רק לפני מספר חודשים אמר שר האנרגיה יובל שטייניץ כי יקדם החלטה לפיה חברת החשמל היא שתקים תחנות כח חדשות שיחליפו ארבע יחידות הפקה מיושנות מפחם בתחנת הכוח של החברה בחדרה. בתחילת השבוע הודיע השר כי הקמת המחצית הראשונה של ההספק החלופי תינתן לגורמים פרטיים. החלטה זו מצטרפת לשורת החלטות, שתחת רטוריקה של שמירה על בריאות הציבור ואוויר נקי, מקדמות למעשה הפרטה נרחבת וחסרת אחריות של משק החשמל בישראל. בהיעדר תכנית כוללת למשק החשמל, עלולה החלטה זו, כמו אחרות שקדמו לה, להמשיך לדרדר את חברת החשמל הציבורית ולקדם אינטרסים של בעלי הון פרטיים, וכל זאת על חשבון הציבור, שצפוי לשלם חשבונות חשמל יקרים יותר.
מההודעה שהוציא השר לא ברור מהם המניעים להחלטה, מלבד האפשרות שהקמת היחידות באופן זה תהיה מהירה יותר – טיעון בו השתמש בהחלטתו הקודמת בכדי להסביר למה נכון שדווקא חברת החשמל תבצע את הפרויקט.
מי שניאות להסביר את עמדתו בנושא הוא משרד האוצר. הנה ההסבר המלא שהתקבל ב"דבר ראשון" מדוברות האוצר, לגבי העדפת היצרנים הפרטיים, בתוספת הערות מתבקשות.
"הקמת תחנות כוח ע"י המגזר הפרטי, כמענה לסגירת אורות רבין 1-4, עדיפה מאשר ע"י חברת החשמל משום שההקמה צפויה להיות מהירה ויעילה יותר וכן תאפשר את המשך התפתחות התחרות במשק החשמל".
למעשה, אין קשר בין התפתחות התחרות במשק החשמל להקמת התחנות מפני שאין תחרות במשק, אלא הפרטה בלתי תחרותית בעליל. לכל תחנת כח פרטית שקמה עד כה היו סדרה של הטבות שנקראו "הגנות ינוקא" מטעם המדינה שמטרתן המוצהרת היא לפרק את המונופול של חברת החשמל במקטע הייצור, וזאת במקום מדיניות סבירה הרבה יותר של ייצור חשמל באופן אמין ובזול. במקביל, על חברת החשמל נאסר להקים תחנות חדשות. התוצאה היא שהתחנות הפרטיות הן חדישות יותר, יעילות יותר, רווחיות בשיעור יוצא דופן, ומחזירות לבעליהן הפרטיים תשואה כלכלית חלומית, כמעט ללא סיכון. מסובך להשוות בינן לבין חברת החשמל בשל האחריות הכוללת של החברה, המחייבת אותה בהוצאות שאין לשום תחנה פרטית – למשל מחויבות להחזיק תחנות כוח לגיבוי בלבד, מבלי לייצר חשמל באופן קבוע, מחויבות לסל דלקים מגוון, ומצבת חובות שנצברו בעשורים הקודמים. אין להתפלא על כך שהיזמים הפרטיים לוחצים על הממשלה לבנות כמה שיותר תחנות, ואכן הממשלה הכריזה באפריל על הליך מהיר במיוחד, אפילו בהול, להגדלת המלאי התכנוני שלהן.
גורם אשר היה מעורב בהחלטות לשבירת המונופול הסביר ל"דבר ראשון" – "אז רצינו להכניס יצרנים פרטיים למשק. דחפנו לכך שיתנו להם את כל התנאים שהם מבקשים, אבל גם הגבלנו את זה ל-2,000 מגה-ואט. המגבלה הזו נפרצה, ומה שקורה היום זו השתוללות. הם מזהים דרך קלה להרוויח המון כסף ואין מי שבולם את זה". ההסכמים הקיימים היום בתחום ייצור החשמל אכן מהווים הפרטה, אבל לא מייצרים תחרות, אלא סדרה ארוכה של מונופולים מקומיים. אין תחרות בין היצרנים לבין עצמם, אלא רק מול חברת החשמל, שכבולה לחוזה גז יקר יותר.
ואגב תחרות: אם המדינה מעוניינת בהליך תחרותי להקמה, היא פשוט יכולה להתיר לחברת החשמל לגשת כאחת המתמודדות. הסיבה לא לעשות כן היא כי ברור שבמכרז כזה חברת החשמל תנצח. החברה מגייסת הון במחיר נמוך יותר, ויש לה כח עבודה ישראלי שאינו מנוצל ביעילות, שהקמת תחנות כוח היא ההכשרה והניסיון שלו.
"נציין, כי לחברת החשמל חוב פיננסי גבוה. הקמה תחנות כוח בשווי מיליארדי ש"ח תחייב ייקור התעריף מראש, קרי העלאת מחירי החשמל לצרכנים, או ביצוע הליך ארוך של חברת החשמל להקמה משותפת עם יזם חיצוני".
מימון פרויקטים יכול להתרחש באמצעות תשלום מראש או באמצעות תשלומים נפרשים לאורך השנים. כך או אחרת, ובלי שום קשר לגובה החוב הקיים של חברת החשמל, אנחנו משלמים ונמשיך לשלם בתעריף החשמל על הקמת תחנות כח, וזה לא משנה מי מקים אותן.
"כמו כן – לפי החוק הקיים, לחברת החשמל אסור להקים תחנות כוח חדשות. אישור ההקמה על ידי החברה מחייב תיקון חקיקה ארוך ומורכב; ניסיון העבר מראה כי לוחות הזמנים ואומדני העלות בחברת החשמל גדלים ביחס לתחזית. בשנים האחרונות נצבר ליצרני חשמל מהמגזר העסקי ניסיון משמעותי בהקמת תחנות כוח. יצרנים אלו מבצעים את ההקמה באופן זול יותר מחברת החשמל".
פנינו לאוצר ואף לרשות החשמל בבקשה להראות תחשיבים או ניסיון מהעבר המעיד על הטענות הללו. יש עדויות לפיהן הקמת תחנות פרטיות גדולות כמו "דוראד" נופחו במאות מליוני שקלים. בינתיים לא קיבלנו תגובה, ונפרסם אותה אם נקבל. נציין כי בתוך אתר "אורות רבין" הקיים ישנה קרקע מתוכננת להקמת תחנה מונעת בגז. להקים כרגע תחנה במיקום אחר, פירושו בזבוז קרקעות, והוצאות מיותרות של הקמת תשתיות נלוות לתחנת הכח בתחום ההולכה.
ומה לגבי האיסור בחוק? ובכן, חוק משק החשמל בגרסתו הנוכחית אכן קובע כי חברת החשמל איננה רשאית להקים תחנות כוח חדשות, אך מעבר לעובדה הפשוטה כי ניתן לשנות אותו (כפי שהיה ככל הנראה קורה אם שטייניץ לא היה חוזר בו מהחלטתו), וייתכן שניתן היה גם לעקוף אותו אם חברת החשמל הייתה מקימה חברת בת שתהיה האחראית על הקמת התחנות.
"כמו כן, בשנים האחרונות נוצר שוק מרובה שחקנים בתחום ייצור החשמל בישראל (30% מייצור החשמל בישראל הינו בבעלות פרטית ותחרותית). הקמת הספק בסדר גודל רב ע"י חברת החשמל תפגע בתחרות בייצור החשמל במשק".
המשפט האחרון מקומם במיוחד. מה שמונע תחרות בייצור החשמל אינו חברת החשמל, אלא ההגנות שהמדינה מעניקה ליצרנים הפרטיים, ומרפדות אותם ברווחים ענקיים. יש מסר פוליטי מובלע בדברים. באופן עקרוני חברת החשמל יכולה לפעול כחברת פרויקטים ולהקים תחנה חדשה גם לא בקרקע שלה, ולמסור אותה למפעיל פרטי בגמר הבנייה, אלא שהטענות המשונות בתגובה משקפות את המאבק על הקילוואטים במשולש שבין היצרנים הפרטיים, הממשלה וחברת החשמל, בהיעדר רפורמה.
לפי הניסיון המצטבר מהעולם, ולפי התחשיבים של העלויות של הדיאטה העצומה שמתבקשת מחברת החשמל, העלות של רפורמה כזו צפויה לייקר את מחיר החשמל גם באופן מיידי וגם בטווח הארוך. בינתיים, אנחנו כבר בלב המאבק המתנהל כתהליך של הפרטה זוחלת, בו נאבקים הצדדים על כל קוט"ש.
התגובה הסתיימה במילים: "חברת החשמל הינה מונופול אנכי השולט במקטעי הייצור והרשת, לעומת המצב המקובל במדינות המערב בו מקטע ייצור החשמל הינו תחרותי ונפרד לחלוטין ממקטעי הרשת השייכים למונופול".
הדברים אינם מדויקים. בשנות ה-90 הייתה מגמה בעולם המערבי ללכת בכיוון של הפרטת הייצור, אבל לא חסרות דוגמאות למקומות שבהן זה לא נעשה. למשל בחלק ממדינות ארה"ב, מנהלת המערכת היא גם יצרנית. הדבר החשוב עוד יותר הוא שתהליך הפרטת החשמל במערב החל לפני מספיק שנים וכעת כבר ניתן לחזות בתוצאות שלו: ברוב המקרים מדובר בהתייקרות החשמל, ובמקרים מסוימים גם בירידה באמינות ההספקה.
מדיניות האנרגיה של ממשלת ישראל מבוססת על אמונה ברורה ועקבית שייצור החשמל בישראל צריך לשרת את בעלי ההון, ולא להתבצע ע"י חברה ממשלתית המשרתת את הציבור. בינתיים, איכות החשמל בישראל עדיין טובה יחסית ומחיר החשמל זול, בזכות המקצועיות של חברת החשמל והגיבוי שקיבלה בעבר. העובדה שרוב ההפרטות ברחבי העולם לא הביאו לתוצאות הרצויות, לא מונעת מהממשלה מלהגיע תמיד לאותה מסקנה. ההבדל בין הנחה מדעית לאמונה הוא כי הנחה מדעית ניתן להפריך. בתחום מדיניות האנרגיה של ממשלת ישראל, נראה שכבר מזמן עזבנו את עולם העובדות.
