לאחר שסיימתי לפרסם את המאמר המלא בחלקים, מועלה בזאת המאמר המלא. קריאה מהנה!
-
האינטרנט כביטוי לשינוי פרדיגמה
כולם מכירים את יתרונותיה של רשת האינטרנט ומשתמשים בה ללא הרף בתחומים רבים של חיינו. חדירתה של רשת האינטרנט לחיינו הייתה כ"כ מסיבית ורבת היקף, עד כי נדמה שאין דרך ממשית לדמיין היום את חיינו בלעדיה. הדברים נכונים במיוחד מאז הופעת הסמארטפונים, שהפכו את השימוש באינטרנט לדבר שאינו מצריך אפילו מחשב או ישיבה במקום מסוים. הדור שנולד לתוך עידן הסמארטפונים כבר מקבל כמובן מאליו את הרעיון שבכיסו מצוי מחשב המאפשר לו להתחבר מכל נקודה, בכל רגע נתון ולכל צורך אל מאגר בלתי מוגבל של מידע, אנשי קשר ואינטראקציות חברתיות. מכאן, שהשימוש באינטרנט משנה לבלי היכר את האופן בו אנו מתקשרים, צורכים ידע ואפילו חושבים. מדובר בשינוי פרדיגמה כולל ולא רק בהמצאה נוספת שרלבנטית או מועילה לחיינו ברמה כזו או אחרת. ישנן לא מעט המצאות במהלך ההיסטוריה ששינו את הרגלי הפעולה שלנו בתחום מצומצם שבו המצאות אלו הפכו למועילות, אך מעטות מבין ההמצאות הללו שלא רק שינוי את האופן שבו אנו משתמשים בהן כשלעצמן, אלא את האופן שבו אנו מתקשרים ותופשים את העולם בכלל- שינוי כולל וטוטאלי (כמעט) בכל תחום הנוגע לחיינו. העולם שלפני ואחרי האינטרנט אינו אותו עולם, ומאז המצאת הסמארטפון- אדרבא.
במובן זה, שינוי הפרדיגמה שעידן האינטרנט מביא איתו קשור למה שאנחנו יכולים לכנות כ-'חדשנות', כלומר: יכולת הסתכלות חדשה על המציאות, ולא רק המצאה של מוצר חדש. האופן שבו עידן האינטרנט מהווה ביטוי לפרדיגמה חדשנית קשור לשלוש שאלות הנוגעות לאופן בו היא הומצאה, לבעלות עליה ולמי שמנהל אותה. שלוש שאלות שהתשובה להן ביחס לאינטרנט שונה לחלוטין מהאופן בו אנו רגילים לענות עליהן ביחס לעידן שקדם אליה:
-
מי המציא את האינטרנט?
בעידן המודרני, הבנוי במידה רבה על עקרונות הנאורות ובו הושם דגש מרכזי על 'הגאון' היוצר האינדיבידואל, התפתחה התפישה שהמצאות הן פרי מאמץ של אדם פרטי, אינדיבידואל בעל יכולות ייחודיות, שהוגה ומתנסה במעבדתו בניסויים ורעיונות חדשניים, ובסופו של תהליך ממציא משהו בכוחות עצמו. התפישה הקפיטליסטית-אינדיבידואליסטית, שהתלוותה לעיקרון זה, מקדשת את יכולת ההמצאה האישית של האדם גם כמניע להנעת הכלכלה, ולכן קיבעה את הרעיון שהמצאות אישיות מביאות לרווחים אישיים, כלומר: הסיבה שאדם ירצה מלכתחילה לפעול למען המצאה של דבר מסוים היא כלכלית בעיקרה- הרצון להתעשר ולגרוף רווחים לכיסו הפרטי. כך נוצרו במאות 18-19 שורה של המצאות שנרשמו על שמו של ממציא מסוים (הדוגמה הבולטת לכך היא תומאס אדיסון, ממציא הנורה החשמלית שהפך למדען המצליח בתקופתו) וקיבעו את הפרדיגמה לפיה המצאות הן עניין אינדיבידואלי, והמניע והדחף להמצאתן הוא רווח פרטי. זאת על אף שבפועל, במהלך ההיסטוריה, רוב ההמצאות נתפשו כמאמץ קולקטיבי של חברה או תרבות מסוימת ולא של אדם בודד.
המצאת האיטרנט היא דוגמה מובהקת, וכמעט יחידה במינה בעידן המודרני, לפיתוח שאינו רשום בדיוק על שמו של אדם ספציפי שרשם עליו 'פטנט' וגרף רווח נאה מכך (על אף שאם היו מזהים בזמנו את הפוטנציאל העסקי העצום שקיים בהמצאה זו, אולי זה היה משנה את פני הדברים). כיום, אין הסכמה ברורה לגבי השאלה: 'מי המציא את האינטרנט?' והדעות חלוקות בעניין[1]. כיצד יכול להיות שאחת ההמצאות המוצלחות בהיסטוריה מבחינת מידת ההשפעה והפופוליריות שלהן (ואולי אף המוצלחת והפופולרית ביותר) אינה רשומה על שמו של אף אדם ספציפי?עובדה זו מאתגרת את הפרידגמה המקובלת של המדע והתקופה המודרנית, כפי שראינו לעיל, ומציבה במקומה פרדיגמה חלופית, שלא מבוססת על מאמץ ומוטיבציה פרטנית, אלא דווקא על תהליך של יצירה משותפת, שאינו משויך לאדם ספציפי (גם אם תהליך זה לא נעשה באופן מסודר ע"י קבוצת אנשים הפועלת אחת עם השנייה באופן מודע).
-
מי מנהל את האינטרנט?
בהמשך לתפישה שלפיה המצאה היא עניין אינדיבידואלי, התגבשה בעידן המודרני התפישה שלכל ארגון או יוזמה צריך להיות מנהל אחד מוגדר האחראי לכלל המערכת שמטרתה לפתח את אותה יוזמה או מטרה לשמה הוקם הארגון. המנהל נתפש כסמכות היררכית כללית, שעומד בראש פירמידה שמרכזה בקודקוד, ומשם גם מגיעות ההוראות או הפקודות המאפשרות את ניהולו השוטף של הארגון או פיתוח היוזמה. התפישה ההיררכית הזו אינה חדשה בהיסטוריה האנושית, אך היא הפכה לאידיאל ולמובנת מאליה בתוך העולם ההיררכי המבוסס על ריכוז עוצמה, סמכויות ומשאבים כתנאי הכרחי להצלחתו של ארגון או יוזמה.
האינטרנט, לעומת זאת, מבוסס על תפישה ארגונית הפוכה לחלוטין: הוא אינו מנוהל ע"י אף אדם ספציפי. אין לו מנכ"ל, ואין בו אדם האחראי על קבוצת עובדים שמתחתיו עליה הוא מטיל את מרותו ואליו הם אחראים להישמע. לכאורה, נראה שהאינטרט הוא 'ג'ונגל' כאוטי לחלוטין, ולכן לא ברור איך הוא מצליח להתנהל ולהתפתח מדי יום, להגדיל את עוצמתו ולהגיע אל אנשים בכל קצוות תבל. מה שברור הוא כי אין אדם אחד, וגם לא קבוצת אנשים ספציפית, שאחראית למהלך הזה מתוקף סמכות שקיבלה מגורם חיצוני. אין גם מנהיג או 'נשיא' שנבחר ע"י משתמשי האינטרנט בבחירות דמוקרטיות. זאת על אף שבפועל כמות המשתמשים באינטרנט גדולה מסך כל יבשת אסיה, ואולי אף למעלה מכך. אם כך, כיצד הוא מצליח להמשיך ולהתנהל?רק בזכות העובדה שהוא מבוסס על פרדיגמה שונה, והעובדה שאנשים התרגלו לחשוב ולתקשר באופן שטוח-רשתי במקום באופן פירמידאלי-היררכי. בעולם הבנוי על היררכיות מוסכמות ומקובעות, ארגון כה גדול המקשר כמות כה גדולה של בני אדם לא היה יכול להתקיים לאורך זמן ללא גורם סמכות מרכזי. אך באינטרנט הדבר אפשרי בזכות העובדה שהוא בנוי דווקא על העובדה שהתקשורת בין אנשים בתוכו אינה מתווכת, קבועה או בעלת כיוון אחד מוגדר מראש, אלא דווקא חופשית, דינמית, רבת כיוונים ומשתנה ללא הרף. בעולם כזה, הרעיון של אדם אחד המרכז את כל סמכויות הניהול לעצמו נראה כחסר היגיון ובלתי אפשרי ממילא.
-
מי הבעלים של האינטרנט?
בתפישה המקובלת, כל המצאה או יוזמה בעלת מימד רווחי צריכה להיות בבעלות של אדם או קבוצה קטנה, אשר המניע להשקעה שלהם באותה יוזמה הוא הרצון לגרוף רווחים. ברשת האינטרנט, לעומת זאת, אין שום בעלות פרטית של אף אדם או קבוצה ספציפיים, על אף הרווחים הגדולים שהפעילות באינטרנט גורפת לגופים עסקיים המשתמשים בה בצורה מסוימת[2]. על כן, אי הבעלות של רשת האינטרנט, ועובדת היותה מנוע כלכלי מרכזי לגופים מסחריים רבים ולא לגורם אחד, על אף היותה ההמצאה הרווחית ביותר בהיסטוריה בסופו של דבר, מהווה אף היא אתגר של הפרדיגמה המקובלת ביחס לשאלת הבעלות הפרטית כמרכיב הכרחי בהצלחתה של יוזמה המגיעה מהשוק החופשי.
ראינו כאן כי ישנם שלושה גורמים מרכזיים ההופכים את האינטרנט למערכת שונה באופן מהותי ממערכות שקדמו לה, ולהמצאה שמאתגרת הנחות יסוד רבות שלנו לגבי האופן שבו אנו מתקשרים, צורכים מידע ומסתכלים על העולם[3]. האינטרנט הוא אחת מההמצאות המוצלחות והפופולריות בהיסטוריה (ואולי המוצלחת והפופולרית ביותר), על אף שלא הומצא ע"י אף אדם ספציפי; הוא ההתארגנות האנושית הגדולה והתוססת ביותר והמשתנה במהירות הגדולה ביותר, על אף שאינו מנוהל באופן ריכוזי ע"י אף אדם או קבוצה; וככל הנראה הוא היוזמה הרווחית ביותר בהיסטוריה, על אף שאינו בבעלות של אף אדם ספציפי; שלושת המרכיבים הנ"ל מהווים יחדיו מסגרת רעיונית חלופית לתפישה ההיררכית-ריכוזית, שאולי מתאימה יותר לתקופות אחרות בהיסטוריה אך לא לעידן בו אנו חיים. במקום תפישה זו, רשת האינטרנט מעמידה תפישה ביזורית, פתוחה ו-'שטוחה' יותר. אלו מהווים הסבר מדוע רשת האינטרנט מהווה הצלחה כה גדולה וגורם כה משפיע על חיינו, לא למרות הגורמים הנ"ל אלא דווקא בזכותם. מכאן ואילך אפשר לחשוב על השינוי הפרדיגמטי הזה ביחס לתחומים נוספים, כגון חינוך.
[1]כפי שמקובל, ככל הנראה האינטרנט התפתח במתכונתו הראשונית לצורך תקשורת פנים בצבא האמריקאי בזמן מלחה"ע השנייה, אך עברו שנים רבות עד שהרעיון של תקשורת רשתית בין מחשבים הפכה לדבר מובן מאליו. בתקופתנו, יש הטוענים שאל גור המציא את האינטרנט אך יש לכך גם גרסאות אחרות. בכל מקרה, אין הסכמה גורפת בעניין זה, כמו שיש לגבי העובדה שאינשטיין הוא אבי תורת היחסות, לצורך העניין.
[2]חברות ענק כמו פייסבוק, גוגל וכד' מגלגלות רווחים עצומים מהשירותים אותם הן מציעות למשתמשי האינטרנט, אך במקביל מספקות את רוב שירותיהן בחינם. בכל מקרה, עיקר הצלחתן של חברות אלו הוא בעצם היותן תשתיות המאפשרות תקשורת חופשית המקשרת בין כלל המשתמשים ברחבי העולם או נגישות חופשית וחינמית למידע.
[3]ההנחה המקובלת בעניין זה מדברת על העולם בעידן הגלובלי כ-'עולם שטוח' (מושג שטבע העיתונאי והסופר האמריקאי-יהודי תום פרידמן), כלומר עולם בו הגבולות הגיאוגרפיים הופכים ליותר ויותר חסרי משמעות מבחינת האופן בו אנו תופשים את העולם. לאינטרנט יש חלק מרכזי בהתפתחות זו, בשל היכולת שלה לבטל את מימד הזמן והמרחב שמהווים את הבסיס לתפישה, המדע ואורח החיים המודרני.
2. קן רובינסון ושינוי הפרדיגמה בחינוך
כולם מכירים את סר קן רובינסון, אולי מומחה החינוך המפורסם ביותר כיום. ההרצאה שלו ב-TED: 'כיצד בתי הספר הורסים יצירתיות?' הפכה להרצאה הנצפית ביותר באינטרנט נכון להיום (בסביבות 12 מיליון צפיות). בסרטון פחות מוכר שלו (אך עדיין נצפה למדי) הנקרא 'changing education paradigms'עוסק רובינסון בשאלה: מהי הפרדיגמה שעליה מבוססת מערכת החינוך, כפי שהיא מוכרת לנו ברובה המכריע, ומדוע עלינו לשנות אותהולהציב במקומה פרדיגמה חלופית. רובינסון טוען כי מערכת החינוך הממלכתית-ציבורית, שנוצרה בשיאה של המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-19, לא יכולה להתאים למאה ה-21. מדוע? מהסיבה הפשוטה שהיא נוצרה לתקופה אחרת, ומבוססת על שני עקרונות העומדים כיום למבחן רציני ועברו טלטלה משמעותית במהלך ההיסטוריה: ההיגיון התרבותי-רעיוני של הנאורות וההיגיון הכלכלי של המהפכה התעשייתית- שניהם השתנו באופן מכריע במהלך העשורים האחרונים מאז התפתחותם. רובינסון מיטיב לתאר את הפרדיגמה החינוכית עליה מבוססת מערכת החינוך כיום, שאולי תואמת את הצורך המסיבי של אותה תקופה בידיים עובדות שיניעו את גלגלי התעשייה, אך בוודאי לא את זו של דור האינטרנט בו אנו חיים. כמו כן, היא מבוססת גם על הקשר אינטלקטואלי המגדיר מהו ידע בצורה מאוד מסוימת: שליטה בתחומי דעת אקדמיים, כפי שנטבע בתרבות המערבית מאז ימי יוון העתיקה והלאה. ההנחה הנלווית לתפישה זו, לטענתו, היא שישנה הבחנה ברורה בין אנשים 'אקדמיים' ל-'לא אקדמיים' אשר מקבילה לאנשים 'אינטילגנטים' ו-'לא אינטליגנטיים'.
בנוסף, מתאר רובינסון את הנזקים האדירים הכרוכים בפרדיגמה זו, ואשר קשורים בראש ובראשונה בקיבוע ההנחה של רוב התלמידים שהם 'לא שווים' כי הם 'לא מספיק חכמים' (מאחר ולא עומדים ביעדי הלמידה האקדמית) ולכן גם 'לא יוצלחים' או 'חסרי עתיד'. כמו המהפכה התעשייתית עצמה, יסודות מערכת החינוך מבוססים על רעיון של 'פס ייצור', הנשען על ההנחות הבאות:
- הפרדה פיזית בין גילאים וסדר יום אחיד.
- חלוקה ברורה וקשיחה לדיסיפלינות נפרדות.
- ניתן (וצריך) למדוד למידה באופן כמותי ועל פי סטנדרטים אחידים.
- כולם צריכים ללמוד אותם דברים, באותה צורה, זמן ומקום.
כפי שמתאר רובינסון (ואחרים רבים), כל הגורמים הנ"ל אינם מקריים, אלא מהווים חלק מפרדיגמה שלימה, הנשענת על שני יסודות קשיחים (המהפכה התעשייתית והאקדמיזציה של הידע) ובאה לידי ביטוי מבחינה חינוכית באופן הנתפש עבורנו כמובן מאליו וכדרך האפשרית היחידה לנהל את מערכת החינוך שלנו. לטענתו, אין זה קורה משום שהמורים רוצים בכך, אלא בגלל שתפישה זו מוטמעת כה עמוק בקודים התרבותיים שלנו: החלוקה שבין למידה אקדמית ללא אקדמית, בין ידע תיאורטי ומעשי, בין מדע לאומנות וכ'ו והמחשבה שלמידה היא תהליך אינדיבידואלי לחלוטין, המתנהל במקרה בקבוצות מאורגנות (כיתות) מתוך שיקולי נוחות של המערכת אך בפועל מתרחש בראשו של התלמיד באופן המנותק מסביבתו. על כן, שינוי מערכת החינוך חייב לעבור דרך שינוי הפרדיגמה החינוכית, ולא להתחיל מהשינוי המבני או הארגוני. כל ניסיון לעשות 'רפורמה' ממשית בחינוך חייב לעבור דרך השאלה: כיצד שינוי זה מבטא את הניסיון ליצור פרדיגמה חלופית למערכת החינוך, כזו שתואמת את שני התנאים הבאים:
- עידן בו ידע אינו מרוכז במקומות ואצל אנשים ספציפיים (ולכן לא מתיישב עם הנחות היסוד של התפישה האקדמיסטית), אלא זמין וקיים בכל מכשיר המחובר לאינטרנט.
- חוסר ודאות הולך וגובר לגבי עולם התעסוקה המוביל לכך שאין שום דרך לדעת בוודאות מה יהיו דרישות השוק או המקצועות הנצרכים בעוד 10-20 שנה ויותר[1].
מכאן ואילך, רובינסון לא מציע אלטרנטיבה ברורה המתרגמת את עיקרון שינוי הפרדיגמה לכיוון מעשי מסוים, אלא משאיר את הצורך בשינוי פרדיגמה כולל לפרשנות שלנו: אנשי החינוך, ההורים והתלמידים הנמצאים בשטח וחווים אותו מדי יום ומודעים באופן ישיר לנזקים שמערכת החינוך, והאופן שבו היא פועלת, גורמים לחלק גדול מאיתנו (אם לא לרובנו). אחת התשובות שניתן לתת לאתגר הזה, כמענה לשאלה הכפולה: מהי הפרדיגמה החלופית שצריכה להוות בסיס למערכת חינוך חדשה, וכיצד ניתן ליישם אותה, קשורה למעבר ממודל של פירמידה למודל הרשת שמציע ד"ר יעקב הכט.
[1]מומחים טוענים כי חלק גדול מהאנשים הלומדים בבתי הספר כיום יאלצו להשתלב בשוק עבודה שבו חלק גדול מהמקצועות (כ-20%) בהם יעסקו בעוד 20 שנה כלל לא קיימים כיום, וכי כמות דומה של אנשים (ואף יותר) תמצא את עצמה מחוסרת תעסוקה ו-'מיותרת' מבחינה כלכלית בדיוק בשל אותה סיבה (העובדה כי לא יהיה יותר צורך בידע ובניסיון אותו הם רכשו, שיהפוך במהרה ללא רלבנטי, כמו גם כוח העבודה שלהם שיוכל להיות מוחלף בידי רובוטים, בשל התפתחות הטכנולוגיה והידע המדעי.
3. מעבר מפירמידה לרשת כמענה לאתגרי העתיד
במהלך רוב ההיסטוריה האנושית (וגם בימינו במובן מסוים, על אף השינויים המואצים והמסיבים שאנו רואים עדים להם בשנים האחרונות) החברה הייתה מאורגנת בדפוסים חוזרים ונשנים של היררכיה ברורה, המחלקת את המעמדות בצורת פירמידה: בקצה, נמצאים קבוצה קטנה ומנותקת של מטעים בעלי כוח והשפעה רבים, המשתמשים בכוחם למטרות של שליטה ובעיקר שימור של עוצמתם הפוליטית. תופעה זו לא השתנתה באופן ממשי במרוצת הדורות, גם בעידן המודרני שבו נראה שהתפישה ההיררכית החברתית משנה את פניה לטובת מודל משותף ומבוזר יותר. מבחינה זו, אין זה משנה אם מדובר במלכים של הציביליזציות העתיקות בתקופה האגררית, הכנסייה בימי הביניים או שלטון התאגידים וההון בעידן המודרני. העיקרון נשאר זהה: שימור של הכוח, הידע והאמצעים בידי מעטים, על בסיס ההנחה כי חברה ריכוזית, שהפערים העצומים בין האליטה לשכבות התחתונות הם מרכיב מובנה בתוכה, הינה צורת שלטון וחברה מובנים מאליהם. התפישה הבסיסית עליה בנויה הנחה זו הינה שרק לאותה קבוצה קטנה של אנשים משכילים ובעלי אמצעים יש את היכולת לקבל החלטות באופן רציונאלי, ומכאן גם הזכות לקבל החלטות ולנהל את ענייני החברה כולה בעצמם. תפישה זו קשורה באופן ישיר לעובדה שמקורות הידע היו מצומצמים למדי ושהשליטה בהם התאפשרה רק לבעלי אמצעים כלכליים שיכלו להשתלב בתוך המערך השליט, שמתפקד כ-'מועדון סגור' לאלו שנולדו לתוכו.
כפי שראינו לעיל, אחת מהשפעותיו המרכזיות (ואולי המרכזית ביותר) של דור האינטרנט הוא הדמוקרטיזציה של הידע והאמצעים לרכישתו, מה שבהכרח שומט את הקרקע מתחת לטיעון הבסיסי של המודל ההיררכי: רק אנחנו זכאים לעוצמה, רק לנו יש את היכולת לדעת מהי האמת ומה נכון ואינו נכון. הדמוקרטיזציה של הידע, כמו גם אמצעי התקשורת, יוצרת זעזועים חברתיים ופוליטיים רחבי היקף בשנים האחרונות, כפי שאנו עדים להם בחלקים שונים בעולם.
למעשה, אנו עדים כאן למהלך של קריסת מוקדי הכוח המרכזיים ומעבר לתפישה ביזורית יותר, או במלים אחרות- מפירמידה לרשת. כפי שטוען ד"ר יעקב הכט'[1] , אנוו נמצאים כעת בשיאו של 'גל צונאמי' השוטף את העולם ומאיים למוטט את המבניםם הישנים שאינם ערוכים להתמודד איתו. לטענתו, זוהי תוצאה ישירה של 'מהפכת הידע', שהשלכתו המרכזית היא ביצירת פרדיגמה חדשה של דרכי העבודה- אם בעבר ההחלטות התקבלו באופן היררכי 'מלמעלה למטה' top-down)), כעת התהליך מתפתח יותר ויותר לכיוון של מבנים רשתיים, שבו כל יצרן הוא גם צרכן (מה שאלווין טופלר מכנה prosumer[2]). כלומר, הדיכוטומיה שבין אלו שיוצרים ידע לבין אלו שצורכים אותו מתבטלת, והתוצאה היא עלייה ברמת היצירתיות והאקטיביות של רוב האוכלוסיה, העוסקת ומתפרנסת מייצור ידע.
למהלך זה, כאמור, ישנה השלכה חברתית רחבת היקף: ארגונים ומוסדות מבוססי פירמידה הם שמרניים מטבעם, משום שעיקר כוחם נובע מהיכולת לשלוט במתרחש באופן בלעדי ולהשליט סדר מסוים על כלל האוכלוסייה. כפרדיגמת ידע הם מתמקדים בייצור, קביעה ומיון סלקטיבי ומצומצם של מה שנתפש עבורם ועל ידם כ-'רלבנטי' ו-'נכון' ומטרתם הוא שימור מצב הידע ע"י העברתו באופן חד צדדי מבלי אפשרות לשנותו או לערער עליו. ארגון רשתי, לעומת זאת, מבוסס על שינוי והתפתחות תמידית ודינמית, ופרדיגמת ידע המבוססת על שינוי, יצירה, חידוש והעברה של ידע לכל הכיוונים במקביל. למעשה, מדובר בהבדל שבין ארגון חברתי חי ודינמי לבין ארגון מכונה, דומם ונוקשה. הבדל זה בא לידי ביטוי ביכולת להכיר בייחודיות של כל פרט במערכת כגורם בעל משמעות ופוטנציאל תרומה סגולי, כאשר מה שמזין אותו ואת הרשת בכללה זהו המפגש המשפיע והמעצים בין הפרטים. מתוך החיבורים החדשים, שאינם מתווכים או תלוים באישורים ופיקוחם של 'הממונים' בארגון, נוצרים רעיונות ושיתופי פעולה שמהווים בסיס וכר פורה ליצירה של יוזמות חדשות ולקידומה של יצירתיות בארגון. תהליך זה מאפשר לארגונים דמויי רשת להתמודד בהצלחה גם עם גלי הצונאמי הגדולים במקום שאלו יגרמו להתמוטטותם. לטענת הכט, הקמתן של רשתות של יחידים וקבוצות, גם בתוך ארגונים היררכיים, היא צו השעה (הכט, 2015).
כעת, נשאלת השאלה לגבי הקשר בין פרדיגמת הרשת והיתרונות המובנים בה לבין שינוי חברתי וחינוך. במלים אחרות: כיצד המעבר מפירמידה לרשת לא רק מתאשר שינוי חברתי קיים, אלא גם מעודד ומנתב אותו לכיוון הרצוי?ומהו תפקידו של החינוך בתהליך הזה?
כפי שראינו בחלק הקודם, ישנו קשר ברור בין העובדה שמערכת החינוך הציבורית נוצרה והותאמה לצרכי החברה התעשייתית, לבין העובדה כי היא בנויה היררכי של פירמידה, המזכיר במידה רבה מפעל או ארגון צבאי: החלטות המגיעות 'מלמעלה', כללי התנהגות אחידים, עמידה ביעדים כמותיים כקריטריון (כמעט) בלעדי להצלחה וכ'ו. אם כן, כיצד צריכים להיראות בתי הספר בעידן בו פירמידות רבות קורסות אחת אחרי השנייה? הכט טוען כי משום כך, מערכת החינוך צריכה לבצע שינוי כיוון דרסטי (או 'שינוי פרדיגמה' במונחים של קן רובינסון)- להפסיק להכין את תלמידיה לקראת חיים בפירמידות קורסות ולהכין אותם לקראת חיים בעידן הידע. הדרך הטובה ביותר לשם כך היא באמצעות מודל הרשת, המדמה את החיים בעולם המחר, בדיוק כמו שבתי הספר במהפכה התעשייתית נועדו כדי לדמות את החיים בתקופתם ולהכין את התלמידים לעידן בו יצטרכו לשמש כפועלים בפס הייצור (שם). כיצד הדבר יכול להיראות בפועל? מבחינה זו, חשוב להדגיש כי מודל הרשת אינו מודל אחיד הניתן ליישום בצורה מסוימת, אלא מרחב שלם של אפשרויות הניתנות ליישום במגוון דרכים, מסגרות ומעגלי השפעה: החל מסדר גודל של כיתה אחת, ועד עיר או מדינה שלמה (ואף למעלה מכך). המשותף לכלל האפשרויות הוא העובדה שהן בנויות על מודל 'שטוח', דינמי ומתפתח, שבנוי במידה רבה על מה שהמשתתפים בתהליך הרישות מביאים אליו כל אחד בפני עצמו ומתוך החיבור שלהם יחדיו. מבחינה זו, כל חיבור מעצים הן את הפרט בפני עצמו והן את הכלל (באשר יהיה גודלו) וכך גם מגדיל את יכולת ההשפעה בכיוון של תיקון חברתי. תפקידו של המורה\מחנך\מנהל בתוך מהלך זה יהיה להיות מחולל , מקשר או מתכלל של תהליך יצירה רשתי בתוך המסגרת עליה הוא אמון, בצורה שתשחרר אותו מהצורך 'לנהל' אחרים מעצם היותו במקום גבוה יותר בהיררכיה אך גם תשחרר אותו מהצורך 'להיות מנוהל' ע"י אחרים שנמצאים גבוה יותר ממנו, בדיוק מאותה הסיבה.
כל התמונות לקוחות מתוך אתר 'ערי חינוך': http://education-cities.com
[1]מתוך אתר 'ערי חינוך': http://education-cities.com
[2]או בכינוי העברי: 'יצרכן' (שילוב של יצרן וצרכן). ראה: אלווין טופלר, הגל השלישי, עם עובד, 1984, פרק עשרים – עלייתו של ה"יצרכן".
רשת אזורית לחדשנות חינוכית בדרום- מקרה בוחן
בחלקו האחרון של המאמר, הייתי רוצה לשתף בכיוון אותו אני מנסה לקדם במהלך השנה האחרונה: הקמת רשת אזורית לחדשנות חינוכית בדרום, ולעמוד על הרציונאל העומד מאחורי הרעיון.
ראינו את החשיבות שיש למודל הרשת כמייצג של פרדיגמה חדשנית המאתגרת ומסוגלת להוות תחליף למודל הפירמידה המיושן. עמדנו על כך שמודל הרשת אינו רק צורה ארגונית חדשנית, אלא בעצמה מהווה שינוי פרדיגמה לגבי שאלות היסוד הנוגעות להתארגנות ותקשורת בין בני אדם. כמו כן, עמדנו על החשיבות של חדשנות חינוכית כמחוללת שינויים הנוגעים לא רק לעולם ולמערכות החינוך עצמן, אלא גם כגורם מרכזי בתהליכים חברתיים של העצמה קהילתית, צמצום פערים והגדלת שוויון ההזדמנויות בחברה (בהנחה שמדובר באזורים ואוכלוסיות מודרות מבחינה חברתית). כעת, ארצה לחבר בין השניים ביחס למקרה הבוחן של אזור הדרום, בו אני חי ופועל מזה מספר שנים.
ראשית, אזור הדרום מהווה את רוב שטחה הגיאוגרפי של ישראל (כ-60%). הוא מכיל מגוון רחב של אוכלוסיות, הנעות על כלל הרצף הדמוגרפי, התרבותי, הדתי והסוציו אקונומי הקיים במדינה. כמו כן, הוא מורכב ממגוון של יישובים כפריים ועירוניים, המפוזרים באופן לא הומוגני: מרכז מטרופוליני גדול אחד (באר שבע), מסביבו 7-8 עיירות או ערים קטנות (אופקים, נתיבות, שדרות, ירוחם, דימונה, ערד, מצפה רמון) ועוד מספר מועצות אזוריות (רמת נגב, אשכול, נגב מערבי וכ'ו). רובם המכריע של תושבים הדרום מרוכזים ביישובים הצפופים ונמצאים באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים (1-5). בנוסף, אזור הדרום סובל מדימוי שלילי של נחשלות חברתית וריחוק גיאוגרפי מאזור המרכז, שיוצרים תחושה של פסימיות בקרב תושבים לגבי סיכויי ההצלחה שלהם להשתלב במדרג חברתי גבוה יותר כל עוד יישארו בדרום.
מבחינה חינוכית, אזור הדרום סובל ממחסור ממשי באלטרנטיביות חינוכיות שיכולות לאתגר את המסגרות הקיימות ולסייע לקידום שיח חינוכי חדשני ורלבנטי יותר. תושבי הדרום המעוניינים להעניק לילדיהן חינוך שאינו קיים במסגרות הממלכתיות באזור נאלצים להגר למרכז, או לחילופין לרשום את ילדיהם לאחד מבתי הספר הבודדים (דמוקרטי ואנתרופוסופי) הקיימים בדרום ומבוססים על תשלומי הורים גבוהים במתכונת 'המוכר שאינו רשמי'[1]. כמו כן, במצב הכלכלי הנוכחי של רוב הרשויות בדרום, אשר נמצאות בגרעונות ותלויות במענקי איזון של המדינה, אין באפשרותן להיעזר בגורמים חיצוניים שיסייעו ליצירת מערכת חינוך חדשנית יותר. כך, נוצר מצב בו עיריות חזקות בעלות אמצעים רבים יותר (כדוגמת הערים החזקות בגוש דן, מודיעין, חיפה וכ'ו) מקדמות תהליכים חינוכיים חדשניים ברמת העיר, בעוד שאזור הדרום נשאר מאחור במובנים רבים. כך, נוצר מצב בו הפערים בין מרכז לפריפריה הולכים וגדלים גם מבחינת נגישות לחינוך בעל מאפיינים חדשניים ורלבנטיים יותר, והיכולת לקחת חלק במסגרות כאלו נשארת נחלתם של מעטים מדי.
על אף זאת, יש לראות את היתרונות הרבים הקיימים באזור הדרום מבחינות אחרות: ברוב היישובים ישנה תשתית קהילתית חזקה, המהווה בסיס יציב ליצירת תחושת שייכות ושותפות. האתגרים החברתיים-כלכליים, התרבותיים והדמוגרפיים שצוינו לעיל מהווים הזדמנות ליצירת מסגרת משותפת המחברת בין גורמים מובילים בקהילה על בסיס חזון משותף ושאיפה לתיקון חברתי- שוויון הזדמנויות וצמצום פערים. כמו כן,, המחסור במשאבים מהווה הזדמנות למציאת פתרונות שאינם מבוססים על תוספתת תקציב אלא על תפישה פדגוגית מתקדמת הקושרת בין רעיונות חדשניים בחינוך לבין שינוי חברתי.
הפיתרון שאני מציע לבעיה זו הינו הקמה של רשת אזורית לחדשנות חינוכית, שתהיה מורכבת מתושבים ופעילים מובילים בקהילות השונות בדרום, הפועלים יחד במטרה לקדם תהליכי חדשנות חינוכית מהשטח ומתוך חיבור לצרכים ולרצונות של חברי הקהילה עצמם. הרשת תאגד אנשי חינוך, הורים ותלמידים אשר פועלים יחדיו מתוך אתגר, חזון ורצון משותף לתעל את הרעיונות וכיווני העשייה הקשורים לעולם החדשנות החינוכית לטובת תהליכים חברתיים של העצמה קהילתית ומתוך ראיית החשיבות והקשר שיש בין שני התחומים.
הרשת בנויה על שלוש רגליים מרכזיות:
א. שינוי התודעה- קידום שיח חינוכי חדשני וחוצה מסגרות המאתגר את המוסכמות המקובלות בנוגע לאופי החינוך, מטרותיו, תפקיד בית הספר וכ'ו באמצעות חוגי בית, כנסים והפצת מסרים במדיה החברתית. זאת במטרה ליצור 'הכשרת לבבות' ולאפשר בסיס רעיוני פורה שיוביל לשינוי בשטח.
ב. יזמות בשטח- יצירת חממה (או מרכז חדשנות) המאפשרת תנאים לקידום יוזמות חינוכיות מקומיות (grassroots) בעלות פוטנציאל שינוי ממשי(לא ברמת הסימפטום אלא ברמת השורש) בעזרת מאגר מידע ליוזמות קיימות, פגישות עם מומחים ואנשי שטח, מפגשי היכרות וסיעור מוחות (Meetups).
ג. שינוי מדיניות ברמה המקומית והארצית- עבודה מול גורמי סמכות ומקבלי החלטות במטרה להשפיע על המדיניות החינוכית לכיוון חדשני ברמה המקומית והארצית ולשנותת מהיסוד את מערך יחסי הכוחות בעולם החינוך (מעבר מפירמידה לרשת וממודל ריכוזי-סמכותני למודל ביזורי-קהילתי).
העקרונות המרכזיים של רשת כזו הם אפשור, גיוון ודינמיות:
אפשור: ליצור מסגרת המאפשרת לכל אדם המתעניין בכיווני עשייה וחשיבה חדשניים להצטרף ולתרום לקידומם ברמה המקומית והאזורית, ללא תלות בזהותו המקצועית.. פעמים רבות תהליכי חדשנות חינוכית נתפשים (במידה רבה של צדק) כרלבנטיים בעיקר לבתי הספר וככאלו שאמורים להיות מובלים בעיקר ע"י מורים או אנשים שעיסוקם המקצועי הוא בחינוך. אך בראייה קהילתית, ניתן להבין בקלות גם את החשיבות של מסגרת המאפשרת גם לאלו שאינם עוסקים בחינוך ביומיום, אך חווים את בשרם את הבעיות והאתגרים של מערכת החינוך כהורים או תלמידים, לקבל הזדמנות לתרגם את התחושות והמחשבות שלהם לעשייה תורמת ורלבנטית[2].
גיוון: לאפשר לרעיונות וכיווני פעולה שונים, העולים מתוך החברים ברשת, להיקרם במקביל וזאת מתוך הבנת החשיבות של מגוון קולות ודיעות כעיקרון מפרה התורם לכלל.. אין צורך להחליט רק על כיוון פעולה או עשייה אחד. להיפך, לכל אחד צריכה להיות האפשרות לבחור את הכיוון הרצוי מבחינתו, מתוך החוויה האישית שלו ומתוך העולם הפנימי ממנו הוא מגיע. באותה מידה, צריכה להיות לכל חבר האפשרות להצטרף באופן חופשי ופתוח לחברים אחרים אשר מהווים שותפים פוטנציאליים מבחינתו.
דינמיות: ההצטרפות לרשת, כמו גם היציאה ממנה (במידת הצורך) צריכה להיות פתוחה ולא מותנית בזמן מסוים. המחויבות נשמרת כל עוד החברים מרגישים כי החברות ברשת רלבנטית עבורם וקשורה אליהם. אין תהליך פורמאלי של הצטרפות או עזיבה, ואין 'ועדת קבלה' או 'תהליך מיון' שיקבע עבור אדם מסוים אם הוא ראשי לקחת חלק ברשת או לא. כמו כן, התהליכים וההתרחשויות הנוצרות מתוך האינטראקציות ברשת יכולות להשתנות כל העת תוך כדי תנועה, מתוך בחינה מתמדת ומתמשכת של המציאות והאופן בו אנו עומדים מולה, כמו גם האתגרים שאנו מזהים והפתרונות שאנו חושבים שיש ליצור כמענה עבורם.
אני מאמין כי יצירה של מסגרת כזו תאפשר לענות על כמה אתגרים במקביל הקשורים הדדית אחד לשני: האפשרות לכל אדם המאמין בעקרונות של חדשנות חינוכית ושואף לקדם אותם, להצטרף למסגרת אשר פועלת יחדיו לשם מטרה זו; היכולת ליצור תהליך שינוי ארוך טווח מלמטה ללא תלות במקורות הכלכליים של אוכלוסיות, רשויות או ארגונים עתירי תקציב; הבנת החשיבות והצורך של חיבור בין אוכלוסיות שונות ליצירת שיח משותף, היוצר חיבורים חדשים ופרדיגמה חינוכית חדשנית; וכמובן: ביטול הקשר האוטומטי הקיים היום במקומות רבים בארץ בין הרמה הסוציו אקונומית של תלמיד או משפחה מסוימת לבין האפשרות שלו לקחת חלק במסגרת חינוכית בעלת אופי ואג'נדה חדשנית. כל זאת, מתוך אמונה כי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל זקוקה לשינוי גישה ביחס לשאלות חינוכיות, וכי פיתוח של הכלים הנכונים יכול לסייע לאזורים אלו להפוך למובילים גם בנושאים של חדשנות ויזמות חינוכית, תוך רתימת היתרונות המצויים בשפע בפריפריה מבחינה חברתית, קהילתית וזהותית.
בסופו של דבר, תהליך זה יסייע לא רק להנבטה והצמחה של חדשנות חינוכית-חברתית באזורים אלו, אלא גם יגביר ויעצים עשרות מונים את השפעתם של אג'נדות ופרדיגמות חינוכיות חדשניות ויסייע להפוך אותן לרלבנטיות לא רק מבחינה חינוכית כשלעצמה, אלא גם מבחינה חברתית רחבה יותר.
[1]כיום, קיימים באזור הדרום שני בתי ספר דמוקרטיים (בערד ומצפה רמון) ואנתרופוסופי-יסודי אחד (בבאר שבע) אשר רובם המכריע של התלמידים בהם מגיעים מרקע סוציו אקונומי גבוה, בדומה לשאר בתי הספר הפרטיים בארץ. יש לקוות כי המתווה החדש שנוצר בעניין בתיה"ס האלטרנטיביים והפיכתם לציבוריים ישנה מגמה זו.
[2]כיום, רוב התכניות או המסגרות העוסקות בחדשנות או יזמות חינוכית בארץ אינן נגישות מספיק לתושבי הפריפריה עקב העובדה הפשוטה שכולן כמעט מרוכזות באזור המרכז. כמו כן, הן מיועדות בעיקר למורים או למנהלים בפועל ולא לאנשים הנמצאים 'מחוץ' למערכת הפורמאלית.
