עכשיו, כשאני פובליציסט מפורסם, כולם שואלים אותי לדעתי. "תגיד אור" הם שואלים, "איך הייתה ההופעה של אירוסמית'?".

ואני עונה להם כך:

כשהגעתי להופעה של אינפקציה בבארבי (עליה, להזכירכם, הייתי מוכן לשלם מאה שקלים), ראיתי מרחוק שכולם פריקים עם שיער ארוך וחולצות של להקות והרגשתי מאוד זקן. מקרוב, ראיתי שבעצם כולם מקריחים ומאפירים – ואז הרגשתי אפילו יותר זקן.

סטיבן טיילר, סולן להקת איירוסמית', בביקור בכותל המערבי (צילום: רוב גוסט \ פלאש90)

בהופעה של אירוסמית', הרגשתי את שני סוגי הזקנה אופפים אותי. כבר בהמתנה לתחילת ההופעה התערבבו שיחות של טינאייג'ריות על בית ספר בדיבורים על פריצות דיסקים ודילמות של סף הגיל השלישי.

אז בעצם אני רוצה לדבר על שני דברים מרכזיים שחשבתי עליהם במהלך ההופעה -האחד הוא זקנה, והשני הוא בחירות ותשלומי המחיר הנלווים.

מעולם לא ראיתי תור ארוך כל כך לנות נוחות כמו זה שהיה אתמול ליילו בגני התערוכה. אבל ככה זה כשאתה יודע שכוס בירה, בתוך המתחם, תעלה 30 שקלים. נקפוץ שעה ופחית בירה אחת קדימה  – חצי שעה לתחילת ההופעה, אני כבר במרכז הפארק, העשור הרביעי נותן את אותותיו ואני מחפש את השירותים הקרובים. כמה ארוך היה התור שם? בואו נגיד שלא הצלחתי לראות בכלל את מתחם השירותים מהמקום שלי בו.

אחרי ששרדתי גם את התור הזה, הצטרפתי לבני גילי (ומעלה),שישבו עם שמיכות על הדשא והסתכלו על מסכי הענק.

לפתע התחילו מונטאז' של כל השירים הגדולים שלהם, מכל הזמנים, uאז ההופעה התחילה באמת.

ממרחק של 300 מטר, בערך, נראה לי שהצלחתי לזהות את סטיבן טיילר – כתם לבן נוצץ. כנראה בעיה במסכים, טוב נו. שיר ראשון נגמר, בעיות סאונד, המסכים לא עובדים, סטיבן טיילר ממלמל משהו בשפה שמית כלשהי במבטא אמריקאי כבד.

מחיאות כפיים, הקהל, ואני בתוכו נראה מבולבל.

הלוגו של אירוסמית' קורא ערב טוב ואז פתאום וידאו מהבמה במסכים ויאנג לאסט מהרמקולים.

בשירים שהכרתי עמדתי וצרחתי. זכרתי את רוב המילים, ויעידו חברי ביציע שלא רע בכלל. אולי נוסטלגיה היא היכולת להרגיש עצמך צעיר כפי שהיית וזקן כפי שהנך באותו הזמן ממש.

הבחירה לעשות מופע מינימליסטי- בלי סקציית כלי נשיפה, זמרות רקע, או מערכת תופים נוספת – רק להקת רוק אמריקני טוב, היא בחירה מרשימה מאוד.

תשלום המחיר הבחירה הזאת: חייבים להגיד, סטיבן טיילר וחבריו כבר בני 69. מדובר בחבורת קשישים על הבמה. ולמרות הניתוחים הקוסמטיים והכסף הגדול, הגיל נותן את אותותיו – כמו מגבר מנורות עתיק וחם, לקח להם יחסית הרבה זמן להתחמם, הצלילים הגבוהים מעט חלודים, צריך כבר ערוץ בק-אפ עם נגיעות של שירה שהוקלט בנוחות באולפן, המפרקים של האצבעות קצת קשים, ויש גם לא מעט זיופים, אבל זה היה מרשים.

אז נכון שאירוסמית' היו צריכים להתחנף לדוגמנית-אשת עסקים בעלת מותג אופנה, לשיר את שיר הנושא של ארמגדון, להגיד הרבה תל אביב ומילים מוזרות בעברית משובשת. אבל זה הקנה להם את החופש לעשות בלוז ורוק שאף אחד מעשרות אלפי הצופים לא מכיר.

הבוקר פתחתי עיתון, וקראתי מבקר שטען שהבחירה לבצע שירים לא מוכרים באמצע המופע, היא בחירה רעה, שהאטיות והנוגות הורידו את האנרגיות של הקהל שבא לשלוף פלאפונים ולצלם את כל הבלגן. אבל באופן אישי, למרות שלא הכרתי את הקטעים נהניתי מכל רגע. רבבות אנשים שומעים מופע רוק-בלוז, עם נגיעות של קאנטרי מלוכלך שמלא בדברים שמעניינים את אלה שעל הבנה. אלו היו בדיוק הרגעים שהאנרגיות והאורגניות של מי שמנגן יחד כבר 47 שנים התגלו לנו במלואן.

כבר אחרי 23:00, המופע הרשמי כבר נגמר והגיע זמן ההדרן.

טיילר עולה בחזרה לבמה, אחרי שהחליף את החולצה האדומה הנוצצת בטישירט שחור, מתיישב על הקלידים ומנגן את Dream On. תוך כדי השיר, בקהל מבינים שהוא עם חולצה של Guns N' Roses – תשלום מחיר, מחלת זקנה או דאחקה? אין לדעת.

השיר שחתם סופית את הערב, Walk This Way, הולם בעיני את כל מה שהרגשתי והבנתי במופע הזה.

תשלום מחיר: האם נראה תביעה אזרחית על הפרת תקנות רעש מצד תושבי רמת גן?

יש לי חבר שאוהב מאוד את ג'טרו טאל, והוא סיפר לי כמה מאכזב היה לראות אותם בהופעה בארץ – הזקנה, השירה בקול חנוק שכבר לא יוצא, המראה – יש דברים שעדיף שיישארו כחלומות מעבר רחוק.

אירוסמית' הוכיחו, בענק, שאפשר להיות אחרי השיא ועדיין להיות אדירים. בתנאי שמוכנים לשלם מחירים ולהבין מה אפשר ומה לא.

ו-9 נשמות? לא היה משם אפילו שיר אחד. לא נורא, נשמע ביוטיוב