דרמה גדולה התרחשה השבוע בפסיקה שולית לכאורה בבית הדין לעבודה בבאר שבע. פסיקה של השופט צבי פרנקל עשויה לפתוח תיבת פנדורה באשר לאחד המהלכים המטלטלים בכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים – פרשת קרנות הפנסיה הוותיקות. השופט פרנקל קיבל את תביעתו של ארז עברי, פנסיונר של נמל אילת וצים, שטען כי הוראות המפקח על הביטוח במסגרת התקנון האחיד לקרנות הפנסיה הוותיקות פגעו בגמלתו החודשית בסכום של כ-7000 שקלים בחודש. בפסיקתו קבע השופט כי על קרן הפנסיה לשלם לעברי את מלוא גמלתו גם באופן רטרואקטיבי בגין החודשים מאז פרש לגמלאות.

כמובן שהדרמה הגדולה אינה רק השורה התחתונה של הפסיקה אלא בטיעוני התביעה, בטיעוני ההגנה ובנימוקי פסק הדין של השופט, אבל מעל לכל בעובדה שפסיקה זו פותחת פתח לתביעות רבות נוספות, ואולי אף לדיון מחודש ברפורמה שנעשתה בקרנות הפנסיות בישראל. אך מאחר ומדובר בנושא סבוך למדי, כדי להבין את הסיפור במלואו צריך לחזור קצת אחורה. בערך 20 שנה.

משבר קרנות הפנסיה הוותיקות

בשנת 1995 החליטה הממשלה לסגור את קרנות הפנסיה של ההסתדרות למצטרפים חדשים. הממשלה טענה כי הקרנות נמצאות בגירעון אקטוארי של עשרות מיליארדי שקלים וכי בעתיד הן לא תוכלנה לשלם לעמיתים בקרנות את הסכומים המובטחים להם. עד היום מומחי פנסיה ותיקים מנהלים ויכוח עד כמה הטענה הזו הייתה נכונה ומה היה עומק הגרעון של הקרנות שנקראו מאותו הרגע "הקרנות הוותיקות" והאם ביכולתן לסגור את הגרעון הזה. במקום הקרנות הוותיקות נפתחו קרנות חדשות שהיו בבעלותן של הקרנות הוותיקות.

בשנת 2003 החליטה המדינה להלאים את קרנות הפנסיה. מנהל מיוחד מטעם משרד האוצר מונה לכל אחת מהקרנות הוותיקות. מאוחר יותר ניהולן אוחד תחת קרן עמיתים. הקרנות החדשות נמכרו לחברות הביטוח ובתי ההשקעות. כספי המכירה, שהיו נמוכים משמעותית משווין של הקרנות, הועברו לכיסוי החוב האקטוארי של הקרנות הוותיקות. בנוסף התחייבה המדינה לערוב לקרנות הוותיקות בסכום של 74 מיליארד שקלים. החלק השלישי של המשוואה היה פגיעה בזכויות העמיתים בקרנות על ידי העלאת גיל הפרישה, העלאת דמי הניהול, העלאת ההפרשות של העובדים לקרן ושינוי חישוב הזכאות לגמלה.

החלטת הממשלה על הסדר הקרנות הוותיקות עברה בחקיקה במסגרת חוק ההסדרים ובהתאם לכך התקין המפקח על הביטוח במשרד האוצר את התקנון אחיד לניהול הקרנות הוותיקות.

ארז עברי יוצא לפנסיה ולמאבק

לאחר ההקדמה נחזור לסיפורו של ארז עברי. באוגוסט 2011 הגיע עברי לגיל 67 עזב את עסקי הספנות ופרש לגמלאות. עברי ידע כי בהתאם לחוזה שנחתם בינו לבין קרנות הפנסיה שלו (נתיב ומבטחים) הוא זכאי לקבל 70% מהמשכורת הקובעת בעת פרישתו שעמדה על סכום יפה של 37,116 שקלים חדשים. כך שעברי ציפה לקבל גמלה בסך  25,981 שקלים בחודש. לצערו הוא גילה כי מדי חודש הוא מקבל 18,980 שקלים בלבד. מישהו החליט לקצץ 7000 שקלים מקצבתו ולא עדכן אותו. עברי ימאי קשוח, החליט לצאת למאבק לפנות לבית הדין לעבודה ולתבוע את קרנות הפנסיה בהן הוא חבר.

בתביעתו טען עברי כי החוק המסמיך את המפקח על הביטוח במשרד האוצר להתקין את התקנון האחיד לא התיר לו לבצע שינויים שיפגעו בתנאי החיסכון של העמיתים בקרנות. עברי נסמך בטענתו על החוק להגנה על השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסים. חוק שחוקק בשנת 1984 וקבע כי הממשלה לא תוכל לשנות לרעה את תנאי ההשקעה בניירות ערך, אגרות חוב, פוליסות ביטוח וקרנות פנסיה אלא בהצבעה ברוב מיוחס של חברי הכנסת, דהיינו 61 חברים. הבעיה היא שהחוק שמסמיך את המפקח על הבנקים להתקין את התקנון האחיד עבר בכנסת ביום 28 במאי 2003, ברוב של 39 תומכים נגד שני מתנגדים בלבד.

במשרד האוצר הודפים

מול טענתו של עברי עמדו הנתבעות, קרן מבטחים וקרן נתיב (המנוהלות למעשה על ידי ממונים מטעם משרד האוצר), שטענו כי זה לא הזמן ולא המקום לתביעה מסוג זה. לא הזמן כי עברי השתהה בהגשת התביעה ולא המקום כי מדובר בסוגיה חוקתית עליה יש לדון בבג"ץ ולא בבית הדין לעבודה. השופט צבי פרנקל סירב לקבל את הטענות הללו וכתב בפסק הדין כי טענת השיהוי לא במקומה מאחר ומדובר בתביעה כספית. באשר לטענת התביעה נגד סמכות בית הדין לעבודה בבאר שבע לדון בתיק קבע השופט כי הדיון הוא לא בביטול חוק שהעבירה הכנסת אלא בביטול סעיף בתקנון שקבעה הרשות המבצעת (המפקח על הביטוח במקרה זה).

מעבר לטענות הפרוצדורליות, טענת ההגנה המרכזית הובאה כעמדת הממונה על שוק ההון במשרד האוצר בה נטען כי המדינה באמצעות תכנית ההבראה של קרנות הפנסיה והתקנון האחיד הביאה למעשה לשיפור בזכויות המבוטחים בקרן, שכן ללא התכנית מצבן האקטוארי של הקרנות הוותיקות היה מביא להפחתה חמורה יותר ביכולת למצות את הזכויות הפנסיוניות של העמיתים. הממונה על שוק ההון ציין בעמדתו גם את העובדה שהמדינה העבירה תקציבי ענק לשם הבראת הקרנות הוותיקות במסגרת ההסדר.

ביחס לטענה זו קבע השופט פרנקל כי התנאים שנקבעו בתקנון האחיד של הקרנות הוותיקות אכן פגעו בתנאי הפנסיה של עברי. השופט פרנקל הוסיף וקבע כי דווקא בגלל החשיבות והצורך שבתקנון האחיד, הייתה צריכה הממשלה להקפיד על החוק להגנה על השקעות הציבור (אותו החוק משנת 1984) ולהעביר את החוק בכנסת ברוב של 61 חברי כנסת, תוך הבהרה לחברי הכנסת בדבר החשיבות שהממשלה רואה בצורך לאשר את החוק.

השורה התחתונה ומה הלאה?

בשורה התחתונה פסק בית הדין כי עברי זכאי לתנאי הפנסיה שהיו לו לפני קבלת התקנון האחיד. הקרנות תהיינה מחויבות לשלם לעברי את הפנסיה המלאה אותה דרש בסך 25,981 שקלים חדשים וכן את ההפרש בין הסכום שקיבל לסכום זה רטרואקטיבית מיום פרישתו. בנוסף פסק השופט הוצאות משפט בסך 7000 שקלים לזכותו של עברי.

וכאן מגיע החלק שבו תיבת הפנדורה נפתחת. טענותיו של עברי אינן ייחודיות לעברי עצמו. למעשה מצבם של מאות אלפי החוסכים בקרנות הוותיקות דומה לזה של עברי. אם אתם או הוריכם מבוטחים בקרנות הוותיקות, כדאי שתבדקו את מצבכם. בהסתמך על התקדים שיצר עברי יוכלו אותם מאות אלפים לתבוע את המגיע להם. בשל אותו ליקוי בהליך החקיקה במאי 2003, שהתגלה בזכות עקשנותו של ימאי אחד מאילת, הקרנות הוותיקות (שכאמור מנוהלות היום על ידי המדינה שהתחייבה לממן את חובותיהן האקטואריים ב 74 מיליארדי שקלים) חשופות כעת לתביעות אפשריות בשווי של מיליארדי שקלים. מה יעשו במשרד אוצר?

רגע, זה לא נגמר. המהלך שפתח פסק הדין עלול לפתוח מחדש את סיפור הקרנות הוותיקות ולהעלות מחדש את השאלות האם הקרנות הוותיקות אכן היו בגרעון כל כך גדול שלא ניתן היה לכסות אותו מבלי לפגוע בתנאי החוסכים, האם המדינה אכן מעבירה לקרנות את הסיוע עליו התחייבה, ואיך קרה שהפנסיות החדשות שהולאמו נמכרו לחברות הביטוח בסכומים נמוכים כל כך?