את אביאל לוויב פגשתי במרכז החוסן באופקים. "אני, עוד בכיתה ו' נפתח לי תיק פלילי" מספר לי אביאל, בחור צעיר, צנום וגבוה. "קרה שאשפזתי בן אדם. צחקו עלי ועל חבר שלי, השכבנו איזה שני ילדים, משם לפה עוד ילדים באו עלינו… איכשהו יצא שגם העפתי איזה משהו על המנהלת של הבית ספר. לקחו אותנו לחקירה וככה נפתח לי התיק". אביאל מספר את הסיפור בשקט ומעט במבוכה עד שניתן לחשוב שהסיפור שלו הוא בכלל על מישהו אחר לגמרי. "כשהייתי קטן הייתי רב מלא, חמש שש פעמים ביום. כל אחד שהיה נתקל לי בעין הייתי מחפש את הריב איתו. אמרו לי תבוא, יהלומה תעזור לך, לא משנה מה הבעיה היא תעזור לך".
כדי להסביר מי זאת יהלומה ומה המשמעות שלה בשביל קהילת העיר אופקים, כדאי להתחיל מההתחלה. יהלומה זכות הקימה את מרכז החוסן באופקים. היא הקימה אותו ללא הכשרה, ללא תקציבים ולמרות שאופקים לא נחשבת כזכאית למרכז כזה מבחינת המדינה. ישבתי לידה בכנס באשקלון שעסק בטיפול בנפגעי חרדה. שברירי הסיפורים שהיא סיפרה ומעט התובנות שהיא שיתפה הסעירו אותי וידעתי שאני חייב להפגש איתה לשיחה ארוכה יותר. קבעתי איתה עוד באותו השבוע במרכז החוסן שהקימה באופקים, מקום שמטרתו להתמודד עם נפגעי חרדה כתוצאה מירי הגראדים על אופקים.
הגעתי למרכז מעט לפניה וחנה המנקה קיבלה אותי בחיוך ענק. "באתי לפגוש את יהלומה. היא כאן?" שאלתי. "יהלומה?" ענתה לי חנה, "איזו אישה מדהימה, עוזרת לכל אחד". יהלומה הגיעה אחרי שתי דקות ואיתה מירה גוזלן, מתנדבת במרכז חוסן ואחות במקצועה ואביאל, אותו אביאל מתחילת הכתבה, מתנדב בשרות לאומי במרכז. אנחנו יושבים במטבחון הצנוע. יהלומה ומירה מתחילות לסדר כיבוד, להזיז כיסאות למתוח מפה על השולחן, אביאל שם מים לקפה. רק אחרי שהם מוודאים שנוח לי ושהקפה מספיק טוב הם מוכנים לשבת ולהתחיל לדבר.
"חשוב לנו שישמעו את הסיפור הזה" פותחת יהלומה. "זה לא הסיפור האישי שלי, זה סיפור על קבוצת אנשים. בכל מקום בעולם, אם תקום קבוצת אנשים שתחליט לקחת אחריות על הבית שלה היא תצליח להצמיח את הקהילה. גם בניו ג'רזי או תאילנד וגם באופקים". לאורך השיחה יהלומה תדגיש בפני שוב ושוב שזה סיפור של קהילה, של קבוצה, של הכוח שיש בביחד ובתחושת המשמעות המשותפת.
"הרעיון עלה לי קצת לפני שנת 2012 כשהתחילו הטפטופים". למי שלא מתמצא בעגה של תושבי קו העימות, 'טפטופים' זה האופן בו מכנים התושבים את ימי השגרה שבהם נופלים מדי פעם קסאמים, גראדים או פצמ"רים. 'טפטופים' שלא יוצאים בשבילם לפעולת תגמול, 'טפטופים' שלא מסעירים את התקשורת אבל מכניסים את התושבים למתח וללחץ מתמיד. "נפל גראד ליד הבית שלי, ממש קרוב. כשאתה גר במקום שיש בו טפטופים אתה רגיל לזה, אבל היתה אצלנו אורחת מתל אביב והיא נכנסה לפאניקה. היה ממש קשה להרגיע אותה וזה שינה את האווירה אצלנו. אמרתי לבעלי בוא נלך לראות מה קורה שם, אם צריך עזרה".
באותה תקופה יהלומה היתה מנהלת הדרכה ובטיחות וחשבה שהיא יכולה לעזור בתוך כל הלחץ של אירוע שכזה. "יצאתי לשטח עם בעלי וראינו שהמשטרה סגרה את המקום. פינו את הפצועים ונשארו שם ילדים שפינו את אמא שלהם שנפצעה, אבא שלהם היה באותו זמן בבית הכנסת ולא היה מי שיהיה איתם. אתה בטח מתאר לעצמך שכמות העובדים הסוציאלים לא מספיקה לכמות האנשים שזקוקים לעזרה כשיש נפילה. גם כשאין טילים זה לא מספיק. היתה נפילה ישירה על בית והילדים היו מהבית הסמוך. אמרתי לבעלי, תקשיב, לא יכול להיות, אנחנו מפספסים הרבה אנשים. היה לדוגמה אדם שהגיע וסיפר שאמא שלו בבית ושצריך שמישהו יציל אותה. התברר שאמא שלו חולת סרטן ולא נפגעה כלל מהירי, הוא פשוט היה במצב של חרדה ואני לא ידעתי להתייחס אליו ככזה. אם הייתי יודעת אז, בטכניקה פשוטה של כמה רגעים, יכולתי לעזור לו. אז החלטתי שאני מקימה כיתת כוננות".
מדינת ישראל החליטה כבר בשנת 2006 להקים מרכזי חוסן בישובי עוטף עזה ומאז מתקצבת אותם בכל שנה בכשמונה מיליון שקלים, אליהם מתווספים עוד כספי פילנתרופיה. אך אופקים, שמצאה עצמה תחת מתקפה מהרגע שבו הגראדים נכנסו לתמונה, נמצאת מחוץ לטווח שהגדירה המדינה לזכאות למיגון פיזי ונפשי. את החוסר של מרכז חוסן בעיר, החליטה יהלומה לפתור בעצמה דרך אותן כיתות כוננות שהקימה. היא הסתובבה באופקים, עברה בבתים של חברים ומכרים ובסופו של דבר הצליחה לשכנע 12 אנשים להצטרף ליוזמה שלה.
"שבוע אחר כך התפטרתי מהעבודה שלי ויצאתי לפנסיה מוקדמת. התקשרתי לצביקה (צביקה גרינגולד, ראש עיריית אופקים באותה התקופה, א.ב) ואמרתי לו, יש לי כיתת כוננות וזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. כשיש בלאגן בעיר אני לרשותך. מתי שאתה צריך, אנחנו פה". צביקה צירף אותה לחמ"ל של העיר ויהלומה החלה להפעיל את כיתת הכוננות שלה, שתפקידה העיקרי הוא להגיע ולטפל בנפגעי החרדה. במשך הזמן היא הקימה עוד כיתות כוננות, במטרה שלכל שכונה באופקים תהיה כיתת כוננות משלה.
לצערה של יהלומה, חרדה וטראומה עקב אירוע בטחוני הן לא דבר שזר לה. בשנת 2002 נקלעה יחד עם בתה לפיגוע ירי שארע בסמוך למחנה פיקוד דרום. "יצאתי עם קבוצת חיילים לבאר שבע. הלכנו למסעדה והבת שלי, שבדיוק סיימה אז קורס קצינים, הצטרפה אלינו. פתאום ראיתי מהחלון רכב נוסע ללא נהג. התחלתי לצחוק על זה עם חבר שישב לידי. ואז אנחנו מתחילים לשמוע רעשי פיצוצים. פתאום מופיע מולנו מחבל. הוא מכוון את הנשק לפרצוף שלי ולוחץ על ההדק".
שני המחבלים החמושים שביצעו את הפיגוע חנו את מכוניתם ליד מסעדת "סוף הדרך" בה סעדו יהלומה ובתה והחלו לירות לכל עבר. קצין משטרה וטייסים שאכלו במסעדה שלפו את אקדחיהם האישיים וירו במחבלים למוות. בפיגוע נהרגו הקצינה סגן קרן רוטשטיין בת 20 מאשקלון והחיילת איה מלאכי, רק בת 18, מעין הבשור, ועשרות נפצעו.
"הנשק שלו לא ירה, הוא נתקע. הוא ירה בחוץ, אנשים נהרגו, אבל כשהוא הגיע למסעדה נתקע לו הנשק. אני לא יודעת איך. ואני, כל מה שאני חושבת עליו זה איך להגן על הילדה שלי. לקחתי את השולחן הכבד ופשוט הפכתי אותו והסתתרנו מאחוריו. בכלל לא הרגשתי שהוא כבד".
בזמן ששני קצינים התעשתו והחלו לירות במחבלים, יהלומה לקחה פיקוד והובילה את הסועדים מחוץ למסעדה כדי לחפש מקום בטוח. "אמרו שיש חשד למחבל נוסף שמסתובב בשטח, ידעתי שהמסעדה לא מספיק בטוחה לבת שלי, אז לקחתי את כולם והתחלתי לעבור מבית לבית ולחפש מישהו שיכניס אותנו אליו".
איך מטפלים בנפגע חרדה?
"הרעיון הוא שכל אחד, בכל זמן ובכל סיטואציה ידע לזהות שהוא בחרדה, ידע להתגבר על החרדה האישית שלו ולנהל את האירוע. לנהל אירוע זה אומר שאני יודעת לעשות את התפקיד שקיבלתי על עצמי. זה יכול להיות להתקשר לכוחות הצלה ולתאר את המצב באופן מדוייק, או לקחת מטף ולכבות את האש, לחבוש פצע או לזהות נפגעי חרדה. שלא כמו פצוע אחר, שרואים דם וישר יודעים לרוץ לטפל בו, נפגע חרדה צריך לדעת לזהות".
כשסיפרתי ליהלומה על עצמי כמילואימניק במבצע 'צוק איתן' היא הצליחה להבחין גם אצלי בתופעות של חרדה וכך המחישה כיצד לזהות אדם שנמצא במצב כזה: "אם זו עוצמה נמוכה, בן אדם יכול לזהות בעצמו. הוא מרגיש דפיקות לב, הזעה, חשיבה לא ממוקדת ושרירים מתוחים. הוא רואה שיש שינוי במצב שלו. אם אדם יודע שאלו הסימנים, הוא יודע איך להתגבר על זה. אנחנו מלמדים אנשים לנשום נכון, לחשוב ממוקד וכמו בצבא- הם צריכים כמה טכניקות כדי לנהל אירוע".
כדי לנהל אירוע יהלומה יודעת שצריך גם מומחים בתחום. היא לא מתיימרת לדעת הכל בעצמה אבל היא יודעת לגייס אנשים ולתת להם את המקום והמרחב לעשות בעצמם. "גייסתי בעלי תפקידים בתחומים שונים, בטחון, כיבוי אש ועוד, כדי שיכשירו את המתנדבים לעשות את התפקידים האלה. אבל העיקר של מרכז החוסן זה לזהות ולטפל בנפגעי החרדה".
מה שעושים יהלומה וחבורת המתנדבים שהיא אספה סביבה, חרג מאז מעבר לטיפול בנפגעי חרדה. מה שהתחיל ככיתת כוננות הצליח להפוך אט אט למעורבותם של התושבים בניהול העיר. "החלטנו להפסיק להרגיש שאנחנו מסכנים. אנחנו לא מסכנים, אנחנו לוקחים עכשיו אחריות על העיר. צביקה פתח בפנינו את הכל. כל דיוני התקציב היו איתנו, כל דיוני החינוך, התרבות. היינו קבוצה של אנשים שהחליטו לקחת אחריות. אני ועוד חברה בשם ריקי לקחנו על עצמנו את נושא השכונות. היתה קבוצה שלקחה את נושא החינוך וככה קם מרכז הצעירים, והיו עוד דברים כאלה. לא תיארתי לעצמי שאני אשתתף בוועדות תקציב. פעם ראשונה שנחשפתי לזה. שהבנתי שדברים לא נסגרים מראש, שלקול שלי יש כוח כמו למנהל הרווחה או למנהל כוח אדם. ואני בהתחלה פשוט רציתי להקים כיתות כוננות בעיר. זה מה שעניין אותי".
את מצבי החירום הצליחה יהלומה לנצל ולהפוך למקור כוח. החוסר במשאבים וביחס מהמדינה הכניס אותה ואת התושבים לעמדה של מנהיגים אחראיים, שבוחרים לקום ולעשות מעשה. "כל החוסרים שלנו, כל מה שחסר בעיר, נעשה פה. זה לא רק טיפול בחרדה. אנחנו עושים פעילויות בעיר, עוזרים לקשישים. אנחנו יוצרים בעצמנו איכות חיים, תרבות, יוצרים משמעות. מצב החרום נתן לנו שפה משותפת כזו, ליצור דבר כזה. אנחנו מדברים על תוכניות, על דברים שצריך לעשות, על חינוך הנוער. בעיקר עוסקים בפעילות ופחות בלרכל. אני חושבת שעיר חזקה היא עיר שיוצרת שפה משותפת בין אנשים".
יהלומה מאמינה שכל אחד יכול וצריך לקחת על עצמו אחריות. זו התרופה שלה לרוב הבעיות. זו גם היתה התרופה שלה לאביאל ולעוד בני נוער רבים מאופקים, שגם אותם ארגנה יהלומה.
"באתי לפה כי חברים אמרו לי". מספר אביאל. "אנחנו הולכים לבתים כשיש טילים, עוזרים לקשישים… יש לי חבר, הוא אמר לי: 'תחשוב כמה קשישים רוסיים באו לפה והם לא יודעים עברית?' אנחנו מתרגמים להם כשיש מקרי חירום, אנחנו ועוד כמה ילדים, היחידים פה שיודעים ויכולים איכשהו לתרגם". יהלומה מספרת בהתרגשות, "אתה לא מבין כמה זה עוזר לנו. אנחנו לא יודעים רוסית, הילדים הם הפה והאוזניים שלנו, הם אלו שמדברים עם כל העולים". ואביאל ממשיך: "עד עכשיו, לא חוויתי את הגראדים, אבל היו פה הצפות וכל מיני קשישים שנתקלו בכל מיני בעיות. באתי לפה בשביל לעזור וקיבלתי את העזרה בעצמי".
יהלומה נזכרת באביאל של פעם, לפני שהצטרף לצוות המתנדבים של מרכז חוסן: "אביאל קודם כל היה מרביץ במקום לדבר. זה שאתה רואה אותו שקט ככה, זה משהו יוצא דופן. יש לי כמה כאלה שמגיעים לפה, כאילו להפריע. אבל לא מתוך זה שהם רוצים להפריע, הם מנסים להגיד – 'אנחנו פה'. הם פשוט הופכים להיות שונים. אביאל למשל, הייתי אומרת לו- 'תגיד כמה מילים' והוא היה אומר- 'אין, אני לא יכול לדבר תעזבי אותי'. אין דבר כזה שאתה לא יכול לדבר, תחשוב ותגיד מה אתה חושב. היום הוא מדריך נוער. כשאמרתי לו שהוא יהיה מדריך הוא אמר לי- 'לא, מה פתאום, אני לא יודע להדריך'. זה קורה בשלבים, לגרום להם להאמין בעצמם, לגרום להם להאמין שהם יכולים".
אביאל מחייך במבוכה, "פחדתי שאני לא אצליח לדבר טוב מספיק, שאני אסמיק, שמישהו יצחק וישר אני אקום עליו 'מה אתה צוחק?'. יהלומה לימדה אותנו לעשות שלב אחורה". אביאל לוקח נשימה ארוכה ומשחרר לאט, "תעזוב את המחשבות הרעות, לך לצד השני של המחשבות הטובות. אם מישהו צוחק קח את זה לחיוב, הוא צוחק על מה שאמרת? גרמת למישהו לצחוק, זה דבר טוב".
החלום של אביאל היה להתקבל ליחידת עוקץ. לאחר שהמשטרה פתחה לו תיק פלילי הוא נשלח ל'סיכויים', תכנית לבלימת עבריינות נוער. במסגרת התכנית הוא עזר לאלף כלבים שנשלחו אחר כך ליחידת עוקץ. אביאל ידע שהוא לא יכול להיות חייל קרבי אבל רצה להתנדב למרות הפטור שקיבל מצה"ל. "אני מבין שאני לא אהיה בעזה ולא אהיה קרבי, אבל תמצאי לי משהו," התחנן בפני אביאל בפני המאבחנת בצו הראשון שלו. "אני אעשה מה שצריך, אני אהיה זה שמביא להם מים, שמאכיל אותם. מה שצריך". הבקשות לא עזר לו וגם תעודת המאלף שקיבל בתכנית סיכויים לא השפיעה על החלטת הצבא. לרגע, חזר אביאל מהעבר לשלוט בו: "לא הרבצתי לה, אבל העפתי לה את המסך של המחשב. אמרו לי- 'לך מפה, יש לך פטור'. אמרתי לעצמי, צבא זה חרא (מסתכל על יהלומה) זאת אומרת, זה לא חרא אבל זה לפראיירים, מה אני אבזבז שלוש שנים, מה אני צריך את זה, אני אחיה את החיים". מבהיר למה הוא מתכוון: "אם הייתי יושב עכשיו כל היום בבית? בטח הייתי אצל איזה חבר, מחפשים לעשן משהו, לגנוב משהו. חשבתי, למה ללכת לעבוד? אני רואה משהו ששווה 1,000 שקל? תוך שניה זה אצלי, מה הבעיה?"
בשלה הזה, נכנסה שוב יהלומה לתמונה והצליחה למשוך את אביאל אליה. "השתכנעתי לעשות שירות לאומי. יהלומה אמרה לי- 'בוא לפה, תעשה אצלנו. זה קרוב לבית, אתה מכיר את מה שצריך לעשות'. פחדתי לעשות את זה, זה לא היה כל כך קל. פחדתי שלא אצליח לקום מוקדם בבוקר".
"אבל הנה, קמת ממש מוקדם היום." צוחקת יהלומה. "אנחנו מתחילים כל יום מוקדם בבוקר ומסיימים לפעמים ב 23:00," הוא מספר. תחת ידה של יהלומה הצליחו להגיע בני נוער מאופקים למקומות שלא חלמו עליהם. אותם בני נוער שהיו על סף עבריינות, ולעתים אף חצו אותו, הצליח להגיע לסיירות, לטייסות, להתנדב, לחנך ולהדריך בעצמם.
בנוסף לטיפול בנפגעי חרדה וכיתות הכוננות, הקימו יהלומה וחבריה דרך מרכז החוסן קבוצות נשים, מערך התנדבות של נוער והכשרות של קבוצות לתפקידים שונים. יהלומה יצרה מערך של שיתופי פעולה בין ארגונים, קבוצות ומקומות כמו נט"ל- נפגעי טראומה על רקע לאומי, נצ"ח- נשים כצוות חירום, אשל הנשיא, קבוצות להעצמה נשית ועוד.
"יש שני דברים עקרוניים בהקמת קהילה," אומרת יהלומה. "הדבר הראשון הוא לתת לאנשים משמעות. הדבר השני זה ליצור חלום וחזון עתידי, וכאן יצרנו חלום. זה לא רק לחרום, זה מפגשים חברתיים, זו תנועת הנוער שלנו, תנועת נוער לנשים בוגרות. הדבר המשמעותי הוא לא רק כשנופל גראד, הוא דווקא בשגרה, בכך שכל אחת מרגישה שהיא חלק מבניית התכנית, שהיא חוליה חשובה במה שקורה פה".
בין מועד קיום הראיון עם יהלומה לפרסום הכתבה התרחש פיגוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בפיגוע נהרג שמעון (שימי) רואימי, בן אופקים וחברים נוספים שלו, גם הם מאופקים, נפצעו. בשבת בערב קיבלתי הודעה מיהלומה: "שמעון, ההרוג מאופקים, הוא הבן והנכד של שתי מתנדבות שלנו. גם הפצועים הם בנים של מתנדבות. זו מכה ממש כואבת וזה שם אותנו במקום נמוך מבחינת המוראל".
גם כשהפיגועים קורים בלב תל אביב, המציאות הישראלית הקשה לא מדלגת על אופקים. את התמיכה הרגשית נאלצים גם הפעם התושבים לתת לעצמם, למשפחות המתנדבים במרכז החוסן ולקהילת אופקים האבלה והכואבת. כנראה שהשגרה מקפלת בתוכה את המוות והשכול גם כשאין טילים ואזעקות צבע אדום.
