ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ, סגרו את מיצרי טיראן ונכנסו למרחבי סיני. בישראל ובעולם הבינו שסבב נוסף של לחימה בין ישראל למדינות ערב הוא רק עניין של זמן, והחלו בגיוס מילואים נרחב. כך החלה תקופה מורטת עצבים בהיסטוריה הישראלית, שזכתה לשם "תקופת ההמתנה". בציבור הישראלי גבר החשש שהערבים יתקפו ראשונים ושישראל לא תשרוד. אבל בצה"ל החלו להתכונן בסודיות גמורה למהלך יזום, התקפי, שישנה את כללי המשחק ויציב את ישראל כשידה על העליונה – השמדת חילות האוויר של מדינות ערב, שתאפשר השתלטות של שטחים אסטרטגיים בתוכן.

אחד המגויסים למילואים היה הטייס אסף בן נון, אז בן 32, שנטש את לימודיו בטכניון והגיע מיד לטייסת העמק שישבה בבסיס רמת דוד. "קראו לנו וישבנו בבסיס כל תקופת ההמתנה, שהייתה מאוד לחוצה ומתוחה. לא ישבנו בשקט, ניצלנו את הזמן להתכונן למלחמה, ואחר כך זה הוכיח את עצמו. לכל טייס הייתה התכנית והתפקיד שלו בגיחות שמתוכננות למלחמה."

הטייס אסף בן נון, 1967 (באדיבות הבלוג נעמוש)

בן נון מספר שלעומת האזרחים שחשו שמדובר "במלחמה לחיים או למוות", התחושה בטייסת הייתה אופטימית בהרבה. "אצלנו היינו מאוד בטוחים ונחושים שהולכים לנצח", הוא מספר, "אווירה של פעולה. לא היו יותר מידי דיבורים על מה יהיה. ידענו שתגיע פקודה ונעשה מה שאנחנו יודעים". בתקופת המתנה, שנמשכה כשלושה שבועות, התאמנו בן נון וחבריו שטסו על מטוסי המיסטר ועשו טיסות דמה. "כל מבנה היה מתאמן בטיסות לאורך נתיבים שהם במרחקים דומים, ולכל אחד היו מסומנות המטרות שעליו לתקוף בשדה התעופה. כשהגענו למלחמה ידענו מה לעשות. זה היה מאוד אפקטיבי. לכל אחד היה מאוד ברור מה הוא עושה."

תכנית המבצע הסודי, שכונה "מוקד", הייתה להטיס את כל מטוסי חיל האוויר הישראלי מלבד 12 מהם לעבר שדות התעופה המצריים בסיני, ולהשמיד את מסלולי ההמראה והמטוסים שבהם תוך ניצול יתרון ההפתעה. תפקידו של בן נון היה להוביל מבנה של רביעיית מטוסים לשדה התעופה כברית. "הגיחה הראשונה הייתה מאוד משמעותית והייתה אמורה לרתק את חיל האוויר המצרי. מאחר שהמרחק מרמת דוד לשדה התעופה המצרי היה רחוק מידי והדלק לא היה אמור להספיק, צמצמנו רווחים ונסענו קודם כל לשדה התעופה בתל נוף".

"היינו צריכים לטוס בדממת אלחוט ובגובה נמוך ולעשות עיקוף", מספר בן נון, "לא טסנו ישר. היינו צריכים לצאת לים ואז דרומה, והכל בגובה מאוד נמוך. היינו שתי רביעיות – הרביעייה שלי ורביעייה נוספת שהוביל צביקה הס. יצאנו לילה קודם ב-4 לחודש, בהתגנבות יחידים, אחד אחרי השני במרחק כמה דקות., בלי לדבר ברדיו ובלי לדבר עם מגדל הפיקוח."

"כשהגענו לתל נוף כבר ידענו שלמחרת ממריאים למלחמה. היינו צריכים לתקוף ב-7:45, זמן שבו האנשים עדיין בדרך לעבודה. אני הובלתי את הרביעייה לכברית, הגענו והפצצנו את המסלולים. הכוונה הייתה לצלוף על מטרות קרקע ועל חניית מטוסים, מצבורי דלק ודברים כאלה. עשינו לפי התוכנית, ואז מיג 17 הצליח להמריא וניסה לסכל את המבנה שלנו.

"נכנסתי לקרב של חיים ומוות"

"הבנו שצריכים לבצע את המשימה בכל מחיר, ושאנחנו חייבים לפגוע במטוסים על הקרקע, כי היה ברור שצריך לנטרל את חיל האוויר המצרי. כשהמטוס שלהם המריא אני התייחסתי אליו ונכנסתי איתו לקרב, והוא ניסה להפיל את אחד המטוסים שלנו, אבל לא הצליח להפיל אף אחד. מיג 17 הוא קל משקל ומטוס יותר טוב, ואני נכנסתי לקרב של חיים ומוות. בסופו של דבר הצלחתי להפיל אותו. אני ניסיתי ללכת אחריו, הוא עלה מאוד גבוה ואני אחריו, אבל לי נגמרה המהירות לפניו והייתי צריך להוריד את האף וליפול. פחדתי שהוא יהיה על הזנב שלי ויפיל אותי, אך למזלי הוא גם הוריד את האף ונפל ועבר לפני. יריתי בו ופגעתי לו בכנף, והבנתי שהוא נופל. היינו כבר מאוד קצרים בדלק, למספר 4 היה חסר דלק. ואז ניתקנו מגע, חזרנו לארץ ונחתנו לתל נוף.

בסיס חיל האוויר המצרי בסיני מופצץ ע"י חיל האוויר של צה"ל,
5.6.1967 (צילום: לע"מ).

"שעה אחרי זה המראנו לתקיפה נוספת בפאיד. אז כבר היינו הגל השני, שם כבר היו רק מטרות על הקרקע ומשם כבר חזרתי לרמת דוד."

נחיתת אונס על הגבול

למחרת הקרב מול מטוס המיג המצרי, בן נון המשיך עם רביעיית המטוסים לרמת הגולן, במטרה להפציץ יעדים סוריים. גם בהפצצה זו עמד בסכנת חיים ממשית, שניצל ממנה בזכות המזל והרוח בלבד.

"ביום השני של המלחמה יצאנו להפציץ ברמת הגולן, גם שם הובלתי מבנה של ארבעה מטוסים לאזור בית המכס התחתון. הותקפנו על ידי טנקים ביעף הפצצה, כאשר המטוס טס בגובה נמוך ומשליך את הפצצות. פגעו בי מהקרקע, המנוע נכבה ופרצה אש במטוס. למזלי הרב היתה לי מהירות גבוהה והצלחתי למשוך ולחצות את הגבול. זה היה אחרי הצהריים, היתה רוח מערבית חזקה, ואז צנחתי עם כיסא המפלט והרוח לקחה אותי חזרה לכיוון הירדן. הסורים ירו עלי, ולא פגעו. למזלי נחתתי בסוף בשטח שלנו, 10 מטרים מהירדן, על גשר בנות יעקב.

רצתי במעלה הגבעה והתחבאתי במעבירי המים ליד הכביש. אחרי שחיכיתי שם רבע שעה, אולי חצי שעה, הגיע ג'יפ עם כמה מילואימניקים שחילצו אותי משם תחת אש. אחר כך עוד המשכתי בגיחות במלחמה."

ביום הראשון של המלחמה הושמדו לא פחות מ-451 מטוסים – הרוב המוחלט של חיל האוויר של מצרים, סוריה, ירדן, עירק ולבנון. מרגע תחילתו של הגל הראשון החלו כוחות שריון של צה"ל לפלוש לסיני, ובכך החלה הלחימה הקרקעית.

"תוך שש שעות לא היה למצרים חיל אוויר, וזה קבע את גורל המלחמה" הטייס אסף בן נון כיום, בביתו בנווה צדק (באדיבות הבלוג נעמוש)

"תוך שש שעות לא היה למצרים חיל אוויר, וזה קבע את גורל המלחמה" הטייס אסף בן נון כיום, בביתו בנווה צדק (באדיבות הבלוג נעמוש)

איך הרגשת בתקופה שאחרי המלחמה, שאלתי את אסף. "הייתה אופוריה גדולה מאוד", נזכר בן נון, "אבל גם בן גוריון, פרס וישעיהו ליבוביץ' הזהירו מהעניין הזה. היה ברור שזו הזדמנות חד פעמית לעשות שלום ולא ניצלנו את זה, ותראי לאן הגענו. היה בלגן גדול. לא ידעתי שאנחנו יכולים להסתבך עם זה, והנה – הסתבכנו.

מבחינה צבאית בן נון מסמן את מלחמת ששת הימים כ"יוצאת דופן מבחינת ההצלחה שלה". "זו לא הייתה המלחמה הראשונה שלי", הוא מספר, "הייתי טייס במבצע קדש ב-56, וגם שם נפגעתי ונחתתי נחיתת אונס. במלחמת ששת הימים הפלתי בסך הכל ארבעה מטוסי אויב. השתתפתי גם במלחמת ההתשה, יום כיפור ולבנון הראשונה. אני חושב שתקופת ההמתנה הזאת רק עשתה טוב להכנות למלחמה, לכל חיל האוויר. בשש השעות הראשונות יצאו שני הגלים הראשונים של כל מטוסי חיל האוויר. אחרי השעות האלה לא היה למצרים חיל אוויר, וזה קבע את גורל המלחמה."