגלינו כאשר אנו לבד וזקוקים לעזרה. אלו המילים ששמים לואץ' ולוורטי בפיו של בלייק:

"אינני קליינט, לקוח, או צרכן שירותים,

אינני רמאי, נבל, קבצן או גנב,

אינני מספר ביטוח לאומי, או הבהוב על גבי מסך,

הנני אזרח, לא פחות, לא יותר"

(מתוך: "אני, דניאל בלייק", קן לואץ' 2016, אנגליה)