תתארו לכם את הירדן זורם מהכינרת ועד לים-המלח. אבל זורם באמת, לא מזרזף את עצמו בבושת פנים כמו היום. תתארו לכם עליה על סירה קטנה, נוחה, בטבריה. דמיינו הגעה לשפך הירדן, מעבר בסכר דגניה שהיה פעם סגור, נופפו לשלום לצליינים בירדנית, אתר הטבילה החלופי שהוקם עבור תיירים כי אתר הטבילה המקורי, קרוב לים-המלח, לא היה נגיש עשרות שנים. דמיינו שאין את סכר אלומות, המחסום ההוא שעוצר את מי הירדן שמקורם מהכינרת ובמקומם זורמים מים מליחים וביוב. דמיינו את הירדן ממשיך לזרום. עברו לא רחוק מתל עובדיה, המקום בו נמצאו שרידי אדם קדמון מהעתיקים בעולם. ואל תעצרו. תמשיכו עוד דרומה. לא תאמינו מה יחכה לכם בדרך.
"והירדן מלא על כל גדותיו ואניות תמיד בו יהלכון. ומן האניה נראו לי ערים וכפרים, שדות וכרמי חמד ועבודה רבה. והנסיעה ההיא בכלל אחת מהנסיעות היותר יפות ונעימות כי שפך פה הטבע את כל חן תפארתו ביד נדיבה"
בשנת 1892 פרסם אלחנן לוינסקי את ,"מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השלישי", האוטופיה הציונית הראשונה. בפרק העוסק בים-המלח הוא מספר על מסע במעלה הירדן, מים המלח ועד לכינרת:
"והירדן מלא על כל גדותיו ואניות תמיד בו יהלכון. ומן האניה נראו לי ערים וכפרים, שדות וכרמי חמד ועבודה רבה. והנסיעה ההיא בכלל אחת מהנסיעות היותר יפות ונעימות כי שפך פה הטבע את כל חן תפארתו ביד נדיבה, ובני ישראל התאמצו להוסיף יופי על יפיו, ויהי הירדן משני חופיו כגן אחד גדול. ומלבד מראה העיניים מה רב הלך-הנפש, הנולד שם על כל שעל מזכרונות קדומים. לא לחנם יבואו הנה נוסעים מכל קצוי תבל לחזות ולהתבונן במחזה שדי."
לוינסקי תאר את א"י של שנת ת"ת, 2040, אחרי 150 שנים של מעשים ציוניים ופיתוח המזרח התיכון. אז הנה אנחנו כמעט שם, נשארו לנו עוד 23 שנים, ואיפה אנחנו ואיפה הירדן. ובכל זאת, תמשיכו לדמיין. דמיינו לכם מעבר בשרידי מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים. בצד אחד מתנופף דגל ירדן, בצד שני דגל ישראל. רוטנברג הקים מפעל ליצור חשמל והעסיק בו יהודים וערבים, כשהוא מדמיין את החשמל שלו זורם מזרחה ומערבה בארבע תחנות כאלה לאורך בקעת הירדן. המהפכן-תעשיין הציוני הספיק להקים תחנה אחת, ונפטר בשנת 1942 עשר שנים אחרי שהחל החשמל לזרום מהנהר. אל תשכחו את הפיגוע הנורא שהיה שם. את שבע הבנות שנרצחו כאן בטיול בידי רוצח, חייל ירדני. אל תשכחו גם את הפיגועים והקרבות והמלחמות שהיו לכל אורך הבקעה. אבל עכשיו, כשהירדן זורם, תמשיכו דרומה. אם תמשיכו, תראו כפרי תיירים. משני הצדדים. ושדות. ומטעים. ואתם תמשיכו. כי אתם מדמיינים לכם את הירדן.
הערוץ יתפתל. מעל 200 ק"מ הוא מתפתל בין הכינרת לבין ים-המלח. קצת סבלנות ואתם לא רחוקים מבית-שאן. תוכלו לרדת לבקר בעתיקות סקיטופוליס, מרכז של מינהל תרבות ושעשועים מהתקופה הביזנטית, כשלאנשים נגמרו המלחמות והם עשו חיים בסגנון של אז, עד שבאו רעידות האדמה והרסו הכל. דמיינו את עצמכם ממשיכים דרומה. הנופים משתנים, שדות יתחלפו במטעי תמרים, כפרי נופש יתחלפו במאהלים שקטים על גדת הנהר. מדי פעם תעברו תחת גשר, ואנשים וסחורות יעברו עליו מצד לצד.
על גדת הנהר יהיו צמחיה ירוקה ובעלי חיים. חלק מהם כבר לא יחזרו כי נכחדו לפני שנים. האריות נכחדו באזור כנראה בתקופה הצלבנית. נמרים עוד הסתובבו כאן בחלק הראשון של המאה ה-20. עכשיו חיים כאן חזירי בר וזאבים ושועלים וחתולי ביצות וצבאים. ועופות מים וציפורי שיר. כי ככה זה כשהירדן זורם.
על גדת הנהר יהיו צמחיה ירוקה ובעלי חיים. חלק מהם כבר לא יחזרו כי נכחדו לפני שנים. האריות נכחדו באזור כנראה בתקופה הצלבנית. נמרים עוד הסתובבו כאן בחלק הראשון של המאה ה-20. עכשיו חיים כאן חזירי בר וזאבים ושועלים וחתולי ביצות וצבאים. ועופות מים וציפורי שיר. כי ככה זה כשהירדן זורם. מציאות של טבע אחר מתאר הפסיפס הנדיר שנמצא בחירבת אל מפאג'ר מהמאה ה- 8, צפונית ליריחו. הפסיפס מציג עץ תפוזים, וצבאים ואריה שטורף צבי וצבאים אחרים שאוכלים בשלווה כי ככה זה בגן-עדן של בעלי חיים.
זה יקח זמן, בכל זאת 200 ק"מ, אבל בשלב מסוים תשמעו המולה, והמוני אנשים יעמדו משני צידי הנהר, לבושים לבן, שרים בשפות שונות, מצטלמים ורטובים. זה יקרה גם בחורף וגם בקיץ, כי ככה זה כשצליינים מגיעים מכל העולם לטבול במקום בו פעל יוחנן המטביל ובו הוטבל ישו מנצרת. יהיו שם כמה וכמה חופי טבילה. כל גווני הנוצרים יבואו. וגם ליהודים יהיה שם מקום – המקום בו מציינים את מעבר הירדן. ואולי יהיה מי שיקבע את המקום ממנו עלה הנביא אליהו לשמים, כי זה היה ממש כאן בסביבה, מזרחית לנהר.
ותוכלו לבקר בתולילת אל ע'סול בצד הירדני, אתר מרגש וחשוב מהתקופה הכלכוליתית, לפני 6000 שנים. הממצאים שהתגלו בו מעידים על תרבות קדומה ומרתקת, שכבר ידעה לצבור עודף תוצרת חקלאית, עם ציורי קיר שמרמזים על פולחן השמש. ותעברו מתחת לגשר אלנבי, מעבר גבול חשוב, וגשר עבדאללה שהוקם על ידי המלך חוסיין לפני 1967 כדי לקצר את הדרך מעמאן לירושלים והיום הוא עומד מפוצץ, עדות למלחמת ששת הימים. וסמוך לו תוכלו לבקר באתר בו עמד קיבוץ בית הערבה שבין 1939 ל 1948 הוכיח שאפשר לחיות חיי שיתוף ולהתקיים מחקלאות של אדמה שטופה ממלח ובריכות דגים אם רק זורמים מים מתוקים בירדן. כשעוד היה ירדן.
ולא רחוק משם תוכלו לבקר בשרידי מפעל האשלג הראשון שפעל כאן סמוך לירדן בצפון ים המלח בין השנים 1925 – 1948, מפעל חייו של משה נובומייסקי, חברו של רוטנברג מנהריים עוד מימי המחתרת ברוסיה, שגם הוא חשב שאפשר וצריך לפתח את בקע ים המלח בלי להתעלם מהשותפים ממזרח. ואם ממש תרצו תוכלו לעלות מכאן להר נבו ולהשקיף על הארץ המובטחת. או לקפוץ לחומוס ביריחו.
ואז, דמיינו לכם עיקול ועוד אחד, והתרחבות של הערוץ, וברגע אחד אתם בנהר, ורגע שני אתם בפתחו של ים-המלח. לא ים-המלח המתרוקן והמתייבש והקורס של הבולענים אלא ים-המלח עם חוף יציב ויכולת אמתית להשקיע בחופיו ולפתח אותם.
ואז, דמיינו לכם עיקול ועוד אחד, והתרחבות של הערוץ, וברגע אחד אתם בנהר, ורגע שני אתם בפתחו של ים-המלח. לא ים-המלח המתרוקן והמתייבש והקורס של הבולענים אלא ים-המלח עם חוף יציב ויכולת אמתית להשקיע בחופיו ולפתח אותם. ומכאן, מצפון ים-המלח, תוכלו לבחור – לשוט מערבה –לקומראן ולעין גדי ומצדה, או מזרחה – לזרקא, להר נבו, לארנון או לנחל זרד, וואדי חסה היפהפה. ותוכלו להקיף את הים ולבחור גם וגם. או לרדת מהסירה ולעלות לירושלים. או לעמאן.
עכשיו תעצרו. דמיינתם יפה, וצקצקתם מצב בטחוני ומדיני ואמרתם בחיים לא נוכל לשוט בירדן ושחרר אותנו מההזיות שלך. וזה נכון. לפחות היום. כי המצב המדיני לא באמת יאפשר. אבל גם בלי כל אלה אין מצב שאתם עושים את המסלול הזה. מהסיבה הפשוטה שגם אם תצאו לדרך על קיאק צר, הירדן לא יהיה שם. כי ממה שהיה הירדן נותרה תעלת ניקוז דלילה, כעשירית מכמות המים שזרמה בו בראשית המאה העשרים. ולא מי כינרת, אלא מים מליחים ומי ביוב. בשישים שנים של גזילת מים מהנהר ומהתושבים לאורך נתיב הזרימה שלו, הגענו למצב שגם בלי קשר למצב המדיני בטחוני אין לנו ירדן. מלבד ימים בודדים של שיטפונות מבורכים בחורף, הירדן של אמצע המאה ה-20, ירדן של למעלה ממליארד קוב מים מתוקים בשנה, זה שיכול היה להיות נתיב חיים ופעילות אנושית ענפה, הוא נחל אבוד. בגללנו.
***
עשרות שנים עוסקים בדיבורים על הצלת ים המלח ומתעלמים ממקור החיים העיקרי שלו – הירדן. העובדה שישראל סוריה וירדן גוזלות את עיקר המים מהנהר לא מוצגת באופן בולט בהקשרים של התמודדות עם ייבוש ים-המלח. הציבור בישראל שומע על גורמים אחרים שמביאים לכך שים-המלח מתיבש.
עשרות שנים עוסקים בדיבורים על הצלת ים-המלח ומתעלמים ממקור החיים העיקרי שלו – הירדן. העובדה שישראל סוריה וירדן גוזלות את עיקר המים מהנהר לא מופיעה באופן בולט בהקשרים של המאבק נגד ייבוש ים המלח. הציבור בישראל שומע על גורמים אחרים שמביאים לכך שים-המלח מתייבש.
כמעט כל אדם בישראל שיישאל למה מתייבש הים יענה שהכל בגלל המפעלים. מפעלי ים-המלח אכן שואבים מי ים מהאגן הצפוני העמוק (340 מ') לאגן הדרומי שגם בתחילת המאה ה-20 היה רדוד מאד (מטרים ספורים), והם אכן מאדים מי ים בתהליך הייצור. אבל מפעלי ים-המלח גם מחזירים את יתרת המים, מפרנסים אלפי משפחות ומשלמים מיסים למדינת ישראל. המפעלים לא קובעים את מדיניות ממשלות ישראל. עם המיסים שבעלי המפעלים אמורים לשלם ניתן היה התמודד עם תיקון הנזקים של שאיבת המים: בהתפלה, בשימור זרימת המים מהכינרת לירדן ולים המלח ובקציר המלח ששוקע בתהליך הייצור ומאיים להציף את קו החוף בדרום הים בשנים האחרונות. וחשוב לא פחות להזכיר: גם אם לא היו קיימים המפעלים (הישראלי וגם הירדני), עדיין היה השימוש במים שאמורים להגיע אל נהר הירדן מוגבר. סביר להניח שגם אז לא היו מגיעים כמעט מים לים-המלח. אבל את זה הציבור לא יודע. הציבור משוכנע שאת ים-המלח מייבשים המפעלים.
ולא רק זה. לפני מספר שנים צץ ועלה עוד גורם שהואשם ביבוש הים. קיבוץ עין גדי. מישהו, ואין לדעת מאילו אינטרסים, סיפר לציבור שמפעל המים בעין גדי גם הוא סיבה מרכזית ביבוש הים. לא עזרו הסברים על מכסות מים שהועברו ממטעי התמרים שקרסו אל בולענים לבקבוקים, לא עזרו שאלות על מקור המים בחברות אחרות שאוספות מים לבקבוקים מהטבע ומאגן ההיקוות של הכינרת והירדן, ובטח שלא עזרו הסברים על זכותם של תושבי חבל ים-המלח להתפרנס כשחוף הים שוקע ונחרב בגלל ייבוש הים. ויחד עם ההסבר הנ"ל ליבוש הים נמצאו אנשים שהטיפו לחרם על בקבוקי המים מעין גדי כחלק מאמאבק להצלת הים המתייבש. המחאה ההיא תפסה במקומות מסוימים, בעיקר כאלה שנוהגים לשתות בהם מים מבקבוקים ולא מהברז. ואף אחד לא דיבר על הירדן. ועל גזילת המים המתמשכת ממקורותיו. הגזילה שהיא הסיבה העיקרית להתייבשות ים-המלח. לא המפעלים, ובטח לא קיבוץ.
אז הנה לנו האמת, משתקפת מהמים העכורים של תעלת הביוב שהיתה פעם נהר הירדן: הירדן וים-המלח מתייבשים כי אנחנו גונבים מהם את המים. כי אנחנו לא משתמשים ברווחים הנאים שמעניק לנו ים-המלח למטרת שימור מקור החיים שלו – אגן ההיקוות של הכינרת ובקעת הירדן. אנחנו, שיצאנו למלחמות על מקורות מים בלבנון וידענו לספר שאת רמת הגולן שומרים כדי לשמור על חופי הכינרת, אנחנו גוזלים מים מאחד הנהרות המפורסמים בעולם ומים-המלח, שלא מזמן נלחם על מקומו ברשימה היוקרתית של פלאי הטבע העולמיים הגדולים. אנחנו, במו ידינו, הורסים לא רק את ים המלח, אלא את כל חבל הארץ המזרחי שלנו ושל שכנינו, חבל ארץ שיכול להיות בסיס להסדר מדיני עתידי עם שלושת השותפים לחיים משני צדי הנהר.
אז הנה לנו האמת, משתקפת מהמים העכורים של תעלת הביוב שהיתה פעם נהר הירדן: הירדן וים המלח מתייבשים כי אנחנו גונבים מהם את המים. כי אנחנו לא משתמשים ברווחים הנאים שמעניק לנו ים המלח למטרת שימור מקור החיים שלו – אגן ההיקוות של הכינרת ובקעת הירדן.
ובגלל שאלה אנחנו, כולנו, נוח לנו למצוא את האשמה אצל אחרים: המפעלים, ובעלי ההון, ואפילו איזה קיבוץ. כי אנחנו מעדיפים לא לדעת שירדן בריא וזורם הוא לא רק פנטזיה שהוצגה בחלק הראשון של הפוסט הזה, שלצורך הדגמתה הייתי צריך להביא ציטוט מספר בן מעל ל 120 שנים . אנחנו מעדיפים להתעלם מהידיעה שירדן בריא הוא גם עדות ליכולת שלנו להתייחס לארץ בה אנו חיים ברצינות. ירדן זורם ובריא הוא הוכחה לכך שהחיים שלנו לא מתרכזים בין נתב"ג לחוף גורדון, ושמאחורי מלל אין סופי על בית יהודי וחיים במזרח התיכון עומדת כוונה אמתית לחיים טובים. כי כמו שרצו לספר לנו אלה שהגישו לנו לא לא מזמן סדרה על כביש 90, אנחנו מעדיפים לראות את חבל הארץ המזרחי שלנו מוזנח, חסר סיכוי, עלוב, ולא לשים לב שיש לנו שם נכסים אדירים, ושיש לנו יכולת לשנות אותם לטובת כולם. לטובתנו ולטובת שכנינו.
אנחנו יודעים לספר על הרצל שחזה תעלת ימים. אנחנו יודעים לספר על מובל השלום שנועד להתפיל מים לירדן ולהזרים מים ממפרץ אילת לים-המלח. אנחנו יודעים שיש השגות כלכליות ואקולוגיות על התכניות האלה. האם אנחנו יודעים על חלופת הזרמת מים בירדן? על התפלת מים והזרמה שלהם לבקע ים המלח? על האפשרויות הכלכליות והמדיניות שיהיו לתהליכים כאלה? לא ממש. והן קיימות. אבל לא ימצא להן דורש אם לא נדע לדמיין את הירדן זורם. אם נוותר על האפשרות הזו מראש.
האם אנחנו יודעים על חלופת הזרמת מים בירדן? על התפלת מים והזרמה שלהם לבקע ים המלח? על האפשרויות הכלכליות והמדיניות שיהיו לתהליכים כאלה? לא ממש. והן קיימות. אבל לא ימצא להן דורש אם לא נדע לדמיין את הירדן זורם. אם נוותר על האפשרות הזו מראש.
אז דמיינו לכם ירדן זורם. דמיינו לכם מפגש מזרח ומערב. דמיינו לכם את ים-המלח מקבל את המים שמגיעים לו ומפסיק להתייבש ולקרוס לתוך בולענים. דמיינו לכם אנשים מתפרנסים וחיים לצד הפלא הזה. משני צדדיו. כינרת – ירדן וים המלח. מאות ק"מ של חיים אחרים. כמו שתאר אותם לוינסקי, 1892:
"ומעין-גדי נסעתי על האניה "ראש הועד" ונבא לבקעה. ומבקעה ל"עיר מיכאל", ומעיר מיכאל לאשדות הירדן. ואשדות הירדן אחת הערים הגדולות בא"י. והמסחר בה רב ועצום. כי מחשבון ועלעלי ומרבת בני עמון ומכל עבר הים המזרחי וים המלח יביאו הנה יבול הארץ ומיני מתכיות, גם היא אחת הערים היפות ותהי רוכלת הגוים ומקום מושב שר פלך עבר הירדן הדרומי. ואניה אחרת העוברת בירדן עמדה בחוף ואנכי ישבתי על "חובבי ציון" – שם האניה – ונבאה גלגל הירדן ומגלגל למשמר, וממשמר לעיר בנימין, ומעיר בנימין ל"כהן צדק", ומכהן צדק לסוכות ומסוכות לבית-שאן. ובבית-שאן באניה אחרת קטנה מן הראשונה, כי ימעטו פה המים, עד מגדל אשר אצל ים כנרת, ונעבור את ים כנרת על פני הערים: נחמיה, טבריה, מגידו ומגדל. וממגדל עד מי-מרום עד מיפעת. פה תמה נסיעתי בים המלח והירדן."
בואו נתחיל מלדמיין את הירדן זורם מהכינרת ועד לים-המלח. אם לא נדמיין, לא תהיה לאף אחד סיבה אמיתית לעשות את זה אפשרי. לוינסקי השאיר לנו 23 שנים. עם הקידמה לצידנו, זו לא משימה בלתי בלתי אפשרית.
