ב-12.7.2006 קבעתי לשוחח עם מי שהייתה חניכה שלי במסע לפולין. התיישבנו בכיכר סטרומה בחולון, החלטתי שאהיה מרוכזת, וכיביתי את הפלאפון שלי. מרוגשת מההחלטה החשובה השקעתי את כל כולי בשיחה. עצם ההחלטה לכבות את הפלאפון הייתה משמעותית , בשנים האחרונות נעשה נדיר לשוחח עם אישה או איש אחרים, ובמשך השיחה לא להסתכל או לענות למה שהפלאפון מביא – הייתי גאה בעצמי עד מאוד.

כשהשיחה הסתיימה הדלקתי את המכשיר והתחלתי לקבל שטף של צלילים מהודעות הטקסט:

"תתקשרי"
"תתקשרי"
"איפה את?"
"מישהו כבר תפס אותך?"
"את מעודכנת?"

התחושה המיידית שלי הייתה "משהו נורא קרה". אחרי כמה דקות הצלחתי לדבר עם שניים מחבריי הקרובים ולשמוע את הבשורה מרה. נמרוד כהן, בן מצפה שלם, נפל.

סמל נמרוד כהן ז"ל. מתוך "אתר הגבורה"

סמל נמרוד כהן ז"ל. מתוך "אתר הגבורה"

ציון לשבח מוענק מטעם מפקד חטיבה 933 לסמל נמרוד כהן ז"ל, לוחם גדוד 50, על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, מקצועיות ורעות. בתאריך ט"ז באב התשס"ו (12 ביולי 2006) חצה ברגל כוח חי"ר בפיקודו של סמל נמרוד כהן ז"ל עם צוות טנק גדר לכיוון "כיפת הדגל" במשימה לזיהוי נתיב בריחת המחבלים והחטופים וסיכום החטיפה. במהלך התנועה עלה הטנק על מטען כבד, וכל לוחמי צוות הטנק נהרגו במקום. כוח החי"ר שבפיקודו נשאר בשטח תחת אש תופת מתמדת כדי לאבטח את האזור ולמנוע את חטיפת גופות החיילים. הכוח שהיה בשטח מעל לשש שעות תחת אש, מודע לידיעה המודיעינית כי כוח חיזבאללה עתיד לכבוש את "כיפת הדגל" ולחטוף את גופות חיילי צוות הטנק. כוח החי"ר היה הכוח היחידי שפעל בעיתוי זה לסייע לחיילי צה"ל החטופים. לאחר מכן הוא היה הכוח היחיד שנלחם במאחז "כיפת הדגל" במשימה המקודשת לשמירה על גופות החללים. סמל כהן ז"ל שבאותה עת שהה במשימה אחרת, התנדב להיכנס לעומק השטח כנהג "נקפדון", ולאחר שהנקפדון נתקע בשטח התעקש לפרוק רגלית ולהצטרף לכוח ב"כיפת הדגל". במהלך הקרב לקח סמל כהן  ז"ל פיקוד על אחד הלוחמים שלקה בהלם קרב בלחימה. סמל נמרוד כהן ז"ל חירף את נפשו תוך שמירה על קור רוח, וביצע את המשימה המוטלת עליו כשהוא מראה מקצועיות, דבקות במשימה לאורך כל הקרב, עד לפגיעה אנושה בראשו מרסיס פצמ"ר, במשימה המקודשת שקיבל . על מעשה זה הוענק לו צל"ש מפקד החטיבה אל"מ מנחם אידלשטיין מפקד החטיבה תשרי תשס"ח ספטמבר 2007.

הכרתי את נמרוד מפעילות 'הנוער העובד והלומד' במצפה שלם, קיבוץ בצפון ים המלח. אני הייתי רכזת צעירה בתנועה, והוא היה נער בקיבוץ. הקיבוצים של ים המלח הם קיבוצים עם מספר חברים מצומצם, ואני השקעתי את ליבי ונפשי בפעילות והכרתי את כל החניכים בשמותיהם.

לימים הקיבוץ עבר לפעילות בתנועת 'המחנות העולים' ודרכנו נפרדו. בשנת השירות שלו הדריך נמרוד במחנה זבולון של 'המחנות העולים',  וכך פגשתי אותו פעמיים או שלוש באותה שנה. שוחחנו – כלומר אני שאלתי שאלות והוא כדרכו ענה קצר ולעניין. ראיתי את השקט של ההתמדה בעיניים שלו, את יצר החיים השקט והבטוח. אינני סבורה שהייתי משמעותית בחייו, אבל הוא היה משמעותי בחיי – סמל שניתן לחנך להגשמה בקינים הקיבוציים של 'הנוער העובד והלומד', וזה היה משהו מהותי בהוויה שלי. מעין הגשמה של משאלת לב שאחזה בי למעלה מעשר שנים של עשייה שלי.

ואז הגיע הטלפון והמכה בבטן – נמרוד נהרג.

הרגשתי שהנשימה שלי נעתקה. לא ידעתי כיצד לאתחל אותה חזרה. לא הצלחתי לנשום עמוק זמן מה. הנשימות הפכו שטוחות, משהו מטעם החיים שלי נפגע. באותו יום עוד לא ידעתי שהחלה מלחמת לבנון השנייה. ידעתי שאני הייתי שותפה לתנועה שמחנכת שנים "לעבודה להגנה ולשלום" והנה הגענו 'לקופת התשלום' ויש מחיר כבד להגנה אותה אנו מבקשים לעצמנו.

לא הצלחתי להביא את עצמי להלוויה. חששתי שאשבר לחלקים כל כך קטנים ולא אצליח לאסוף את עצמי אחר כך.

כמה ימים אחר כך, כשהטילים העמיקו בתעופה לתוך שטחי ישראל, הצטרפתי לחברים נוספים והקמנו מחנה קיץ ב'מבואות הירקון', שמורת טבע מאחורי פתח תקווה. הייתי שם שבועיים ימים. כל כמה ימים היו מגיעים ילדים מהצפון ומעוטף עזה, ואנחנו היינו מפעילים אותם ומנסים להפיג את הפחדים שלהם. הילדים ידעו את שמות הטילים ומרחק התעופה שלהם טוב מהמבוגרים, ובלילה, אחרי שהם היו נרדמים, היו מגיחים הפחדים. אני לא זוכרת את עצמי ישנה. אני זוכרת את השעות בלילה יושבת ושומרת עליהם ישנים. כל כמה זמן מישהו היה זועק מתוך שינה והייתי ניגשת.  בבוקר הם עטו על עצמם בחזרה את התחפושת של "אני לא מפחד מכלום".

באחד הלילות ההם, בעודי יושבת של גזע עץ ובוכה בפעם המיליון על נמרוד, בוכה מתוך תחושת אשמה שכן אני שותפה לחברה שהביאה למותו. שם נדרתי נדר. אני לא זוכרת לפני או אחרי שאי פעם נדרתי נדר. על אף היותי אישה חופשיה מהפולחן הדתי של היהדות, אני מייחסת חשיבות וזהירות בשימוש במילה נדר. נדרתי שאעשה במהלך חיי משהו להגדיל את השלום בין בני האדם. כך החלטתי לשנות את שם המשפחה של ילדי העתידיים. כתזכורת לנדר שלי.

ב-2012 שש שנים פחות חודש לאחר שנמרוד נפל, נולדה בכורתי הדס. במהלך ההריון התלבטנו, בן זוגי ואני, על השם של התינוקת העתידית. ההחלטה הקלה הייתה ששם המשפחה יהיה שונה. החלטנו על "בר-שלום" כביטוי לכך שהשלום יתכן בימי חייה. לפני כמה חודשים השנה הצטרף אליה אחיה הצעיר וגם הוא קיבל את השם "בר-שלום". מבחינתי מדובר בשם משפחה פתוח וכל אשה שרוצה לצרף את עצמה או ילדיה מוזמנת.

בספטמבר 2006 חודשיים אחרי שנפל התבקשתי להשתתף בטקס הקבורה של ילדי הרצל שעצמותיהם הובאו לקבוצה בהר הרצל. ישבתי מאחורה כהרגלי, אינני חובבת הלוויות. והבחנתי שיושבים מאחורה כמה אנשים שנראו חריגים בנוף. שאלתי אותם מיהם, התברר לי שהם הקברנים של הר הרצל. שאלתי אותם על הקבר של נמרוד. הם זכרו. אחד מהם זכר במדויק איפה נמרוד קבור עד רמת הגוש והחלקה. החלטתי באותו רגע ללכת ולפקוד את הקבר. הלכתי דרך חלקת גדולי האומה וירדתי במדרגות של ההר. עד שמצאתי את הקבר שלו בפינה. הקבר הראשון של החלקה. ליד הקבר הייתה מונחת קופסא ועליה כתוב "נימי". ישבתי וכתבתי לו מכתב וגעיתי בבכי. כל הכאב והעצב השתחרר שם. לאחר כמה רגעים ראיתי אשה מסתכלת עלי ומסתובבת סביב הקבר. היא לא אמרה דבר. לבסוף אני אמרתי את שמי. והיא אמרה "אני אמא שלו" ואני ברחתי אחרי שתי דקות מהבושה שהיא ראתה אותי כך בוכה. מי אני בכלל שאבכה כך על הילד שלה לידה?

לימים כתבתי לאסתי, אמא של נמרוד, ולאריה, אבא של נמרוד מכתב ובו שיתפתי אותם בפירורי הזכרונות שלי ממנו. אני חושבת שהפירורים הללו חשובים מאוד למי שמבקש להאחז בכל מה שניתן.

ומה עם הנדר והגשמתו? ימים יגידו אם עמדתי בו.