כחצי מיליון יהודים לחמו בשורות הצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה, שליש מסך החיילים היהודים בכל הצבאות של חיילות הברית שלחמו בנאצים. מתוכם, 167 אלף קצינים, שרבים מהם זכו באותות גבורה, ומעל 200 אלף מאותם חיילות וחיילים מצאו את מותם בשדה הקרב ובמחנות השבויים.
הצעדה הראשית לציון יום הניצחון על הנאצים תתקיים במרכז ירושלים היום (שלישי) בשעה 10:00 במעמד שרת הקליטה, סופה לנדבר, חברי כנסת, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ומעל הכל – משתתפי ומשתתפות הקרבות (ווטרנים) מכל רחבי המדינה. זו השנה השנייה בה מובילים צעירות וצעירים מארגון דור 1.5 בשיתוף עם קרן ג'נסיס את מפעל 'מבצע וטרן', המזמין אנשים מכל רחבי החברה הישראלית להזמין ולהגיע לעדויות של וטרנים ווטרניות, אשר יתארחו בבתים ברחבי הארץ ויספרו את סיפורם. פרטים נוספים כאן.
בעלות הברית ניצחו את הנאצים ב-8 במאי 1945, אך מכיוון שהידיעות על מפלת הנאצים הגיעו באיחור למוסקבה הוכרז יום הניצחון ברחבי ברה"מ ב-9 למאי. מאז יוני 1945, כאשר מלאו 30 יום לניצחון ועד ימינו, יוצאים כל שנה עשרות אלפי וטרנים ווטרניות לצעוד ברחובות הערים ברוסיה. גם בישראל מצוין יום הניצחון במצעדים ברחבי הארץ, כאשר הצעדה המרכזית המלווה בטקס ממלכתי מתקיימת בירושלים. במקביל גם הכנסת מציינת את היום הדיון מיוחד שיתקיים בשעות אחר הצהריים. הווטרנים צועדים עם משפחותיהם, עונדים בגאווה את סמלי הקרבות ואותות הניצחון והגבורה. את אלו שכבר אינם בין החיים, ניתן למצוא תכופות על גבי תמונות ופוסטרים שנושאים בני משפחה, דור שני ושלישי, שיוצאים לציין את גבורתם של הלוחמות והלוחמים ושל מתנדבי העורף.
שני לוחמים ולוחמת – שלוש חזיתות
אמנם מלחמת העולם השנייה החלה בספטמבר 1939, אך בעבור 196 מיליון תושבי ברה"מ, מהווה ה-22 ליוני 1941, עת פלש צבא היטלר לרוסיה במסגרת מבצע ברברוסה, תאריך ההתחלה האמתי של המלחמה. בקרבות עזים נכבשה כל אוקראינה, וקרבות ההתשה והבלימה התרחשו במספר חזיתות, בניהן נהרות הוולגה והדון שבדרום מערב רוסיה. הקרבות הקשים ביותר התרחשו בעיר סטלינגרד, היום וולגהגראד, רוסטוב על הדון, במספר מוקדים בחבל הקווקז, בצפון מערב רוסיה בחבל הקוטב הצפוני ובאזור העיר לנינגרד, היום סנט פטרבורג. לנינגדרד הייתה תחת מצור של מעל ל-900 ימים וכמיליון מתושביה מתו ברעב ובהפגזות. לכבוד יום הניצחון ה-72 על הנאצים, נפגשנו עם שלושה ווטרנים, החיים היום בישראל, בשביל לשמוע את סיפורם מהחזית שבה נלחמו.
רפאל
רפאל ברודסקי נולד בשנת 1920 באודסה שבאוקראינה, מציין בחודש הקרוב את יום הולדתו ה-97. ברודסקי גדל במשפחה מסורתית ובילדותו מימנו לו ההורים רב פרטי, שלימד אותו בחשאי תורה. בשנת 1940, כשנה לפני מבצע ברברוסה ופלישת הצבאות הנאצים לשטחי ברית המועצות, התגייס ברודסקי לצבא ויצא לאימונים בבירת אוקראינה, קייב. "זה היה חלק מגיוס חובה כלל לאומי. ביוני 1941 גרנו באוהלים צבאיים ממש במרכז קייב ובערב הפלישה הייתה אזעקה בכל המחנה. בארבע בבוקר החלו הפצצות כבדות על כל העיר", מספר ברודסקי. "היו לי כרטיסים למשחק הכדורגל בין צ'אסקה מוסקבה ודינאמו קייב, שאמור היה להתקיים בערב ה-22 ליוני. למשחק כבר לא הגעתי".
עם תחילת ההפצצות, נשלח ברודסקי לפאתי העיר לשמור על מחסני נשק ומפעלים לייצור נשק, אך לאחר מספר שבועות, עם ההבנה שהנאצים עומדים לכבוש את העיר, התחיל הצבא להעביר את הציוד דרום מזרח, לכיוון נהר הוולגה והדון שנמצא בדרום מערב רוסיה של היום. "כל הבטליון (גדוד) שלנו שמר על הרכבות שהעבירו את הציוד הרחק מהנאצים. זה היה חודש לאחר תחילת המלחמה. לאחר שהקמנו את המפעלים והמחסנים מחדש, נשלחנו לחזית. בהתחלה שמרנו על אזורים מסביב לקייב ומסביב לקרפטים, אך מאוחר יותר הצטרפתי לכוח משולב של צלפים ובוני גשרים. הוכשרתי , ביחד עם עוד עשרות אלפי לוחמים לשני המקצועות. בניית הגשרים הייתה הכרחית בעיקר בשביל הלחימה על נהר הוולגה ובסטלינגרד, מכיוון שהיה צריך לבנות מהר גשרים מאולתרים להעביר ציוד חיילים ואזרחים מצד אחד של הנהר לצדו השני."
הקרב על סטלינגרד החל ביולי 1942 והסתיים בפברואר 1943, ונחשב למפנה המשמעותי ביותר בלחימה נגד הנאצים, אחריו החלו הרוסים להדוף את הגרמנים מערבה. בקרבות נפלו כחצי מיליון חיילים רוסים ונפצעו מעל 650 אלף. ברודסקי לחם בו מתחילתו ועד סופו, "הזיכרונות הכי קשים שלי הם עד הרגע שהגענו לסטלינגרד. לא היה אוכל בכלל. צעדנו במשך ימים לאורך הדון לכיוון סטלינגרד והכל התנהל בנסיגות ובתקיפות, 35 ק"מ כל יום, והופצצנו כל הזמן. כל הזמן. מנת האוכל היומית, ולפעמים גם לא כל יום, הייתה ביסקוויט אחד ו-20 גרם סוכר. לא היה איפה לשים את הסוכר, לא היה עיתון או נייר או מים, אז בלענו אותו ברגע אחד."
"כשנכסנו לסטלינגרד הכל היה שקט כל כך, עיר יפיפייה, קשה לתאר", מספר ברודסקי. "על כל בית היו מוצבות מרגמות, כולם היו בהיכון, אבל שום דבר לא הכין אותנו לגהנום שהולך לבוא עלינו. אף אחד לא האמין שהנאצים יגיעו לסטלינגרד. העיר קלטה מיליון פליטים אוקראינים שברחו מהמלחמה, שאותם אח"כ הברחנו הרחק למזרח, לסיביר, לאוזבקיסטן. לא היה אוכל אז היינו פורצים למחסנים. עד הגעת הנאצים בעיקר בנינו גשרים והעברנו ציוד, ואז ביום אחד, התחילה המתקפה. במשך שלושה ימים ברציפות, ללא הפסקה לרגע, הגרמנים הפגיזו את העיר ולא השאירו ממנה כלום, שממה. ההפצצות היו בעיקר ממטוסים, ואי אפשר לשכוח מחזה כזה, זה היה כמו סופה נוראית בלתי נגמרת. ענן ענק של מפציצים. מאות, אם לא אלפי מפציצים", נזכר ברודסקי. "אני זוכר שעם תחילת הימים הקרים, הגרמנים התחילו לצעוק לנו: 'רוסים, תביאו לנו כובעים וניתן לכם רובים', אני זוכר את זה, כי הבנתי גרמנית."
רפאל ברודסקי: "התאוששתי מהר, הורדתי שני טנקים, הגרמנים שלחו עליי טיל, אבל הצליחו להוריד רק את מכונת הירייה שהייתה על הטנק. סגרנו את מכסה הטנק, ניצלנו ואני בזמן הזה הורדתי את הטנק השלישי. היו אמורים לשלם לי 600 רובל על כל טנק שהורדתי, חתמתי על מסמכים מיוחדים שקיבלתי 1,800 רובל למרות שלא קיבלתי אותם"
"אחרי שהקרב הסתיים, לא כל הגרמנים הסכימו להיכנע, נשלחנו לאזורים הגרמנים והקרבות עוד נמשכו הרבה זמן." עם סיום הקרבות ברודסקי נשלח עם עוד מאות קצינים ואזרחים לסיביר למפעל לייצור ציוד מלחמה, במהרה הבין עם חבריו שהם אינם יכולים להישאר בעורף, והם חייבים לחזור לשדה הקרב.
הכוח שהיה חלק ממנו הועבר למחנה טנקים, וברודסקי הוכשר להיות מפקד נגמ"ש, כאשר הוא מפקד על חמישה חיילים. "נשלחתי חזרה למערב, עברנו את פולין ולקראת תחילת האביב של שנת 1945 התיישבנו בכפר קטן בפאתי ברלין, בשם ברנאהו, משם יש לי את זיכרון המלחמה הבהיר ביותר שלי. הייתה שם סוללה רוסית וסוללה פולנית שכיסתה עלינו, והגרמנים לא ידעו איפה אנחנו מכיוון שלא היו להם כנראה מכשירי קשר ומכ"ם. עמדנו שם מספר ימים, שקט מוחלט. ואז פתאום רעש נורא של טנקים. כולנו רצנו לעמדות שלנו ומפקד הנגמ"ש שהיה לצידי, שהיה תחת הסוואה, הפעיל בטעות את ההילוך הקדמי, במקום האחורי, והעיף את המגן שהגן עליו. הגרמנים שמו לב לזה מיד, שלחו פגז והורידו את הנגמ"ש שנשרף במידי. ביני ובין גרמנים היה לא יותר מקילומטר, התאוששתי מהר, הורדתי שני טנקים, הגרמנים שלחו עליי טיל, אבל הצליחו להוריד רק את מכונת הירייה שהייתה על הטנק. סגרנו את מכסה הטנק, ניצלנו ואני בזמן הזה הורדתי את הטנק השלישי. היו אמורים לשלם לי 600 רובל על כל טנק שהורדתי, חתמתי על מסמכים מיוחדים שקיבלתי 1800 רובל למרות שלא קיבלתי אותם." את הכסף ברודסקי לא ראה, אבל הוא כן קיבל את אות הכוכב האדום, מאותות הגבורה החשובים ביותר שקיבלו לוחמים על תעוזה יוצאת מגדר הרגיל בלחימה.
לאחר המלחמה ברודסקי נפגש שוב עם אשתו, עמה התחתן עוד לפני תחילת המלחמה. בזמן המלחמה שהתה אשתו עם משפחה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, ביחד עם עוד מאות אלפי פליטים. אחד מהאחים של ברודסקי, יוסף – נהרג במלחמה. הוא נשאר בברלין ובמזרח גרמניה בתוך קצין במשך חמש שנים ולאחר מכן המשיך במספר תפקידים צבאיים עוד 20 שנים, עד שנת 67. לאחר מכן עבד בעבודות שונות ובשנת 1990 עלה עם משפחתו, לישראל, לאשקלון. כיום יש לו 3 ילדים, 4 נכדים ו-6 נינים, כאשר הצעיר ביותר נולד לפני חודש. "אני זוכר את היום הזה בגרמניה עד היום, כאילו זה קרה אתמול. ימי המלחמה חוזרים לי בחלומות תכופות. אין כל כך מה לעשות, אני יושב בחדר, רואה טלוויזיה, קורא ספרים, פותר תשבצים. מדי פעם מטייל בחוץ, והזיכרונות עולים."
רבקה
רבקה זנצ'ינקו נולדה בשנת 1925 בכפר קטן בשם קוחובקה בפאתי העיר ניקולאייב שבאוקראינה. משפחה כבר הייתה חילונית, למרות שבזיכרונותיה, מספרת זנצ'ינקו, אמה עוד הייתה מתפללת בהסתר בערוב ימיה, "ביוני 1941 ברחנו דרך סימפרופול בחצי האי קרים, דרך מפרץ קרץ' לכיוון המזרח. קיבלנו אישור מיוחד, מן דרכון פליטים, שקיבלו אני, אחותי, אמא ואבא. הדרכון נתן לנו אישר להגיע עד לקרסנודאר (עיר בדרום מערב רוסיה ד.ט), אבל לא הספקנו להישאר שם הרבה זמן, כי איך שהגענו לקרסנודאר הנאצים החלו בהפגזה כבדה של העיר. המשכנו הלאה ,דרום מזרחה, לקווקז."
משפחתה של זנצ'ינקו התיישבה בסופו של מסע הבריחה בכפר בשם אבסטומאני, כיום בצפון גאורגיה. בגיל 16 בחרה להתנדב כאחות בבית חולים צבאי שקיבל אליו פצועי מלחמה מארמיה מספר 4234, שלחמה בנאצים לא רחוק משם. "כל יום קיבלנו מכוניות ורכבים שהיו מביאים חיילים פצועים משדה הקרב, היו 'פורקים אותם' בכניסה והיינו סוחבים אותם על עצמינו לתוך בית החולים. כן, גם אני, נערה עם קוקיות ארוכות בת 16, הייתי לוקחת את החיילים על הגב וסוחבת אותם. לפעמים החיילים היו מגיעים בלי ידיים והיו צועקים עלי: 'את עוד ילדה קטנה, את צריכה ללדת! למה את מרשה לעצמך לסחוב אותנו?', ככה זה היה. זו הייתה מטחנת בשר של בני אדם", מספרת זנצ'ינקו. "שמה כבר לא היו הפרדות בין גברים לנשים, אף אחד לא התבייש מכלום. היינו רוחצות אותם, מלבישות אותם, מאכילות אותם – למי שלא היו ידיים, היה הרבה עצב וקושי. היה חייל שטיפלתי בו שבכה וסירב לאכול, הוא סיפר שעכשיו, כשהוא בלי ידיים, זוגתו וודאי לא תחכה לו יותר. הייתי אומר לו: הביאו אותך לכאן בשביל שתתרפא ותהיה בסדר. אתה חייב לדעת שהכל יהיה בסדר אצלך, גם כשכואב. ישבתי אתו, וכתבנו ביחד מכתב לבת הזוג שלו ושלחתי אותו אליה. לאחר שבועיים התקבל מכתב חזרה והחייל קרא לי, ואיך שהתקרבתי הוא חטף אותי והתחיל לנשק אותי: 'היא מחכה לי!' ואני אמרתי לו: 'מה חשבת שיהיה?', כולנו בכינו. זה היה מאוד מרגש." היום רבקה כבר אינה זוכרת אפילו את שם החייל, מכיוון שלדעתה טיפלה במשך מעל לשנה באלפי חיילים.
בתיאורה את חיי היום יום בבית החולים, מתארת רבקה מפעל שלקחו בו חלק בעיקר נשים, "האחיות עשו הכל בבית החולים, ניקינו את הרצפות, בישלנו, חיטאנו, הבאנו וסידרנו ציוד, אפילו היינו אחראיות על ההסקה של המקום". לאחר שנה בבית החולים, זנצ'ינקו מספרת שהייתה צריכה לעבור ניתוח באזור האגן והגב, בשל המאמץ הרב. את כאבי הפציעות היא נושאת עד היום. בתשובה לשאלה אם נתקלה בגילויי אנטישמיות בזמן השירות שלה, עונה רבקה "לא היו שום ענייני 'אתם יהודים, אנחנו רוסים' ודברים כאלו. אף אחד לא שאל ולא התעניין, היו הרבה מאוד קצינים ורופאים בכירים בבית החולים שהיו יהודים זה לא היה עניין בכלל."
אחרי נסיגת הנאצים מהקווקז בחורף 43, חזרה משפחתה של זינצ'ינקו לקרים, לעיר סימפרופול , אך העיר הייתה הרוסה לחלוטין ועל כן הרשויות שלחו את המשפחה לסאבחוז, מעין מושב בבעלות קואופרטיבית, בפאתי העיר, שם עבדה זינצ'ינקו כגזברית. "לא נשארנו שם הרבה זמן, מנהל הסאבחוז ביקש ממני אישית שאבוא לעזור לו ולאחר מכן הוא עזר לי למצוא עבודה כגזברית באחד ממשרדי המפלגה הקומוניסטית בסימפירופול, שם נשארתי לעבוד עוד עשרות שנים במספר תפקידים, עד הפנסיה."
רבקה זילנצ'נקו: "כן, גם אני, נערה עם קוקיות ארוכות בת 16, הייתי לוקחת את החיילים על הגב וסוחבת אותם. לפעמים החיילים היו מגיעים בלי ידיים והיו צועקים עלי: 'את עוד ילדה קטנה, את צריכה ללדת! למה את מרשה לעצמך לסחוב אותנו?'."
זילינצ'נקו נישאה והולידה בת אחת, בשנת 1991 עלתה לארץ עם משפחתה, בהתחלה להוד השרון ואחר כך לאשקלון. כיום היא מתגוררת בדירת חדר צנועה בדיור מוגן בעיר, ומעבירה את זמנה בסריגת ציורים, אשר מקשטים את קירות חדרה, "עד לשנים האחרונות הייתי לובשת כל 9 במאי את הסוודר שלי עם האותות והמדליות ויוצאת לצעדות. היום, אחרי מספר ניתוחים, אני ממעטת לצאת בכלל. אבל אני מאוד אוהבת את השירים של היום הזה. בעברי אפילו הייתי שרה ולקחתי חלק באנסמבל וגם היום לפעמים אנחנו שרים כאן ומעלים זיכרונות."
מיכאל
מיכאל סנדלר נולד בשנת 1920 ובחודש הקרוב יציין את יום הולדתו ה-97. מיכאל נולד למשפחה חילונית, אבל זכרונתיו מהבית כוללים את סבו, שהיה רב גדול באזור. בגיל צעיר עבר עם משפחתו לעיר חארקוב שבמזרח אוקראינה, ושם סיים את לימודים כמהנדס תחבורתי. בשנת 1939, שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה, התגייס לצבא בתור טכנאי. "צריך להבין, היו מתגייסים אנשים שסיימו 4 שנות לימוד, 8 שנות לימוד. ופתאום הגיע אחד כזה, סיים את הטכניקום. זה היה יוצא מגדר הרגיל, ובטח שעוד ליהודי", מספר בחיוך סנלדר.
סנלדר גויס ונשלח ביחד עם גדוד שריון לגבול אוקראינה ופולין, שבאותה העת כבר הייתה מחולקת בין ברה"מ לגרמניה הנאצית. ביחד עם הכוח שלו הוצב קילומטרים ספורים מהגבול, באזור העיר לבוב, ובמשך שנה השקיף על הנעשה בצדו השני של הגבול. במשך שנה ראה איך הגרמנים מחמשים את הגבול בסוללות של טילים ומרגמות, "עוד כשנה לפני פרוץ המלחמה היו עוקרים לכיוון הרוסי גרמנים קומוניסטים שהזהירו אותנו שתפרוץ מלחמה – סטאלין הורה להוציא להורג את כולם. הוא טען שהם מפיצים, פראנויה. כולם תמיד מאשימים את היטלר בהרס והחורבן הנוראי של המלחמה, וזה נכון. אבל לא רק היטלר אשם, גם סטלין אשם. במשך עשור שלם, כל שנות ה-30, הגרמנים חימשו את עצמם עד צוואר בטנקים ומטוסים ומכונות ירייה, בזמן שאצלנו סטאלין לא רק שסירב לפתח את טכנולוגיות שריון ונשק חדשות, שכבר היו קיימות, בנוסף לכך הוא כלא והוציא להורג את הקצונה והפיקוד הבכיר שלו."
"כאשר הנאצים פלשו לברה"מ ביוני 1941, לוחות המגן שהיו על הטנקים שלנו לא הצליחו אפילו לעצור כדורים שנורו מכלי נשק אוטומטי! זה היה ביזיון שלא יתואר. אבל לא רק זה, צריך להבין את האבסורד, החיילים שלנו פגשו את הנאצים עם רובי קידון, מתקופת מלחמת העולם הראשונה. בזמן שלחייל רוסי היה לוקח לטעון ולירות כדור אחד, התת מקלע הגרמני היה יורה 15. בוואדי שהיינו צריכים לסגת, איזו שאלה בכלל! לא היינו מוכנים!".
סנדלר מלא בביקורת כלפי ההנהגה הסובייטית, ולא רק בגלל המלחמה. אביה של אשתו היה פקיד סובייטי בכיר שנעצר והוצא להורג ע"י סטאלין בשנת 1937, כחלק ממסע הטיהורים שלו נגד בוגדים לכאורה. אמה של אשתו נשלחה למחנה עבודה, ואשתו בילתה במשך יותר מעשור במחנה לילדי בוגדים, "אלו היו זמנים נוראיים. קשה להיזכר בהם. זו הייתה תקופה שאי אפשר לתאר אותה במילים והדור של האנשים שלא נולד אז פשוט לא יבין."
מיכאל סנדלר: "כאשר הנאצים פלשו לברה"מ ביוני 1941, לוחות המגן שהיו על הטנקים שלנו לא הצליחו אפילו לעצור כדורים שנורו מכלי נשק אוטומטי! זה היה ביזיון שלא יתואר. אבל לא רק זה, צריך להבין את האבסורד, החיילים שלנו פגשו את הנאצים עם רובי קידון, מתקופת מלחמת העולם הראשונה."
סנדלר פיקד על הכוח שלו בעת הנסיגה של הצבא מגבולה המערבי של ברה"מ, והגיע בסופו של דבר לסטלינגרד, שם לקח חלק במשך שנה בקרבות הבלימה הקשים. "כשהקרבות בסטלינגרד נהיו קשים באמת, והצבא כיתר את לנינגרד והגיע לפאתי מוסקבה, אז ההנהגה הבינה שצריך להתייחס יותר ברצינות. הוציאו לפועל את הייצור של הטנקים החדשים ה-B34, תותחים מסדרה 100 וכו'. אלו היו כלי נשק עוצמתיים מאוד. בזמן הזה גם פותחה הקטיושה, שאותה אנחנו מכירים היטב מהחיזבאללה והחמאס שיורים אותה עלינו. אגב, המפתח שלה ישב בכלא בהוראת סטאלין. הגרמנים פחדו מטילי 'הקטיושה' כמו ממוות, והיו בורחים מהם כל עוד נפשם בם", מספר בצחקוק סנלדר.
"מה שניצח בסופו של דבר את הגרמנים בסטלינגרד היה הכפור. הם לא היו מוכנים לקור של מינוס 35-40 מעלות. הקור קבר אותם אחד אחרי השני כמו עכברים. אני זוכר היטב את המראה כאשר תפסנו אותם והכנסנו אותם למחנה השבויים, זה היה מראה מזעזע. היו שם כ-10 אלף אנשים. אני זוכר את זה היטב. סטלינגרד זו ההתחלה של סוף המלחמה הזו". סנלדר המשיך עם כוח השריון שלו צפונה, לכיוון העיר קורסק, שם לקח חלק בקרבות הבלימה והמשיך להתקדם מערבה, לכיוון העיר קייב. "זו התמונה שאני זוכר הכי טוב מהמלחמה. עלינו במעלה נהר הדניפר לכיוון קייב, ההוראה של סטאלין הייתה לתקוף את העיר ישר, אבל אני, ביחד עם מפקדים, החלטנו שאנחנו לא הולכים להסתכן בלהטביע את כל הכוח שלנו בנהר מול המקלעים הגרמנים. בלילה עקפנו את העיר, עשינו תוך לילה הליכה של 70 ק"מ. בקושי בקושי הצלחנו להגיע ליעד שלנו, אבל הגענו. היה שקט מוחלט. הגענו לנקודת תצפית שבה פרטיזנים הקימו סוללת הגנה. הצלחנו להגיע לצד השני של הנהר ע"י גשרים מאולתרים שבנתה יחידת ההנדסה ובסופו של דבר העיר שוחררה לא ישירות, אלא בעצם היא כותרה, כמו בייגלה. הגרמנים היו בהלם מוחלט. זה לקח 48 שעות".
סנדלר המשיך להדוף עם כוחו את הגרמנים עד ז'יטומר במערב, ואת המלחמה סיים בעיר פראג, "אני זוכר היטב את ה-9 למאי. נרדמתי באוטו שלי לשעה קלה. ואז פתאום התחילו יריות מטורפות. התעוררתי בבהלה. הייתי בטוח שהגרמנים תוקפים אותנו, מה שהתברר בסוף שזה היו החיילים שלנו שירו עם כל כלי נשק אפשרי שבא ליד באוויר, ב-10 למאי הגרמנים גם הבינו שהם הפסידו והניפו דגל לבן ענק. המלחמה הסתיימה."
עם תום המלחמה חזר סנדלר לחארקוב, התחתן והקים משפחה. אביו ואמו ואחותו הגדולה שהו כל מהלך המלחמה באוזבקיסטן, בזמן שאחותו שימשה כאחות בכירה באחד מבתי החולים הצבאיים בדרום אוקראינה. אחיו הצעיר גם נשלח לחזית ושרד את המלחמה, "אחותי הייתה הרבה יותר עקבית ממני בשליחת מכתבים והתכתבות עם ההורים", נזכר בחיוך סנדלר, "אני הייתי עצלן, אז הייתי כותב פעם בכמה שבועות. אבל אחותי הייתה מקבלת מההורים שני מכתבים בשבוע. אני יכול רק לדמיין איך נראו חייהם באוזבקיסטן, עם שלושה ילדים בחזית. אני מניח שהם לא ישנו כמה שנים." סנדלר שימש כמנהל בכיר במפעל לייצור כלי תחבורה וברזל בחארקוב קרוב ל-30 שנים, עד שיצא לפנסיה.
בשנת 1991, בעקבות בנו, החליט לעלות לארץ. יש לו נכדה, 3 נינים, ו-3 ניני-נינים, "אני שמח שבחרתי לעלות לארץ. זו אחת ההחלטות הכי חשובות שעשיתי בחיים שלי. לכולם אני מספר שאני חי בירושלים, שהיא בירת העולם. כי זו באמת בירת כל הדתות. אני ממשיך לצאת כל שנה בגאווה ל-9 במאי, למרות שרבים מחבריי כבר אינם, וגם השנה אצא, למרות שאומרים בתחזית שיהיה חמסין, ואני מפחד שיהיה לי חם מדי בז'קט עם כל המדליות."
מימדי הזוועה
בסוף מלחמת העולם השנייה, הנקראת ברחבי ברה"מ לשעבר 'המלחמה הפטריוטית הגדולה' התגלו ממדי הזוועה. קרוב ל-17 מיליון חיילות וחיילים מצאו את מותם. 4 וחצי מיליון במחנות השבויים וכאלו שמקום קבורתם אינו ידוע. 10 מיליון מאזרחי ברה"מ שלא לקחו חלק במלחמה מצאו את מותם גם כן. סה"כ, קרוב ל-27 מיליון בני אדם – שמינית מכל אוכלוסיית ברה"מ ערב המלחמה.
