ברחבת המועצה של כפר כמא התאספו אתמול (שני) עשרות ילדים בתלבושות לוחמים קווקזים מהמאה ה-19, נשים בשמלות מוזהבות מהודרות, וגברים בחליפות מסורתית בצבע שחור או ארגמן. כובעי פרווה חמים הדגישו כי התלבושות העתיקות הגיעו מארץ רחוקה וקרה. חלק מהנוכחים התעטפו ב"דגל 12 הכוכבים" הירוק של האומה הצ'רקסית, אחרים מניפים אותו בעוז. כך החלה צעדה שחצתה את הכפר לעבר המגרש בו ייערך טקס הזיכרון לציון 153 שנים לאסון הצ'רקסי. בשנים האחרונות אני מגיע לכאן מדי שנה להשתתף בטקס של בני הקהילה הצ'רקסית, שלאחר תלאות רבות נאלצו להגר לפינה החמה על חוף הים התיכון, בה מצאו מקלט ובסופו של דבר כרתו ברית דמים עם אזרחיה הציונים.

טקס בכפר קמא לזכר "האסון הצ'רקסי" (צילום: אוריאל לוי).

במתנ"ס הסמוך לרחבת הטקס הוצגה לראשונה תערוכת ציורים המתארים את סיפור מלחמת הצ'רקסים ברוסים בשנים 1763 עד 1864, ואת גירוש הצ'רקסים לאחר שהובסו. לצד ציורים של אמנים מהכפר הוצבו יצירותיהם של ילדי הכפר. "הילדים מבינים את הסיפור מצוין", אמר לי חבר צ'רקסי, והצביע על מפה שצייר אחד הילדים ובה מופיעה צ'רקסיה בתוך הים השחור, כארץ שילידיה הוטבעו בים.

הצ'רקסים הם עם גאה, הדבק במסורת בת אלפי שנים של עמידה בכבוד ולחימה על עצמאות. האתוס המכונן את העם הצ'רקסי הוא אתוס הלוחמה וההגנה. מכיוון שלצ'רקסים הייתה תרבות אורלית (מילולית) ולא כתובה, אין כמעט תיעוד של פשעי המלחמה שביצעו הרוסים כנגדם. המסמכים הרוסיים על מלחמת רוסיה-צ'רקסיה הוחזקו בארכיונים בטביליסי שהיו סגורים לציבור. במסגרת עימות פוליטי בין רוסיה לגיאורגיה בראשית המאה ה-21 החליטה גיאורגיה לפתוח את הארכיונים, וכך התאפשרה הגישה למסמכים ולתעודות המתעדים את הפשעים הנוראיים. פתיחת הארכיונים ותחילת המחקר בנושא הובילה את הצ'רקסים לדרוש שהאסון יוכר כרצח עם.

עם פתיחת הטקס הסביר אחד הדוברים כי יש להפריד בין מלחמת הגבורה של הצ'רקסים שהצליחו להחזיק מעמד מאה שנים מול הצורר הרוסי, לבין האסון שפקד אותם לאחר שהובסו. "אין דרך אחרת להגדיר זאת מלבד ג'נוסייד, רצח עם" אמר. הטקס השנה היה שונה מהעבר. מפה גדולה של אגן הים התיכון, הקווקז והים השחור הונחה על הבמה כתפאורה, והטקס הציג את סיפורם של הצ'רקסים שהגיעו לישראל – מהתבוסה לרוסים, דרך הזוועות ורצח ההמונים, ועד ההגלייה.

טקס בכפר קמא לזכר "האסון הצ'רקסי" (צילום: אוריאל לוי).

הטיהור האתני הראשון של האימפריה הרוסית

"אם אי אפשר להכניע את הצ'רקסים, יש להשמידם" – כך כתב דמיטרי מליוטין, בכיר בצבא הרוסי במזכר לראשי הצבא בשנת 1863, לאחר שהרוסים סיימו לכבוש את הקווקז המערבי והתקשו לשלוט באידיגים – האוכלוסייה הילידית. האידיגים זכו לכינויים כגון "הרריים", "שבטים פראיים" וכן "צ'רקסים" – כינוי שדבק בהם כבר מהמאה ה-13, עד שאימצו אותו בעצמם. הרוסים ביקשו שליטה מוחלטת בקווקז ללא כיסי התנגדות, אך הדרך לאותה שליטה מוחלטת לא הייתה מוסכמת בקרב הדרגים הבכירים של הצבא והצארות הרוסית עד 1860. היו שביקשו לכבוש את אידיגה (צ'רקסיה) ארץ מולדתם, ולכפות עליהם בתהליך איטי את השלטון הצארי. לעומתם היו שסברו כי לא ניתן יהיה להכניס את "ההרריים" לסאד הצארי, והציעו לפנות אותם לאזורים אחרים באימפריה וליישב את הקווקז ברוסים.

בשנת 1860, בישיבה של מפקדי הקווקז, הוסכמה תכנית היישוב מחדש. ב-16 במאי 1861 מונה מליוטין, שהיה מהניצים בצמרת הצבא הרוסית ביחסו לצ'רקסים, לשר המלחמה. מאחר שקודמו בתפקיד התנגד לתכניות פינוי הצ'רקסים ממולדתם, מליוטין שינה את הכיוון בחדות. הוא הדיח מצמרת הצבא הרוסי בקווקז את המתנגדים לפינוי הצ'רקסים, וקידם קצינים שצודדו בתכנית הטיהור האתני.

"אם אי אפשר להכניע את הצ'רקסים, יש להשמידם" – כך כתב דמיטרי מליוטין, בכיר בצבא הרוסי במזכר לראשי הצבא בשנת 1863, לאחר שהרוסים סיימו לכבוש את הקווקז המערבי והתקשו לשלוט באידיגים – האוכלוסייה הילידית

גם כאשר הייתה בידיהם השליטה בצמרת הצבאית ותוכנית הכיבוש-גירוש שלהם אושרה, נזהרו מפקדי הקווקז בניסוחיהם, והסתירו את כוונותיהם האמיתיות: התכנית גרסה שהצ'רקסים יוכלו לבחור אם לקבל עליהם את מרותה של רוסיה ולהגר צפונה למקום שהרוסים יבחרו, או להיות מגורשים לטורקיה. בפועל קיימות מספר עדויות שמלכתחילה התכוונו הרוסים לגרש את כל הצ'רקסים בכוח לטורקיה, כולל אלה שייכנעו. ב-10 במאי 1862 אישר הצאר אלכסנדר השני את תכניתם של מפקדי הקווקז. בפועל לא המתינו האחרונים לאישור, והחלו לפעול מיד לאחר שההחלטה התקבלה אצל הפיקוד הבכיר ב-1860. כך החלה רוסיה את הטיהור האתני הראשון שביצעה בעת המודרנית, שהפך לרצח העם הראשון באירופה: רצח הצ'רקסים וגירוש שארית הפליטה מאדמות הקווקז.

חיים בהר בכוננות מתמדת

הצ'רקסים הם קבוצת שבטים ילידים במערב הקווקז. השם "צ'רקסים" ניתן להם כנראה על ידי המונגולים שפלשו לשטחם במאה ה-13, ומשמעותו במונגולית "חוסם דרך" (ג'רקס). הרוסים אימצו את השם מאוחר יותר. בדגל הצ'רקסי מופיעים שנים עשר כוכבים, המציינים שנים עשר שבטים, אך בפועל קיימים יותר משנים עשר שבטים צ'רקסים.

פשיטוֹת ופלישוֹת היו חלק בלתי נפרד מהחיים בצ'רקסיה: לאורך מאות שנים פלשו אליה אומות וצבאות, במטרה לכבוש שטחים ונקודות אסטרטגיות ושבטים וחמולות תקפו ופלשו במטרה להשיג ממון ואמצעי מחיה. אנשי ההרים נדרשו להתאים את אורחות חייהם: הכפר הצ'רקסי הורכב מקבוצת בתים הבנויים בצפיפות מעץ וקש, והוסווה לרוב בעלים וענפים כדי להטעות את האויב. כך היה אפשר להעביר מידע במהירות ובקלות במקרה של מתקפת פתע. היחס לאזור המגורים היה רופף: כפרים היו ננטשים בנקל בעת סכנה, ונבנים במקום בטוח יותר עד יעבור זעם.

התרבות הצ'רקסית כולה הייתה תרבות של לוחמים: כל ילד וילדה אומנו וחונכו מגיל צעיר להיות לוחמים, וכל גינוני החיים הותאמו למוכנות לתקיפה. הימצאותה של המולדת הצ'רקסית במבצר הרים טבעי והחינוך ללחימה מגיל צעיר היוו כוח צבאי אדיר. עם זאת, לא הייתה לצ'רקסים יכולת לממש את הכוח הזה באופן מלא ומתוכנן, מכיוון שלא הייתה להם התארגנות צבאית מרכזית אפקטיבית.

תערוכת ציורים בכפר קמא לזכר "האסון הצ'רקסי" (צילום: אוריאל לוי).

שיטת "ההכנעה הסופית"

הקווקז היווה גבול טבעי בין שלוש מעצמות: רוסיה, פרס והאימפריה העות'מאנית. במהלך מאות שנים נלחמה רוסיה הצארית בפרסים, בטורקים ובעמים המקומיים על שליטתה בקווקז. הרוסים דחקו את פרס, ולאחר מכן גם את טורקיה, בסדרת מלחמות החל מהמאה ה-16 ועד סוף המאה ה-19.

הצ'רקסים הציבו את הצבא הרוסי במצב ייחודי: לא הייתה להם הנהגה מרכזית שאפשר לקבל את כניעתה, וגם בשבטים או בקואליציות שהייתה להם הנהגה, היא לא שלטה באוכלוסיה באופן מוחלט. מנגד השתמשו הרוסים בטקטיקה ששוכללה כבר לדרגת אמנות במהלך מלחמותיהם בקווקז, בעיקר מול הצ'צ'נים ובמידה פחותה נגד קבארדה: בנייה מהירה ואינטנסיבית של דרכים ומבצרים דרך היערות וההרים, שמאחוריהם פזורים כפרים קוזקים מוצלבים בצפיפות, כדי לספק חיפוי הדדי במקרה של איום. כפרים אלו שימשו כנקודות יציאה למסעות כיבוש נוספים. במקביל היה פושט הצבא הרוסי על ההרים, שורף את הכפרים, רומס את היבולים ובוזז את הבקר, כך שלצ'רקסים לא נותרו אמצעי מחיה והם נאלצו להיכנע כדי לא למות בקור הקווקזי.

אך היה דבר-מה ייחודי באמצעים שהרוסים תכננו להשתמש בהם נגד צ'רקסיה: על פי מיכאיל ווניוקוב, מפקד וגאוגרף צבאי רוסי על הצ'רקסים כי "בעבר נערכו מלחמות אינסופיות מול שבטים נפרדים אשר שקטו אחרי תבוסתם, אלא שלאחר מכן התקוממו שוב והפכו עוד מסע צבאי להכרחי". במערב הקווקז הוצעה שיטה חדשה – "הכנעה סופית". משמעות "ההכנעה הסופית" הייתה גירוש כל האוכלוסייה הלא רצויה מהשטח הרצוי, וזאת במקום הכנעה זמנית של האוכלוסייה שיכולה להתמרד מחדש מאוחר יותר. במילים אחרות: אחרי כיבוש של כל שטח, לא היו מסתפקים בכניעתם של המתיישבים המקומיים או בהכרזת כפיפותם לצאר, אלא היו מוליכים בשיירה צבאית את כל השבויים שנכנעו לכפר הקוזקי הקרוב, ומשם לחוף.

ציור המתאר את "האסון הצ'רקסי" – תושבי ההרים עוזבים את כפריהם, ציור משנת 1872 מאת פיוטר גרוזינסקי (ויקימדיה קומונס).

למי ששרד את הלחימה עצמה והצליח לברוח או להתחמק מאש הרוסים, לא ציפה בהכרח גורל טוב יותר. ללא מזון, ללא מחסה, עם ציוד מועט, אם בכלל, לעתים תוך כדי כמה מהחורפים הקשים ביותר שידע מערב הקווקז, גוועו לא מעט מהפליטים הצ'רקסים ברעב ומתו בהמוניהם מאבעבועות וטיפוס. לעולם לא נדע כמה נשים, זקנים וטף איבדו כך את חייהם בהרים.

אלו שנתפסו על ידי הרוסים הובלו בשיירות ארוכות לחוף, שיירות שבהן מתו רבים מקור, מרעב וממחלות. מי ששרדו את כל תלאות הדרך מצאו את עצמם בחורף 1864-1863 במצב קשה אף יותר: תנאי הרעב, המחלה והעוני נותרו בעינם, והפעם היו השורדים מחוץ לכל מחסה שסיפק היער, בחוף מוכה רוחות, באחד החורפים הגרועים שידע הים השחור בתקופה הזאת. רבים מתו גם בשלב הזה, בעיקר מטיפוס ומדיזנטריה. אולשבסקי, המפקד הרוסי על כוחות הגיבוי במלחמה, תיאר את החוף כבית קברות ענק. כאשר שמע הצאר את הדיווחים הוא שלח את הנסיך מיכאיל, מפקד הקווקז הראשי, לבדוק את המצב. בדיווחו טען מיכאיל שאין מחלות, ושלצ'רקסים יש מים ואוכל בשפע.

לכל אורך שלב הגירוש דרך הים הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, ומגפות שחלק מהפליטים נשאו עוד על החוף התפשטו עוד יותר על הסיפון

אין תיעוד רשמי למספר הקורבנות

גירוש הצ'רקסים לטורקיה בספינות החל בינואר 1864, בתקופה הגרועה ביותר בשנה בים השחור. לכל אורך שלב הגירוש דרך הים הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, ומגפות שחלק מהפליטים נשאו עוד על החוף התפשטו עוד יותר על הסיפון. בתנאי הצפיפות והרעב נמחקו צוותים שלמים, וספינות רבות טבעו. חלק מההערכות גורסות שלפחות מחצית מהנוסעים שעלו על הספינות לא הגיעו לחופה של טורקיה כשהם בין החיים.

הגנרל הרוסי ניקולאי אבדוקימוב, שפיקד על תכנית ההגלייה של הצ'רקסים, תיעד בדקדקנות את מהלכי המלחמה בדוחותיו הצבאיים. הוא דיווח על סדרי הגודל של הכוח שלו, המיקומים, התאריכים, מספרי הנפגעים המדויקים בכוחותיו ועוד. אל מול שיטתיות זו בולט בכל דוחותיו היעדר מוחלט של מידע על קורבנות הצד השני. אין מספרים של האנשים מצדו השני של המתרס, חלקם היו ילדים, נשים או זקנים, או דיווח על מצבם. לפעמים צורף מידע לאקוני על מספר מסוים של "שבויים משני המינים", מספר שהיה לא פעם קטן עשרות מונים ממספר האנשים שיישבו את האזור המדובר. טשטוש עקבי זה מצביע על אופי המידע שמפקדי הקווקז היו מעוניינים להסתיר, ויותר מכך: הוא יטיל תמיד צל על ההבנה שלנו על חלק מטיב הפעולה בהרי מערב הקווקז ועל מספר הנפגעים הישירים ממנה.

בסוף המבצע נשארו רק צ'רקסים בודדים באידיגיה מולדתם. לפי חישביו של החוקר האמריקאי וולטר ריצ'מונד, מספר ההרוגים הצ'רקסים תחת צבאו של הגנרל אבדוקימוב, בהשמטת אלו שמתו על הספינות או בטורקיה, עומד על מעל ל-625,000 מתוך אוכלוסייה של לפחות 1,250,000 צ'רקסים, כלומר הרג של רוב הצ'רקסים. לפי אומדן אחר, של החוקר הבריטי סטפן שנפילד, המתבסס על אומדן אוכלוסייה של שני מיליון צ'רקסים ואבחזים לפני הכיבוש הרוסי, לפחות מיליון וכנראה קרוב יותר למיליון וחצי צ'רקסים מתו במהלך הכיבוש הרוסי ובמסע לטורקיה, כלומר שני שלישים מהעם הצ'רקסי.

בנתיבי האימפריה העות'מנית

סבלם של הצ'רקסים לא תם גם לאחר שהגיעו אל החוף הטורקי. הטורקים השקיעו משאבים מועטים בשיקום הפליטים. רעבים, מוכי מחלות ולמודי התעללויות מצוותי האוניות, רבים מהצ'רקסים מתו בשטח הטורקי.

לאחר שקיבלה האימפריה העות'מאנית את הפליטים הצ'רקסים, היא שלחה אותם לאזורי ספר ששליטתה בהם הייתה חלשה. מרבית מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו תחילה בבלקן. אלא שב-1878 כבשו הבולגרים, הרומנים ועמים נוצרים נוספים את מרבית הבלקן מהאימפריה העות'מנית. כתוצאה מכך נאלצו צ'רקסים רבים להגר שוב בתוך האימפריה העות'מנית. כמה מהם הגיעו לפלשתינה, והקימו בה שלושה כפרים: כפר כמא בגליל התחתון, ריחאנייה בגליל העליון, 'אבת (ח'רבת) צ'רקס (שננטש בראשית המאה ה-20) בשרון הצפוני (ליד פרדס-חנה).

טקס בכפר קמא לזכר "האסון הצ'רקסי" (צילום: אוריאל לוי).

"אם נבין טוב יותר את עברנו שם נדע להיות חזקים ובטוחים יותר בעתידנו כאן"

בחלוף השנים, עם התעוררות התנועה הלאומית הצ'רקסית בעולם, לומדים הצ'רקסים לזכור את עברם מחדש. בשנת 2006 הגישו הצ'רקסים בקשה רשמית מרוסיה להכיר ברצח העם. בקשה זו זכתה להתעלמות מוחלטת מהקרמלין. בשנת 2007 הוחלט שרוסיה תארח את אולימפיאדת החורף של 2014 בסוצ'י, שהייתה הבירה של צ'רקסיה המערבית. המתקנים לאולימפיאדה נבנו בין היתר על אתר קבורה של צ'רקסים שנרצחו בדיוק 150 שנה לפני כן. במקום לערוך טקסי זיכרון נאלצו הצ'רקסים להשלים עם העובדה שרוסיה מוחקת את הראיות לפשעים שביצעה.

רוסיה הקימה "ועדה נשיאותית מיוחדת נגד סילופי ההיסטוריה של הפדרציה הרוסית הפוגעים באינטרסים הלאומיים הרוסיים", שחלק מיעודה לשלול טענות לרציחות עמים ועוולות אחרות שרוסיה גרמה לעמים שונים.

ככל שהתגברה המודעות של הצ'רקסים לרצח העם שעברו, התגברו גם המאמצים להסתיר ולהכחיש את רצח העם מצד רוסיה. רוסיה הקימה "ועדה נשיאותית מיוחדת נגד סילופי ההיסטוריה של הפדרציה הרוסית הפוגעים באינטרסים הלאומיים הרוסיים", שחלק מיעודה לשלול טענות לרציחות עמים ועוולות אחרות שרוסיה גרמה לעמים שונים. בדבריו על ייעודה של הוועדה, טען סגן ראש הוועדה הפרלמנטרית לארגונים ציבוריים ודתיים כי "המלחמה הייתה עקובה מדם […] עם זאת, רק תודות לרוסיה הצ'רקסים זכו למדינה עצמאית". שקרים כגון זה נאמרים ללא מפריע על ידי בכירים רוסיים חדשות לבקרים.

טקס בכפר קמא לזכר "האסון הצ'רקסי" (צילום: אוריאל לוי).

זוהיר תחאוחא, מנהל המוזיאון למורשת צ'רקסית בכפר כמא, הוזמן עם חבר נוסף לכנס של הפזורה הצ'רקסית באוניברסיטה נלצ'יק שבקווקז הרוסי. מטרת הכנס, שאורגן על ידי גורמים רשמיים ברוסיה, לדון בשיתופי פעולה בין הקהילות הצ'רקסיות בעולם. בכנס נערך סיור החוצה את הקווקז מנלצ'יק עד סוצ'י. שני הצ'רקסים הישראלים, ביקשו שלא לבקר בסוצ'י, כי אינם מעוניינים לראות את הדחפורים מקימים מתקני אולימפיאדה על חורבות עצמות אבותיהם. הם ירדו במחאה מהאוטובוס כמה שעות לפני שהסיור של הצ'רקסים הגולים הגיע לסוצ'י. הם היו היחידים מבין עשרות הצ'רקסים מרחבי העולם שעשו כך.

"הצ'רקסים בישראל צריכים להוביל את האומה הצ'רקסית כולה להכרה באובדן", אמר לי זוהיר אתמול, כששוחחנו על הסיפור הזה. "אין בכך סתירה למחויבות שלנו למדינת ישראל, נהפוך הוא. אם נבין טוב יותר את עברנו שם, נדע להיות חזקים ובטוחים יותר בעתידנו כאן."

סאוסר חתוקאי, יו"ר עמותת סיאנה, אמר כי הוא מצפה ממדינת ישראל לסייע למאבקם. "מאז הגירוש ועד היום, הצ'רקסים בכל התפוצות מנסים להסתגל לסביבתם, אך גם נאבקים לשמר את זהותם כצ'רקסים", סיפר, "ישנה הבנה כי מניעת הכחדתם של הצ'רקסים כעם יכולה להתקיים רק במולדתם, והצעד הראשון בכיוון זה הוא הכרה ברצח העם הנתעב שבוצע בצ'רקסים בידי רוסיה. על כל אומות העולם להכיר בכך ועל אחת כמה וכמה, מדינת ישראל אשר צריכה להוביל מאבק ברציחות עמים, כמובן על רקע השואה שעברו היהודים."