בין הודעה להודעה על אלימות כלפי אנשי חינוך ובתי ספר השובתים בשל כך, דבר שכבר הפסיק להטריד את רוב התקשורת, התקיים בשבוע שעבר דיון דחוף על בעיית חופשות בתי הספר. 'התסחרירים' הקבועים שאנו רגילים בהם, נעו בין השתלטות הדתיים על מערך פריסת החופשות והדיון הבלתי פוסק בעניין ל"ג בעומר, שהפך לל"ד בעומר, דרך הביקורת החוזרות על המערכת הבירוקרטית המסובכת והלא מסונכרנת של מערך החופשות עד לתלונות החוזרות ונושנות על מורים שרק מבקשים להתבטל ולא ללמד.

דיוני הוועדה לבירור בעיית החופשות בבתי הספר האירו את אשר מבקשים להחביא בשולי השיח, והוא הדיסוננס החריף שקיים היום בשיח הציבורי בין הדימוי והציפיות ממערכת החינוך ובעיקר מנהיגיה – אנשי החינוך, לבין המציאות הממשית, היא מערכת החינוך כפי שהיא כיום.

המורים? שיספקו את הסחורה

לפני מספר חודשים התקיימה מסיבת עיתונאים לכבוד הסכם שכר, לא מרשים במיוחד יש להגיד, אך בכל זאת הסכם, להטבת תנאי עבודתם ושכרם של המחנכות והמחנכים המאוגדים תחת הסתדרות המורים. בעודי יושב מאחורי המולת המיקרופונים, המצלמות וטורי העיתונאים שגדשו את החדר הקטן בלב בניין אפריקה ישראל, מצאתי את עצמי מופתע ממספר האנשים שהתאספו בחדר. לרוב, חתימות הסכמי עבודה הם אינם, לצערי, בעלי עניין רב בקרב כתביה חינוך בתקשורת, אלא אם כן הוא קורה אצל 'הוועדים החזקים' או מלווה בשביתה ארוכה 'ששיבשה את אורך החיים הרגיל'. תהיתי לעצמי, האם יש לנו כאן שינוי בתפיסה? אולי גל רענן של התחדשות ביחס כלפי המחנכות בישראל? אולי זה קשור ליו"רית החדשה שהחליפה יו"ר המואשם בשחיתות?

לא ולא. היו אלו ימי שיא "המשבר הקואלציוני" סביב התאגיד והכתבים הגיעו כי שר האוצר החייכן שלנו, שלצד הברכות הבנאליות על דאגתו הכנה למוריי ישראל, התייחס לקיומו או אי קיומו של תאגיד השידור.

בסוף המסיבה שאלה דוברת האירוע האם למי מהעיתונאים יש שאלה שקשורה לענייני ההסכם, במין מחווה מנומסת לשאר האנשים שהתכנסו בחדר כמו מנכ"לית משרד החינוך, מנכ"ל משרד האוצר וגם אחת, יו"רית הסתדרות המורים, נציגתן של 150 אלף מורות ומורים שיצאו בקול מחאה רק מספר חודשים קודם לכן על כך שעשרות אלפים מהם לא קיבלו משכורת בחודש אוקטובר. אם אתם זוכרים, המורים לא קיבלו משכורת, בכלל.

כרגיל, השאלות היחידות שהופנו ליפה בן דוד נעו בטווח שבין 'האם המורים מבטיחים לא לשבות יותר?' (כי נמאס כבר מהשביתות שלהם) לבין שאלות אישיות חצופות בסגנון 'האם המזכ"לית החדשה בכלל ראויה לייצג מורים?' כי לדעת השואלים, היא לא הייתה מורה מספיק זמן. בן דוד יצאה להגנת המורים והמורות כאשר הזכירה לכתב החצוף, וכל הנוכחים בחדר, שזכות השביתה היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, שכל אחד רשאי להשתמש בה כשזכויותיו נפגעות. כן, גם המורות והמורים.

כלכלת זירה

במקביל לאמירות בסגנון "המורים טובים ויקרים לנו, ואנחנו רוצים בטובתם" העיזו בוועדה שעסקה בימי החופשה בשבוע שעבר, לתקוף את נציג הסתדרות המורים על כך שכשביקש להגן על המורים ולמחות על כך שהדיון עצמו הוא בגדר קריאת מלחמה על הסכמי העבודה של המורים בישראל. חבר כנסת פורר, אליו הצטרפו עוד מספר מכובדים ומכובדות, אף העיז לדון את הסתדרות המורים על כך שהיא צריכה להתבייש כי היא פוגעת במורי ישראל.

זה היה דיון עצוב, ההורים סיפרו שהם עובדים קשה מאוד עם מעט ימי חופש. הפוליטיקאים טענו להם שאין בכוונתם לצאת למאבק על הגדלת ימי החופשות במשק, כי זה יהרוס את הכלכלה, כמובן. במקום להתאחד, בחרו נציגי ההורים להתיישר עם חוקי המשחק הכלכלי, ולהתנגח במורות.

רק נציג אחד, מטעם ועד מנהלי בתי הספר ביקש להזכיר ליושבי החדר שמדובר באחד המקצועות הכי קשים שיש, שהוראה וחינוך נמשכים הרבה מעבר לשעות הלימודים, לתוך הלילה, לתוך החופשות וכן, גם לתוך הנפש. שהמורות הן אלו המתמודדות על נפש הילדים של ההורים, עשרות שעות בשבוע, והן לעיתים קרובות גם אמהות. שמורים אחראיים היום על מעל ל-35 ילדים בכיתה ולפעמים על מאות ילדים בבית ספר, ואף מילה על המשכורות.

בזכות המורות

אני נוטה להאמין שהישראלים אוהבים את המורות והמורים של הילדים שלהם, ולא רק כי הם רוצים שאלו יהיו מנטורים שימקסמו את כישורי התלמידים, בשביל שיוכלו להתחיל את התחרות לחיים מנקודת פתיחה טובה יותר.

העובדה היא שגם בתוך המערכת הפורמלית השוחקת, התעשייתית לפרקים, שמקשה על כל אלו המצויים בה, נפרשים בפני הילדים אופקים חינוכיים, מקצועיים, תרבותיים וחברתיים שיכולים להתוות כיוון אחר לחברה שלנו, קשורה אך ורק לכך שהמחנכים והמחנכות רואים בעצמן שליחות.

החברה הישראלית זקוקה לחשבון נפש בנוגע למציאות שאנחנו יוצרים בבתי הספר.

אם ימשיכו הצדדים לשתף פעולה עם ההגיון הכלכלי-חברתי של ההפרד ומשול לפיו המורים וההורים מצויים בצדדים שונים של המתרס, ישכיח הדיון על לוח החופשות את העובדה שמורים צעירים עדיין מקבלים השלמות הכנסה בגלל משכורת נמוכה מדי ושהציבור הישראלי עובד הרבה יותר מדי תמורת מעט מדי. הכל כזבח לכלכלת הצמצום התקציבי אותה אנחנו צריכים לשרת. ואת העובדה שבמחסנים האלו מצומצם תפקיד המורים לפקחי לוגיסטיקה אותם מותר לקלל, להשפיל ולאיים עליהם כי הם 'אינם מספקים את הסחורה', וכך כמעט כל יום איש חינוך מותקף ע"י הורה.

הניכור החברתי מהנשים שמחנכות את דור העתיד, בכך מבטיחות את קיומה של החברה בהווה, הוא מראה לזרעי הפורענות שנשתלו בלב החברה הישראלית, זרעים האלו – עלולים לצמוח פרא, ולהשתלט גם על החלקים הנקיים מהג'ונגל החברתי כלכלי של השיטה הנוכחית.