מדי פעם, כשאני גולש לשיחות על כלכלה עם אבא שלי, הוא חוזר למה ששמע מאבא שלו: לא משנה מה קורה, תמיד תסמוך על הדולר. ובכן, השנים מוכיחות שאני לא בדיוק מקשיב לאבא שלי, אבל כבן אוהב אני מקפיד לשמוע. ולזכור. ובכל מקרה, לאור יכולת ההישרדות המוכחת של אבא שלו, סבא שלי, ראוי שעצות מגדולים יהיו אי שם על המדף. לכל מקרה שלא יהיה.
חשבתי על המשפט הזה בשבוע שעבר, כשאני עסוק בהדרכת מסע לפולין וכשנשיא ארה"ב מבקר בארץ. אנחנו היהודים, עם עתיק ורב מעללים, יש לנו קשר די קצר ומעניין עם אמריקה, זאת עם הדולר. בסוף המאה ה-19, כשהיהודים הרגישו שמשהו לא טוב עומד לקרות (הרגישו, הרגישו, אל תאמינו לסיפורים על לא ידעו), שני מליון יהודים עזבו את העולם הישן והיגרו מזרחה, אל היבשת החדשה. מעשה קצת מסוכן, בכל זאת עולם חדש, אבל תודו – לאור מה שקרה אח"כ על אדמת אירופה וגם בפלסטינה הרחוקה, המעבר לאמריקה היה הימור מוצלח. הם היכו שורש והצליחו, התגייסו לטובת מעשים טובים גם על אדמת ארץ הקודש, וכמה מהם התנסו גם בעליה לארץ עוד בימים בהם בעיקר רוסים משוגעים ותימנים אדוקים חשבו שיש עתיד לתנועה הציונית.
במלחמת העולם השניה, אמנם רק אחרי שחטפו מכה מהיפנים בפרל הרבור, האמריקאים שלחו המוני חיילים לאירופה כדי לעזור לסטאלין ולצ'רצ'יל להילחם בהיטלר. אנחנו יודעים שאת המלחמה ניצחו קודם כל הרוסים עם עשרים מליון הרוגים וגם הבריטים האמיצים, אבל אי אפשר לקחת מהאמריקאים את 410 אלף החיילים ההרוגים שלהם, שהיו שם בשביל אמריקה ובשביל אירופה וגם קצת בשביל היהודים. נכון, גם הם לא הפציצו את המסילות שהובילו יהודים להשמדה, גם הם עד היום חייבים לנו הסבר, ועדיין – אנחנו היהודים חייבים גם להם את הניצחון על הצורר.
גם אחרי המלחמה, למרות שאת הנשק סיפקו לנו אחרים, עמדו האמריקאים והדולר שלהם לצידנו. יהודים אמריקאים פעלו לטובת המשך צמיחתה של המדינה שבדרך ופוליטיקאים אמריקאים תרמו את שלהם בפרלמנט הבריטי ובאו"ם. הם אפילו הצביעו בעד בהצבעה בכט' בנובמבר. נכון, גם הרוסים, הפולנים והאוקראינים היו בעד. אבל בואו נתמקד רגע באמריקאים.
אם תשאלו ישראלי ממתי האמריקאים תומכים ומחמשים את ישראל, הוא יגיד שמאז ומעולם. ובכן, לא. עד מלחמת ששת הימים נהנינו דווקא מתמיכה אחרת, לא מעט בגוון צרפתי, כולל המפעל ההוא ליד דימונה. האמריקאים נכנסו לתמונה אחרי מלחמת ששת הימים, בין היתר כי הצרפתים שינו כיוון. מאז ועד היום אין תחליף לסיוע האמריקאי, גם אם מדי פעם העניין פגע בתעשיה הצבאית הישראלית. ולא רק תעשיה. הישראלים, כמו אבא שלי, מאמינים שאין כמו הדולר ברמה כזו, שבימי ממשלת הליכוד של בגין ושותפיו לימי המחתרות, ההם מאלטלנה, נשקלה האפשרות להצמיד את המטבע הישראלי לשער הדולר.
הסיוע הצבאי האמריקאי החל אחרי ששת הימים, התעצם במלחמת ההתשה והפך לתלות כמעט מוחלטת במלחמת יום הכיפורים. וזה לא היה רק בנשק. זה בא עם הצבע בטלויזיה, עם תהילה, ובית קטן בערבה, ודלאס ושושלת, ועם הסכם השלום עם מצריים שאמנם סייע לאמריקאים לזרוק את הרוסים מהמזרח התיכון אבל איפשר לנו לשבור את חומת השנאה הערבית ואת האף שעל שנולד לנו פתאום אחרי ששת הימים. וזה היה שם עם ערבויות של 10 מליארד דולר באוסלו, וכנראה גם עם מעורבות אמריקאית מורכבת ומגוונת בעסקאות גז שלמבקר המדינה יש מה להגיד עליה ממש בימים האחרונים.
וכל השנים האלה, כמעט ללא תקלות והפסקות, אבא שלי יכול היה להגיד שאבא שלו, סבא שלי, צודק.
אבל אני, ילד נודניק שכמוני, אחד שמקשיב ויודע לכבד דעת אב וסב, זוכר עוד משהו. מדי פעם, כשאני מפגין עוד טפח מחוסר היכולת שלי לחשוב כאדם כלכלי כמו שאבא שלי היה ממש רוצה, הוא מזכיר חוק נוסף: לעולם אל תשים את כל הביצים בסל אחד. וזה גורם לי קצת להתבלבל. אבא שלי אמנם אדם יציב וחכם, אבל לפעמים מתחלק לו משהו חסר הגיון. זה הרי אותו האבא שכדי להטמיע בנו ערכי אמונה ומורשת היה מספר לנו הילדים שצריכת חלב אחרי בשר גורמת לכאבי בטן. אמר וידע שאין מצב שכל העולם סובל קשות משלשולים ורק היהודים גילו את הסוד הגדול של יציאות מדודות ונינוחות. וככה בדיוק אבא שלי ציפה שנקבל את שני חוקי היסוד המוניטריים החשובים והסותרים שלו. האחד – תמיד תסמוך על הדולר, והשני – לא שמים את כל הביצים בסל אחד. אמר וציפה ממני, שלא מבין דבר וחצי דבר בניהול כלכלי מושכל, להתמודד עם החוקה הלא סדורה וחסרת ההגיון הזו.
אז זהו, שלאט לאט אני מבין שאם היה בתלות הזו בדולר ובאמריקאים איזשהו הגיון מאה שנים , ההגיון הזה אינו תקף יותר ואפילו מסוכן. כי לא לעולם חוסן, וכי המזל החלקי והנסיבות המדיניות העולמיות שהיה איתנו באופן חלקי עד היום, לא בטוח שיהיה איתנו גם מחר.
אי שם על אדמת פולין, בשבוע שעבר, בזמן שגדולי האומה עושים סלפי עם כבוד הנשיא על השטחי האדום, כשחשבתי על אנחנו והאמריקאים, ועל בסך הכל מאה שנים (ברוטו) של קשר פורה ומעניין, הבנתי שכדאי מאד לשחרר את התובנה ההיא של אבא שלי ושל סבא שלי, שני אנשים חכמים ונבונים, ולהניח אותה במקומה המתאים. גם כי היא נכונה רק לחלק מהתקופות ורק בדיעבד, וגם כי למרבה הצער, לכל אורך הדרך, מאז ומעולם, את העניין שלהם בי גילו האמריקאים והדולר כשזה היה בעיקר עניין שלהם, ואף פעם לא כשזה היה רק ענייני שלי.
יאן קארסקי, חסיד אומות עולם, איש המחתרת הפולנית, יצא בזמן המלחמה מפולין עם מידע חשוב למלחמה נגד הגרמנים. הוא לא הסתפק בהעברת מידע צבאי, וניסה להשפיע על מעצמות המערב להאבק בכל הכלים האפשריים להפסקת השמדת יהודי אירופה. כשפגש את נשיא ארה"ב רוזוולט לחצי שעה העלה בפניו את מראות גטו ורשה הקשים, את ההשמדה השיטתית של יהודים ואת בקשתם של אנשי מחתרת יהודים לכתוש את ברלין עד שההשמדה תיפסק. המפגש הזה התקיים בזמן שסבא שלי, ההוא שכל חייו סמך על הדולר, התחבא בעלית גג כפרית אחרי שאשתו וביתו נרצחו, יחד עם רבים מבני משפחתו הרחבה. רוזוולט, כך רשם קארסקי בזיכרונותיו, לא הגיב. הטרידו אותו סוגיות אחרות כמו מצב הסוסים בפולין הכבושה.
אז אם יורשה לי, הקטן, אני מקבל רק באופן חלקי את המורשת המוניטרית שהורישו לי סבי עליו השלום ואבי שיבדל לחיים ארוכים. הדולר ואמריקה זה חשוב, אבל את הביצים שלי אני לא שם בסל אחד.
ואם כבר הזכרתי סל, אז למען התעוד אזכיר שלשניים האלה היה עוד חוק-כלל, שאבא שלי טוען שתמיד עבד: לפי אבא שלי, אדם רציונלי בדרך כלל, קבוצת כדורסל שקולעת את הסל הראשון במחצית השניה היא זו שתנצח. לטענתו, והוא דבק בה שנים רבות, כך זה היה מאז ומעולם. וזה לא מפתיע שכך הוא טוען. בין היתר כי אחרי שראה את הסל הראשון של המחצית השניה היה הולך לישון, ולא טרח לברר למחרת מה בדיוק קרה כי מה לו ולכדורסל. וגם הכלל הזה מתכתב יפה עם מה שקורה לנו כאן ועכשיו. יותר מדי מאתנו רואים את המראות, מבינים את החדשות, מניחים שמה שהיה הוא שיהיה, והולכים לישון כאילו אין קשר בין היום למחר. הולכים לישון עם אמריקה אחת, ובטוחים שאותה אמריקה תחכה לנו בבוקר של המחר.
אישית, אין לי אף תלונה לאמריקה ולדולר. כל חיי אני נהנה מאמריקה של כולם וגם מאמריקה שלי, זו של המשפחה שלי שחלקים משמעותיים ממנה חיים שם, מעבר לים. את תמונות ילדותי צילמו במצלמה שנשלחה משם. למשחק הפק-מן שקיבלתי, לדעתי הראשון שפעל על אדמת ארץ הקודש, התמכרתי כנרקומן גאדג'ט ראשון בדורו. לעולם לא אשכח את בני המשפחה האמריקאים שלי עטויים דגלי ישראל לקראת מצעד הזדהות איתנו הישראלים כשהגענו אליהם אחרי טיסה ארוכה, ואת התדהמה שלהם כשגילו שבכלל לא ידענו שיש מצעד. אנחנו חייבים לאמריקה לא מעט ממה שיש לנו. אני אישית חייב לה המון. אבל בחיאת, אחרי הפסטיבל שהיה כאן בשבוע שעבר, אפשר שכולנו נתחיל להבין שאי אפשר להמשיך לסמוך על מטבע אחד, בודד, כל כך הרבה זמן, באותו הסל?
