המדור לטייל בארץ ישראל מופק בעזרת 'מכון אבשלום' – מכון לידיעת הארץ ע"ש חיים אבשלום, מיסודה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה.
"האם אינכם יודעים כי גופכם הוא היכל של רוח קודש השוכנת בתוככם, אשר קיבלתם אותה מאת אלוהים … לכן כבדו את אלוהים בגופכם" (האגרת הראשונה אל הקורינתים, ו, 19-20)
באמצע המאה ה- 19, על רקע מצב כלכלי וחברתי קשה במדינת וירטמברג שבגרמניה, קם מטיף בשם כריסטוף הופמן וקורא לתיקון אורח החיים הנוצרי-גרמני תוך חזרה אל ערכי הבסיס של הנצרות: אמונה כנה וחיים במסגרת קהילתית, בדומה לחיי הקהילות הנוצריות הראשונות. לטענתו של הופמן, היות והכנסייה מעורבת בחיי החולין והכלכלה של המדינה, אין היא יכולה להדריך את המאמינים לדרך של יושר וצדק חברתי. לכן, יש ליצור עם חדש – "עם האל" שיקים חברה חדשה ומתוקנת, ללא כל גורם מתווך בינה לבין האלוהים. בחברה זו יושם דגש על ערכי הייסוד הנוצריים ובמרכזם המשפחה והקהילה. על "עם האל" להתיישב ב"ארץ האל" ולהכשיר את תושביה לערכי הנצרות בדרך של הגשמה ודוגמא אישית. רק דרך זאת תאפשר את שובו של המשיח וגאולת העולם.
להופמן חובר גיאורג דוד הרדג, מהפכן שנכלא על תמיכתו ברעיון הקמת הרפובליקה ובכלא התקרב מחדש לדת, ושניהם מקימים את "הארגון לכינוס עם האל בירושלים" שמטרתו התיישבות "עם האל" ב"ארץ האל". חברי האגודה, בהתאם לכתוב בברית החדשה: "האם אינכם יודעים כי היכל אלוהים אתם וכי רוח אלוהים שוכנת בקרבכם ?… כי היכל אלוהים קדוש, ואתם היכלו" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים ג, 16-17 ובעוד מקומות), מכנים את עצמם 'אגודת ההיכל' (טמפלרהיים בגרמנית) ובפי הציבור 'טמפלרים'.
כהכנה להתיישבות בארץ הקודש, רוכשים חברי האגודה את אחוזת קירשנהרדוף, שליד העיר מרבך, ומקימים שם כפר לדוגמא. שם מכשירים את חברי האגודה לקראת העלייה לארץ בתחום החקלאי ובעיקר בתחום הרוחני. במקום מוקם "בית ספר לנביאים" שמטרתו הכשרת מטיפים לרעיונות הטמפלרים.
אנו באנו ארצה
בשנת 1858 יוצאת משלחת בת שלושה אנשים (הרדג, הופמן ובובק) לבדוק את אפשרויות ההתיישבות בארץ ישראל. למרות שימים מספר לפני ביקורם בארץ פוגעים ערבים במשפחה ממוצא גרמני שהתגוררה ביפו, מסכימים השלושה שהארץ ראויה להתיישבות אך המועד עדיין אינו מתאים להתיישבות חקלאית רבת היקף.
עם שובם לגרמניה הם שולחים ארבע טמפלרים צעירים להתיישב בירושלים וללמוד את שפת הארץ. לאור עויינות הקהילה הנוצרית בירושלים עוברים הארבעה לנצרת ושם מביעים את רצונם בהתיישבות חקלאית בפני יוהאן צלר וג'יימס הובר, נציגי המיסיון האנגלי במקום. בהתאם להצעתו של צלר, ובהתנגדות המרכז הטמפלרי, הם מתיישבים בג'יניג'ר (קיבוץ גניגר של היום). לאחר כחצי שנה של מחלות, עוזבים הארבעה את המקום ושלושה מתוכם חוזרים לירושלים.
בעקבותיהם יגיעו, בין השנים 1865-1868, קבוצות קטנות של טמפלרים וינסו להתיישב, גם הם בהתנגדות הנהגת הטמפלרים וללא סיועה, בשולי עמק יזרעאל. נסיונות ההתיישבות במג'דל (היום מגדל העמק), בכניפס (היום קיבוץ שריד) ובסמוניה (תל שימרון, ליד נהלל) נכשלים כתוצאה מהתנכלויות הערבים וממחלות (15 מתוך 28 מתיישבים מתו בקדחת).
כשלון נסיונות ההתיישבות בשולי עמק יזרעאל לא מרתיע את חברי האגודה ובסוף שנת 1868 מגיעים לחיפה הופמן והרדג ביחד עם משפחותיהם במטרה להקים "תחנה… שתסייע בהשגת מיני ידיעות שעשויות להיות חשובות להתיישבות המתוכננת ותשמש גרעין למקדש בארץ ישראל". עקב סיכסוך בין שני המנהיגים, הם מחליטים להתפצל לשניים. הרדג נועד להישאר בחיפה, ולייסד בעיר מושבה גרמנית ראשונה, ואילו הופמן עובר לקרקעות ונכסי המסיון (חמישה מבנים) שרכשו הטמפלרים ביפו ומקים את המושבה הגרמנית השנייה. כעבור כשנתיים יקימו הטמפלרים, על קרקעות שרכשו מצפון ליפו, את המושבה השלישית – 'שרונה'. כעבור שנה נוספת יקימו טמפלרים שיישבו בירושלים את המושבה הגרמנית בעמק רפאים כמושבתם הרביעית.
חקלאות מודרנית
המושבות הגרמניות זוכות לשבחים מכל הרואה אותם כפי שמטיב לתאר כתב 'הפועל הצעיר': "קסם וחן טבוע על הכל, על כל בית, על כל עץ, על כל אבן, הכל במקומו מונח ומסודר באופן נפלא. אין אמה אחת של אדמה, שאינה מעובדת. כל מיני פרחים ופירות מענדים את הבתים, המכוסים בענפי עצים ושיחים שונים, וגם ברחוב הנטוע בשתי שדרות של עצים שורר ניקיון מצוין…" ("הפועל הצעיר", טבת תרס"ח, 1908)
למרות מספרם הקטן (בשנת 1875 הם מנו כ-750 נפש בלבד) מצליחים הטמפלרים להשפיע השפעה ניכרת על הארץ. הם מכניסים שיטות חקלאיות מודרניות כעיבוד מחזורי של הקרקע, שימוש בזבל אורגני, הנהגת החריש העמוק, פיתוח משק החלב ומוצריו, שימוש במשאבות להשקיית השדות והכנסת ציוד חקלאי מתקדם. הם מקימים מפעלי תעשייה מודרניים כמפעל לעיבוד המתכת של וואגנר ביפו, מפעל ייצור סבון של שטרובה ומפעל ייצור המרכבות של אופינגר בחיפה. הם יוזמים את סלילת הכביש מחיפה, דרך נצרת, לצמח, ומפתחים שירות נסיעות סדיר. הם מפתחים את המסחר, מקימים תשתית רפואית של בתי חולים, בתי מרקחת ובתי הבראה ומספקים בעלי מקצוע לבניית המושבות היהודיות של העלייה הראשונה.
ביקורו של הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל בשנת 1898 מביא לתנופת התיישבות נוספת של הטמפלרים בארץ ישראל. בשנת 1902 מייסדים טמפלרים מיפו את המושבה 'וילהלמה-חמדיה' וכעבור ארבע שנים מקימים מתיישבים מחיפה את המושבה בית לחם הגלילית ובסמוך לה מקימים קבוצה של גרמנים, שחזרו לחיק הקהילה האנוונגליסטית, את המושבה וולדהיים. בנוסף התיישבו משפחות טמפלריות בערי הארץ השונות.
נתיני אויב
עם כיבושה של הארץ ע"י הבריטים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, מוגלים הטמפלרים, הנחשבים כנתיני אוייב, למצרים אך בשנות העשרים חוזרים רובם למושבות ברחבי הארץ. הקשר עם גרמניה מחודש וצעירי הטמפלרים יוצאים ללימודים בגרמניה. במהלך הלימודים נחשפים חלקם לתעמולת המפלגה הנאצית ובשנת 1933 חוזר לארץ קארל רוף, בן למשפחת רוף החיפאית ובאמתחתו מינוי לראש סניף המפלגה הנאצית בא"י.
במקביל לעליית כוחה של התנועה הנאצית בגרמניה עולה גם כוחה של התנועה בארץ, מוקמים סניפים של ה"היטלר יוגאנד" ומונפים דגלי צלב קרס ברחבי המושבות. בשיאה היו חברים במפלגה הנאצית בארץ כשליש מאנשי המושבות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מגלים הבריטים, הרואים בגרמנים 'גייס חמישי פוטנציאלי', את ראשי התנועה למאוריציוס ואוסטרליה. חלקם מהגרמנים מוחלף ביהודים, בעיקר הולנדים, שהיו בשבי הנאצים.
עם התקרבות כוחותיו של רומל, בצפון אפריקה, לתעלת סואץ, מרכזים הבריטים את הטמפלרים במושבות וילהלמה וולדהיים ההופכות למחנות מעצר. על שמירת המחנות מופקדים נוטרים יהודים.
בשנת 1944 צונחים באזור יריחו חמישה צנחנים גרמנים במטרה לסייע ללוחמי הגרילה הערביים במלחמתם בבריטים. שלושה מהצנחנים היו גרמניים מבני המושבות ושנים ערבים (אחד מהם היה חסן סאלמה שיהפוך לימים למנהיג כנופיות ידוע). בכליהם של הצנחנים היה מטען של מטבעות ואבקה לבנה (האבקה נחשדה כרעל שנועד להרעיל את מעיינות ראש העין, אך כנראה נועדה רק להטעות את כלבי הבריטים בעת מרדף). לפני שהצנחנים נתפסו ע"י הבריטים, באזור וואדי קלט, הם מטמינים חלק מהזהב שלהם במערה. זהב זה, שעדיין לא התגלה, מהווה עד היום גורם משיכה להרפתקנים ומחפשי אוצרות.
עם תום המלחמה מאפשרים הבריטים, למרות התנגדות ההנהגה היהודית בא"י, לחזור לחיים נורמלים במושבות. לאחר שהודעה מטעם המוסדות היהודים לגרמנים שאינם רצויים כאן, והיעדר תגובה מצד הגרמנים, מתנקש הפלמ"ח בחיי התעשיין הגרמני ואגנר ביפו ובשני מנהיגים גרמניים ליד וולדהיים. גם רמזים אלה אינם עוזרים והגרמנים זוכים להגנה בריטית.
ערב הקמת מדינת ישראל, נכבשות המושבות הגרמניות ע"י כוחות ההגנה המרכזים את גרמנים ומעבירים אותם לידי השלטונות הבריטים בנמל חיפה. הבריטים מעמידים בפניהם את האפשרות לחזור לגרמניה או להגר לאוסטרליה. רוב הטמפלרים בוחרים בהגירה לאוסטרליה.
רכוש הגרמנים עובר לבעלות האופטרופוס על נכסי הנפקדים. המושבות העירוניות, בחיפה, ירושלים ויפו, מתאכלסות בעולים חדשים, חלקם ניצולי השואה. המושבות הכפריות הופכות ליישובים חקלאים, בוילהלמה משתכנים מפוני עטרות ומקימים את מושב 'בני עטרות'. וולדהיים הופכת למושב שיתופי הנושא את השם 'אלוני אבא', בית לחם הגלילית משמרת את שמה בשם המושב שקם במקומה ואילו ב'שרונה' מתמקדים משרדי הממשלה והמושבה מוכרת בפי הציבור כ'הקרייה'. עם חתימת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה מפוצים הטמפלרים על כל רכושם בארץ.
כיום מושכות אליהם המושבות הגרמניות, המשמרות את אווירת התקופה ואת מבניה, אלפי מטיילים הפוקדים אותם והמתחקים אחר פרק מרתק ולא כל כך ידוע בהיסטוריה של ארץ ישראל.
שי רוזן הוא רכז קורס מורי דרך ב'מכון אבשלום'