השנה הייתה הפעם השלישית בה בחרתי להשתתף בצעדת השרמוטות, לשאת בה שלט גדול וצעקני, ולהיות מבסוטה על כך.
למרות שזאת השנה השישית בה מתקיימת צעדת השרמוטות בישראל, היא עדיין זוכה לתגובות שליליות רבות וסיקור תקשורתי נמוך. רבים תופשים את הצעדה כאירוע בעייתי, חסר רגישות, מעין אקט היסטרי של נשים מגזימות וצעקניות. גם מי שכן תומכים במאבק הפמיניסטי חושבים לעתים שהשם הפרובוקטיבי, העובדה שחלק מהמשתתפות מגיעות בבגדים חושפניים, והסיסמאות הכעוסות – פוגעים במאבק יותר משהם מועילים לו.
בעיני, צעדת השרמוטות היא היום האחד בשנה בו מערך הכוחות יכול להרגיש לך, כאישה, שונה מהרגיל. זה היום האחד בו את יכולה לצאת מהבית בחזייה, חצאית קצרה וגרביוני רשת, ולהסתובב כך כשאת יודעת שגם אם תוטרדי, יהיו לצידך מאות נשים כועסות שיגנו עלייך. רבים לא מבינים את הסיבה לחושפניות של הצעדה, ואומרים שהדבר האחרון שאישה שמוחה על אונס צריכה לעשות הוא להתפשט. בעיני בחושפנות הזאת יש עוצמה, כאקט שאומר "קאט דה בולשיט". גברים מטרידים אותנו כשאנחנו לובשות ג'ינס וסוודר במכולת, הם הטרידו אותנו כילדות בנות 12, הם מטרידים ואונסים נשים דתיות וחרדיות שמעולם לא התלבשו חשוף – שלפחות יפסיקו למכור לנו את השקר לפיו לבוש חשוף הוא שגורם להטרדות. הצעדה היא הזדמנות לבוא הכי חשוף והכי קצר שאת רוצה, ולדעת שאת בכל זאת מוגנת יותר מביום רגיל.
ההשתתפות בצעדת השרמוטות מרגישה כמו נסיעה ברכבת הרים משוגעת. מתחילים בתחושת היי בה את צועדת, לובשת מה שאת רוצה, מוקפת בנשים שפתאום יש להן הזדמנות למחות על מה שזה לא היה שחרפן אותן בשנה האחרונה. אולי זאת הייתה הכותרת על כך שארבעת החשודים באונס הקבוצתי בהרצליה שוחררו לביתם, אולי הידיעה על כך שרוצחה של אדל קלמן, שערף את ראשה ובהמשך הודה ברצחיתה, זוכה מרצח. אולי זאת פרסומת בעלת ניחוח פדופילי מעט, משהו עם חבורת גברים שמודים בהתרגשות לבנות הזוג שלהם על שהורידו למענם שיער מאיברי המין שלהן, ואולי זאת ההטרדה בדרך לצעדה עצמה. פתאום בצעדה את מוקפת בנשים כמוך, יכולה לשחרר יחד איתן את כל הכעס שהצטבר בכן על אירועי השנה האחרונה.
עוברים ברחובות הכי מרכזיים בעיר, רחובות שמראה הצעדה רחוק מלהיות רגיל להם. נשים עם שלטים כמו "שרמוטה גאה", "אל תגיד לי איך להתלבש, תגיד לו לא לאנוס", "ישנתי מפתה מדי?" – כל אלה אינם מראה רגיל למרכז ירושלים. נחיל נשים הצועקות ססמאות על החופש לגופן הוא לא קול אופייני למרכז ירושלים. כששטפנו כך את המדרחוב, עברנו על פני לא מעט חנויות ומוכרים. חלקם לקחו פלאייר מידי הצועדות, אחרים סגרו את דלת החנות כשהתקרבנו לעברם. מעניין אותי לדעת מה הם חשבו מול המראה הזה. המון נשי ששועט וצועק "אם היא לא בהכרה – אל תגע בגוף שלה" – הם חשבו שאנחנו צודקות? צודקות אבל פרובוקטיביות מדי?
אחרי הצעדה הכל כך מעצימה הזאת, הגיע שלב הנאומים. מארגנות הצעדה דיברו, ולבסוף אחת מהן אמרה שאם מישהי מהצועדות רוצה לעלות ולנאום על מה שתבחר היא מוזמנת. השלב הזה הגיע אחרי שעה של התכנסות, עוד כשעתיים של צעידה בחום, זמן התכנסות וסיכום. עדיין, לפחות 10 נשים קמו והתכוננו לנאום.
הנאומים האלה הם השלב בו רכבת ההרים עוברת מהיי של תחושת עוצמה וסולידריות, להילוך איטי בו הקרונות מתנתקים זה מזה לאט, חלקי מתכת עפים באוויר והנוסעים מתעופפים לאן שיעופו. כי פתאום, עולה אישה אחר אישה, כל אחת עם הסיפור שהביא אותה לצעוד בצעדת השרמוטות. בסיפור של משתתפת אחת יש בן זוג שאנס אותה. סיפור של אחרת מתחיל עם אונס בגיל 11. אחרת מדברת על תקיפה מינית בגיל דומה. בדרך פלאית ולא ברורה, לא משנה כמה מקרים נוראים כל עדות כזאת מכילה בתוכה, כשכל נואמת יורדת מהבמה את מרגישה שהיא האישה הכי חזקה בעולם, ושלא הכל אבוד. אחריה עולה נואמת חדשה, עם התקיפות וההטרדות שלה יש לספר עליהן, ועם הכוח לעמוד ולדבר עליהן מול קהל של זרים ומצלמת וידאו עובדת.
אי אפשר להסביר מבחוץ את העוצמות שיש בצעדה הזאת. אני חושבת שכל אדם בישראל, אבל בעיקר כל אישה – חייבת לעצמה להגיע לאחת, לצעוק ולכעוס ברחובות הכי ראשיים שיש, לשבת ולהקשיב לסיפורים הכי מדכאים שהעולם גרסת 2017 יכול להציע, ולמרות זאת לצאת עם ההבנה שהסולידריות הנשית הזאת, ובעיקר – זה שנשים יחליטו בעצמן איך הן נאבקות בתרבות האונס, בחפצון, בניסיון לשלוט בהן ועליהן – זה הדבר היחיד שעובד.
