אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ".
(במדבר ב' ב.)
אכן, במבט ראשון פלא הדבר. עם יוצא מצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. עם, אשר השעבוד לימדו שבאחדותו כוחו, והייסורים שהיו מנת חלקו גימדו בעיניו כל שוני בין עדה לעדה. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה.
והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה, שנבעה משותפות הגורל, כדי ללכד את השורות. במקום לגבש המון זה לכלל עם אחד, מלוכד תחת שלטון מרכזי חזק – מחזירה אותם התורה אל השבטיות הקדומה. מזכירה היא לכל עדה מאין היא באה, תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט בצורות שונות.
מדוע לא ניצלה התורה את מצב בני ישראל לאחר השעבוד במצרים, כדי להביא לאחדות בקרב העם? מדוע לא ביטלה את הבדלי השבטים והעדות השונות? למה ראתה צורך להנציח חלוקה שבטית זו לעד? הלא היא מסתכנת באפשרות של פילוגים בעתיד, מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה? מלבד זאת, האם לא מוליד המבנה השבטי בהכרח קיטוב תמידי ומתמשך בעם? קיטוב, היוצר מתח מיותר?
יתרה מכך, כאן גם נקבעו הליכות החיים בארץ, לאחר שתחולק הארץ לשבטיה. ואלו קובעים מפורשות, שאל לו לשבט אחד להתערב בחייו של השבט האחר. במסגרת כל שבט יוקמו מערכות משפט נפרדות. אלו ישפטו את בני שבטם בהתאם לאופיים המיוחד. תשתית החוק, המשפט ואורחות החיים היא כמובן התורה. אבל כל שבט יוצק ומערה בה את תכניו שלו. ואם כי עליו לפנות אל המרכז, אל הסנהדרין היושב בירושלים, בכל ספק שיתעורר בהלכה, אל ירושלים – שם מקום המקדש – העיר המשותפת לכל השבטים, הרי ייעשה הבירור ההלכתי תוך שמירת הזהות והאופי השבטי. כי:
"מצווה לשבט לדון את שבטו"
(מסכת סנהדרין דף טז, ב).
לפני שנענה נקדים משל:
מלך אחד החליט לרדת אל העם, לראות ולהתרשם מקרוב ממצב בני עמו. הודיע לכל הכפרים והעיירות על הסיור המתוכנן. לכל מקום אליו הגיע לבשה העיירה חג, וכולם יצאו לקראתו לכבדו במיטב כישוריהם. עיירה אחת, שהיתה מפורסמת בקולינריה שלה כמיוחדת במינה, החליטו תושביה שכל משפחה תכין מאכל מיוחד לכבוד המלך.
כשהגיע המלך לאותה עיירה הכניסו אותו אחר כבוד לאולם שהיה ערוך בכל המנות שהכינו בני העיירה, אמר להם המלך איך אוכל לטעום מהכל? אך לקחת רק מכמה מנות גם לא יעיד על הכלל, ואיזה מהם אעדיף? תביאו מיקסר גדול, נכניס את הכל לבלנדר ענק נערבל את הכל, וכך אטעם מכל שהכנתם כולכם…
למרות הניסיון להתעלם מן המציאות – שונים בני האדם זה מזה, נבדלת קבוצה אנושית אחת מרעותה. הטוען: "אני אזרח העולם", תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט יפה, אך ריק מכל תוכן וגם מסוכן ביותר. אנו, למודי ההיסטוריה האנושית, יודעים היום היטב שכל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב"בלנדר" לאומי משותף – נידון לכישלון. וכלום לא נכשלה מדינת ישראל כאשר רצתה, עם תקומתה, ל"אשכנז" את עדות המזרח, ולכפות עליהם את אורח החיים ואורח חשיבה שונה? בנקודה זו אין צורך להכביר במילים.
אכן, בני אדם שונים הם זה מזה. כך, גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. ועל כן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד שלהם.
בחמש עשרה השנים האחרונות ישבתי בהנהגת ההסתדרות. לצדי ישבו חברים מכל הסיעות הפוליטיות כל אחת והדגל שלה, כל אחת עם הצבע המיוחד שלה. היה מדהים לראות כי כשיש מטרה ברורה ומשותפת, הדאגה לרווחת העובד, איך אין שום מחלוקות. אדרבה, הייתי מתפעל כל פעם מחדש לגלות איך כל אחד תורם ממקומו עם הדגל שלו עם הצבע המיוחד שלו למען אותה מטרה חשובה. התרגלנו לשמוע אחד את השני, התרגלנו לקבל אחד את השני, התרגלנו לכבד אחד את השני, ובסוף הבנו שאנו לא יכולים בלי אחד את השני, כולנו חלקים שמאחדים את השלם.
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
