זהו החלק הרביעי (והאחרון) בסדרת הפוסטים המובאת כאן, מתוך מאמר שכתבתי על רשתות לחדשנות חינוכית ככלי לשינוי עומק חברתי. בניגוד לחלקים הקודמים, חלק זה הינו מעשי יותר ומהווה הצעה לתרגום של הרעיונות שהובאו במאמר לפסים מעשיים בהקשר של אזור הדרום כזירה ליצירת חדשנות חינוכית בעלת השפעה חברתית ישירה. המאמר המלא יופיע בימים הקרובים.
רשת אזורית לחדשנות חינוכית בדרום- מקרה בוחן
בחלקו האחרון של המאמר, הייתי רוצה לשתף בכיוון אותו אני מנסה לקדם במהלך השנה האחרונה: הקמת רשת אזורית לחדשנות חינוכית בדרום, ולעמוד על הרציונאל העומד מאחורי הרעיון.
ראינו את החשיבות שיש למודל הרשת כמייצג של פרדיגמה חדשנית המאתגרת ומסוגלת להוות תחליף למודל הפירמידה המיושן. עמדנו על כך שמודל הרשת אינו רק צורה ארגונית חדשנית, אלא בעצמה מהווה שינוי פרדיגמה לגבי שאלות היסוד הנוגעות להתארגנות ותקשורת בין בני אדם. כמו כן, עמדנו על החשיבות של חדשנות חינוכית כמחוללת שינויים הנוגעים לא רק לעולם ולמערכות החינוך עצמן, אלא גם כגורם מרכזי בתהליכים חברתיים של העצמה קהילתית, צמצום פערים והגדלת שוויון ההזדמנויות בחברה (בהנחה שמדובר באזורים ואוכלוסיות מודרות מבחינה חברתית). כעת, ארצה לחבר בין השניים ביחס למקרה הבוחן של אזור הדרום, בו אני חי ופועל מזה מספר שנים.
ראשית, אזור הדרום מהווה את רוב שטחה הגיאוגרפי של ישראל (כ-60%). הוא מכיל מגוון רחב של אוכלוסיות, הנעות על כלל הרצף הדמוגרפי, התרבותי, הדתי והסוציו אקונומי הקיים במדינה. כמו כן, הוא מורכב ממגוון של יישובים כפריים ועירוניים, המפוזרים באופן לא הומוגני: מרכז מטרופוליני גדול אחד (באר שבע), מסביבו 7-8 עיירות או ערים קטנות (אופקים, נתיבות, שדרות, ירוחם, דימונה, ערד, מצפה רמון) ועוד מספר מועצות אזוריות (רמת נגב, אשכול, נגב מערבי וכ'ו). רובם המכריע של תושבים הדרום מרוכזים ביישובים הצפופים ונמצאים באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים (1-5). בנוסף, אזור הדרום סובל מדימוי שלילי של נחשלות חברתית וריחוק גיאוגרפי מאזור המרכז, שיוצרים תחושה של פסימיות בקרב תושבים לגבי סיכויי ההצלחה שלהם להשתלב במדרג חברתי גבוה יותר כל עוד יישארו בדרום.
מבחינה חינוכית, אזור הדרום סובל ממחסור ממשי באלטרנטיביות חינוכיות שיכולות לאתגר את המסגרות הקיימות ולסייע לקידום שיח חינוכי חדשני ורלבנטי יותר. תושבי הדרום המעוניינים להעניק לילדיהן חינוך שאינו קיים במסגרות הממלכתיות באזור נאלצים להגר למרכז, או לחילופין לרשום את ילדיהם לאחד מבתי הספר הבודדים (דמוקרטי ואנתרופוסופי) הקיימים בדרום ומבוססים על תשלומי הורים גבוהים במתכונת 'המוכר שאינו רשמי'[1]. כמו כן, במצב הכלכלי הנוכחי של רוב הרשויות בדרום, אשר נמצאות בגרעונות ותלויות במענקי איזון של המדינה, אין באפשרותן להיעזר בגורמים חיצוניים שיסייעו ליצירת מערכת חינוך חדשנית יותר. כך, נוצר מצב בו עיריות חזקות בעלות אמצעים רבים יותר (כדוגמת הערים החזקות בגוש דן, מודיעין, חיפה וכ'ו) מקדמות תהליכים חינוכיים חדשניים ברמת העיר, בעוד שאזור הדרום נשאר מאחור במובנים רבים. כך, נוצר מצב בו הפערים בין מרכז לפריפריה הולכים וגדלים גם מבחינת נגישות לחינוך בעל מאפיינים חדשניים ורלבנטיים יותר, והיכולת לקחת חלק במסגרות כאלו נשארת נחלתם של מעטים מדי.
על אף זאת, יש לראות את היתרונות הרבים הקיימים באזור הדרום מבחינות אחרות: ברוב היישובים ישנה תשתית קהילתית חזקה, המהווה בסיס יציב ליצירת תחושת שייכות ושותפות. האתגרים החברתיים-כלכליים, התרבותיים והדמוגרפיים שצוינו לעיל מהווים הזדמנות ליצירת מסגרת משותפת המחברת בין גורמים מובילים בקהילה על בסיס חזון משותף ושאיפה לתיקון חברתי- שוויון הזדמנויות וצמצום פערים. כמו כן, המחסור במשאבים מהווה הזדמנות למציאת פתרונות שאינם מבוססים על תוספת תקציב אלא על תפישה פדגוגית מתקדמת הקושרת בין רעיונות חדשניים בחינוך לבין שינוי חברתי.
הפיתרון שאני מציע לבעיה זו הינו הקמה של רשת אזורית לחדשנות חינוכית, שתהיה מורכבת מתושבים ופעילים מובילים בקהילות השונות בדרום, הפועלים יחד במטרה לקדם תהליכי חדשנות חינוכית מהשטח ומתוך חיבור לצרכים ולרצונות של חברי הקהילה עצמם. הרשת תאגד אנשי חינוך, הורים ותלמידים אשר פועלים יחדיו מתוך אתגר, חזון ורצון משותף לתעל את הרעיונות וכיווני העשייה הקשורים לעולם החדשנות החינוכית לטובת תהליכים חברתיים של העצמה קהילתית ומתוך ראיית החשיבות והקשר שיש בין שני התחומים.
הרשת בנויה על שלוש רגליים מרכזיות:
א. שינוי התודעה- קידום שיח חינוכי חדשני וחוצה מסגרות המאתגר את המוסכמות המקובלות בנוגע לאופי החינוך, מטרותיו, תפקיד בית הספר וכ'ו באמצעות חוגי בית, כנסים והפצת מסרים במדיה החברתית. זאת במטרה ליצור 'הכשרת לבבות' ולאפשר בסיס רעיוני פורה שיוביל לשינוי בשטח.
ב. יזמות בשטח- יצירת חממה (או מרכז חדשנות) המאפשרת תנאים לקידום יוזמות חינוכיות מקומיות (grassroots) בעלות פוטנציאל שינוי ממשי(לא ברמת הסימפטום אלא ברמת השורש) בעזרת מאגר מידע ליוזמות קיימות, פגישות עם מומחים ואנשי שטח, מפגשי היכרות וסיעור מוחות (Meetups).
ג. שינוי מדיניות ברמה המקומית והארצית- עבודה מול גורמי סמכות ומקבלי החלטות במטרה להשפיע על המדיניות החינוכית לכיוון חדשני ברמה המקומית והארצית ולשנות מהיסוד את מערך יחסי הכוחות בעולם החינוך (מעבר מפירמידה לרשת וממודל ריכוזי-סמכותני למודל ביזורי-קהילתי).
העקרונות המרכזיים של רשת כזו הם אפשור, גיוון ודינמיות:
אפשור: ליצור מסגרת המאפשרת לכל אדם המתעניין בכיווני עשייה וחשיבה חדשניים להצטרף ולתרום לקידומם ברמה המקומית והאזורית, ללא תלות בזהותו המקצועית. פעמים רבות תהליכי חדשנות חינוכית נתפשים (במידה רבה של צדק) כרלבנטיים בעיקר לבתי הספר וככאלו שאמורים להיות מובלים בעיקר ע"י מורים או אנשים שעיסוקם המקצועי הוא בחינוך. אך בראייה קהילתית, ניתן להבין בקלות גם את החשיבות של מסגרת המאפשרת גם לאלו שאינם עוסקים בחינוך ביומיום, אך חווים את בשרם את הבעיות והאתגרים של מערכת החינוך כהורים או תלמידים, לקבל הזדמנות לתרגם את התחושות והמחשבות שלהם לעשייה תורמת ורלבנטית[2].
גיוון: לאפשר לרעיונות וכיווני פעולה שונים, העולים מתוך החברים ברשת, להיקרם במקביל וזאת מתוך הבנת החשיבות של מגוון קולות ודיעות כעיקרון מפרה התורם לכלל. אין צורך להחליט רק על כיוון פעולה או עשייה אחד. להיפך, לכל אחד צריכה להיות האפשרות לבחור את הכיוון הרצוי מבחינתו, מתוך החוויה האישית שלו ומתוך העולם הפנימי ממנו הוא מגיע. באותה מידה, צריכה להיות לכל חבר האפשרות להצטרף באופן חופשי ופתוח לחברים אחרים אשר מהווים שותפים פוטנציאליים מבחינתו.
דינמיות: ההצטרפות לרשת, כמו גם היציאה ממנה (במידת הצורך) צריכה להיות פתוחה ולא מותנית בזמן מסוים. המחויבות נשמרת כל עוד החברים מרגישים כי החברות ברשת רלבנטית עבורם וקשורה אליהם. אין תהליך פורמאלי של הצטרפות או עזיבה, ואין 'ועדת קבלה' או 'תהליך מיון' שיקבע עבור אדם מסוים אם הוא ראשי לקחת חלק ברשת או לא. כמו כן, התהליכים וההתרחשויות הנוצרות מתוך האינטראקציות ברשת יכולות להשתנות כל העת תוך כדי תנועה, מתוך בחינה מתמדת ומתמשכת של המציאות והאופן בו אנו עומדים מולה, כמו גם האתגרים שאנו מזהים והפתרונות שאנו חושבים שיש ליצור כמענה עבורם.
אני מאמין כי יצירה של מסגרת כזו תאפשר לענות על כמה אתגרים במקביל הקשורים הדדית אחד לשני: האפשרות לכל אדם המאמין בעקרונות של חדשנות חינוכית ושואף לקדם אותם, להצטרף למסגרת אשר פועלת יחדיו לשם מטרה זו; היכולת ליצור תהליך שינוי ארוך טווח מלמטה ללא תלות במקורות הכלכליים של אוכלוסיות, רשויות או ארגונים עתירי תקציב; הבנת החשיבות והצורך של חיבור בין אוכלוסיות שונות ליצירת שיח משותף, היוצר חיבורים חדשים ופרדיגמה חינוכית חדשנית; וכמובן: ביטול הקשר האוטומטי הקיים היום במקומות רבים בארץ בין הרמה הסוציו אקונומית של תלמיד או משפחה מסוימת לבין האפשרות שלו לקחת חלק במסגרת חינוכית בעלת אופי ואג'נדה חדשנית. כל זאת, מתוך אמונה כי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל זקוקה לשינוי גישה ביחס לשאלות חינוכיות, וכי פיתוח של הכלים הנכונים יכול לסייע לאזורים אלו להפוך למובילים גם בנושאים של חדשנות ויזמות חינוכית, תוך רתימת היתרונות המצויים בשפע בפריפריה מבחינה חברתית, קהילתית וזהותית.
בסופו של דבר, תהליך זה יסייע לא רק להנבטה והצמחה של חדשנות חינוכית-חברתית באזורים אלו, אלא גם יגביר ויעצים עשרות מונים את השפעתם של אג'נדות ופרדיגמות חינוכיות חדשניות ויסייע להפוך אותן לרלבנטיות לא רק מבחינה חינוכית כשלעצמה, אלא גם מבחינה חברתית רחבה יותר.
[1]כיום, קיימים באזור הדרום שני בתי ספר דמוקרטיים (בערד ומצפה רמון) ואנתרופוסופי-יסודי אחד (בבאר שבע) אשר רובם המכריע של התלמידים בהם מגיעים מרקע סוציו אקונומי גבוה, בדומה לשאר בתי הספר הפרטיים בארץ. יש לקוות כי המתווה החדש שנוצר בעניין בתיה"ס האלטרנטיביים והפיכתם לציבוריים ישנה מגמה זו.
[2]כיום, רוב התכניות או המסגרות העוסקות בחדשנות או יזמות חינוכית בארץ אינן נגישות מספיק לתושבי הפריפריה עקב העובדה הפשוטה שכולן כמעט מרוכזות באזור המרכז. כמו כן, הן מיועדות בעיקר למורים או למנהלים בפועל ולא לאנשים הנמצאים 'מחוץ' למערכת הפורמאלית.
