חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית בשנת 2016 הוא 56%, השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 2000 (65%) – כך עולה מדו"ח שפירסם הבוקר (ראשון) מרכז אדווה למידע על שוויון וצדק חברתי. מהדו"ח עולה כי בעשורים האחרונים מצטמצם בעקביות חלקם של העובדים, שכירים ועצמאים כאחד, בעוגת ההכנסה הלאומית של ישראלים. בה בעת גדל חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית מ-15% ב-2003 ל-19% בשנת 2016.
ההכנסה הלאומית מוגדרת על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) כסכום הכולל של ההכנסות של ישראלים, עובדים ומעסיקים, בין אם פעלו בישראל ובין אם פעלו בחו"ל. היא מחושבת כתוצר המקומי הגולמי, פחות ההכנסה (תמורה לעבודה והכנסה מרכוש) ששולמה לעובדים ולבעלי עסקים זרים הפועלים בישראל, בתוספת ההכנסות ששולמו לעובדים ולבעלי עסקים ישראליים בחו"ל.
שליש מהנשים ומהערבים משתכרים פחות מ4,400 ש"ח
בדו"ח, שכתבו אתי קונור-אטיאס ואביב ליברמן ממרכז אדווה, מתריעים כי ב-2015, 29.4% מכלל השכירים במשק קיבלו שכר המוגדר על ידי ה-OECD כנמוך, פחות מ-4,400 ש"ח, המחושב כ– 2/3 מן ההכנסה החציונית במשק (6707 ש"ח). חלקם של כלל מקבלי השכר הנמוך בעוגת ההכנסות של שכירים בישראל עמד באותה שנה על 7.3%. המאיון העליון – 1% מן השכירים – קיבל באותה שנה חלק קטן אך במעט מעוגת ההכנסות – 6.0%. נציין כי נתונים אלו נוגעים להתפלגות ההכנסות לפני העלאת שכר המינימום בישראל מ-4300 ל-5300 ש"ח.
עוד עולה מהדו"ח כי אחד המאפיינים הבולטים של עובדים המשתכרים שכר נמוך הוא היעדר השכלה אקדמית. אין כמעט הבדל בין בעלי 12 שנות לימוד לבעלי תעודת בגרות, או תעודה על תיכונית אחרת. בשתי הקבוצות הללו יש ייצוג גבוה – כ-38% – למשתכרים שכר נמוך. בנוסף, עם מקבלי השכר הנמוך נמנו 37.1% מהנשים, 37.6% מן הערבים, ו-26.9% מן העולים ממדינות חבר העמים.
מנגד, שכבה דקה של מנהלים ובכירים משתכרת שכר גבוה מאד. ב-2016, התגמול השנתי הממוצע של כל חמשת המנהלים הבכירים בחברות הנסחרות במדד "תל אביב 100" עמד על 3.36 מיליון שקלים, או 281 אלף ש"ח בחודש. התגמול של מנכ"לי תאגידי "תל אביב 100" היה אף גבוה יותר. המנכ"לים תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 4.57 מיליון שקלים, או 382 אלף שקלים בחודש.
בשנת 2016 הוסיפו הפערים בין המנהלים הבכירים ובין שאר העובדים להיות גבוהים ביותר. התגמול הממוצע של המנכ"לים היה גבוה פי 39 מן השכר הממוצע במשק בשנת 2016 (9,798 ₪, עובדים ישראלים בלבד) ופי 79 משכר המינימום של אותה השנה (4,825 ₪).
משרה חלקית, ללא ועד עובדים, בקבלנות – מתכון לעוני
מרבית משקי הבית שבראשם שכירים עניים מועסקים בענפים המאופיינים ברמת טכנולוגיה נמוכה, שיעורי התאגדות נמוכים וריבוי הסדרי העסקה פוגענית – באמצעות קבלני משנה, במשרות חלקיות ושעתיות. משקי בית של עובדים עניים ערבים מרוכזים במיוחד בענף הבינוי. בענף זה חלים הסכמים קיבוציים, אולם הוא מאופיין בעובדים בלתי מקצועיים המועסקים בשכר נמוך וכן בהעסקה קבלנית נרחבת.
בקרב משקי הבית העניים שבראשן נשים, בולט ריכוזן של נשים חרדיות המועסקות בשכר נמוך בענף החינוך. הדבר נובע במידה רבה מהעסקה נרחבת בעמותות ורשתות, שלא לפי תנאי ההסכמים הקיבוציים במקצוע ההוראה.
אתי קונור-אטיאס, רכזת מחקר במרכז אדוה ומחברת הדו"ח, אמרה כי "חרף העלאת שכר המינימום בשנתיים האחרונות, ישראל עדיין מאופיינת בשיעור גבוה של עובדים עניים וכן בפערי שכר גדולים. הכנסה המעמידה משפחה מתחת לקו העוני משמעה רמת חיים נמוכה אשר משליכה גם על דור הילדים. המשמעות היא שסיכוייהם של ילדים לעובדים עניים להיחלץ ממעגל העוני נמוכים."
התמיכה שמציעה כיום המדינה לעובדים עניים מתמקדת במענק עבודה – "מס הכנסה שלילי", אולם סכומי המענק נמוכים ואינם מספיקים להוציא משפחות עובדות בשכר נמוך מתחולת העוני ומסביבת העוני.
ההבדל בין החלוקה הראשונה והשניה
בשנים האחרונות מתרחש גל התאגדות משמעותי במשק הישראלי, כמעט כולו באמצעות ההסתדרות הכללית. גל זה תורם להעברת מיליארדי שקלים לטובת ציבור השכירים, גם במגזר הפרטי וגם במגזר הציבורי. אף על פי כן, השילוב בין הסכמים קיבוציים, הסכמים עם הממשלה לגבי העלאת שכר המינימום וקליטת עובדי קבלן להעסקה ישירה אינו מצליח להדביק את הפערים שנוצרים בין מעסיקים לשכירים, אלא רק מונע מהם להיות גדולים יותר.
יש לציין כי מדיניות הממשלה אינה מיטיבה עם העניים בלשון המעטה. אם משווים את שיעור ההכנסה המופנה לתשלומי מס, מתברר כי המסים על העשירון התחתון דומים לשיעורי המס על העשירון העליון. הסיבה העיקרית לכך היא שיעור גבוה של מסים עקיפים, כמו מע"מ ושיעורי מס הכנסה נמוכים יחסית. ההכנסות ברוטו נחשבות להתחלקות הראשונית של ההכנסה, כאשר לאחר התערבות הממשלה באמצעות הטלת מסים והענקת קצבאות נוצרת חלוקה שניה, האמורה להיות שוויונית יותר.
בעוד מדיניות הממשלה מנסה לפצות את העניים על הכנסתם הנמוכה באמצעות ה"חלוקה השנייה", יש צורך לקדם גם צמצום פערים בחלוקה הראשונה, בדמות הסכמים קיבוציים המעלים את השכר. במקרים רבים הסכם שכר ענפי הינו בדרך כלל קל יותר לאכיפה ולמימוש, מאשר צעד ממשלתי מותנה כמו "מענק עבודה" למרוויחי שכר נמוך, אשר מותנה בהגשת טפסים מכל מבקשת ומבקש, בדיקת תקינותם והענקה של הכסף באיחור. בכדי להשפיע שינוי משמעותי על חלוקת ההכנסות במשק לטובת השכירים, יש צורך אף בשיעורי התאגדות גבוהים יותר, לצד יוזמות ממשלתיות המקלות על יצירת תעסוקה איכותית בשכר גבוה.
