עבר כשבוע מאז הודיעה המדינה לבית הדין הארצי לעבודה כי היא תסכים, במסגרת הסכם כולל לרפורמה בנמלי הים של ישראל, להימנע מפיטורי עובדים למשך 10 שנים, ויש מי שהודעה זו הצליחה להוציא מכליהם.
לפני שבוע פנתה התנועה לאיכות השלטון באופן בהול ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בקריאה לבטל "באופן מידי" את הסכמת המדינה לתת "חסינות תעסוקתית", כלומר להימנע מפיטורי עובדי הנמלים. אבירי התקינות השלטונית דרשו דרישה פוגענית זו בשם "האינטרס הציבורי", לא פחות. כאילו "הציבור" הוא שירוויח מהשלכתם לרחוב של מאות עובדים ועובדות, וכאילו העובדים והעובדות שעל פרנסתם מבקשים בתנועה לאיכות השלטון להרים יד אינם חלק מ"הציבור".
את קריאתה הדחופה ליועמ"ש מנמקת התנועה לאיכות השלטון ב"חוסר תקינות הליך קבלת ההחלטות" (למרות ששום החלטה עוד לא התקבלה, ולמעשה לא נחתם כל הסכם), וב"עלות הגבוהה" של המהלך, 2.5 מיליארד שקלים לטענתם, אשר לחרדתם של אנשי התנועה, לא עברה כנראה את הליך האישור של "הנומרטור", הכלל הפיסקאלי המתוכנן לחנוק את תקציב הממשלה ולמנוע ממנה הוצאות חברתיות ואזרחיות.
הביסוס לטענה כי עלות אי-פיטורי עובדי הנמלים כחלק מהרפורמה תעלה 2.5 מיליארד שקלים על פני עשור נלקח מכתבה שהתפרסמה בעיתון 'דה-מרקר' המגנה את המהלך ואת ההסתדרות. בכתבה שהתפרסמה לפני כשבוע ב'דה-מרקר' נטען שחישוב העלות הוא הערכה שנעשתה במשרד האוצר לפני כשנה – אך במשרד האוצר לא מיהרו להתייצב מאחורי החישוב הזה, או לאשר את קיומה של הערכה שכזו.
ובכן, מה כל-כך מדאיג את התנועה לאיכות השלטון וחבריה ב'דה-מרקר'? וכיצד הגיעו לנתון – המופרך מכל בחינה שהיא – של עלות של מיליארדים? כדי להבין זאת צריך לתאר ראשית בקצרה היכן אנו נמצאים מבחינת הרפורמה בנמלים – צמד מילים שמלווים את הכלכלה הישראלית והציבוריות הישראלית כבר כ-15 שנים.
אגדת התחרותיות המבריאה
על פי האגדה שטוו קברניטי הכלכלה "החופשית", בהובלת ראש הממשלה נתניהו, נמלי הים של ישראל בחיפה ובאשדוד הם בין הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה בישראל. לשם הורדת יוקר המחיה מבקשים בממשלה ובמשרד האוצר להקים נמלים חדשים ונוספים אשר יתחרו – מילת הקסם-כביכול – בנמלים הותיקים, ויביאו להוזלת מחירים. אולם, תחשיבים כלכליים מראים כי גם אם לא ישלמו לכ-2,500 עובדי הנמלים כל שכר בעבור עבודתם, הרי שמחיר המוצרים הנפרקים בנמלים לא יושפע כזית.
לטענה שההסכם יוביל ל"סטייה מתכניות תקציביות אחרות של הממשלה" אין ביסוס. תקציב המדינה לא כולל את תקציב הנמלים ואינו מושפע ממנו
לא רק טווי קונספירציות אדוקים סבורים זה מכבר כי מטרת הממשלה ב"רפורמה בנמלים" היא למעשה שבירת העבודה המאורגנת בנמלים, על מנת ליטול מן ההסתדרות והעבודה המאורגנת בישראל את אחד ממנופי הכוח הגדולים שלה. נתניהו ושר התחבורה כץ אומרים זאת כמעט בריש גלי. שבירת הכוח המאורגן עשויה להקל על השוק החופשי וההון הגלובלי לנהל את העניינים בישראל, ללא הפרעות.
המו"מ על הרפורמה נעשה בתנאים קשים לעובדים. מצד אחד בית המשפט הכיר בעצם ביצועה של רפורמה בתנאים הנוכחים כעילה לגיטימית לסכסוך עבודה, אך קשר את ידי העובדים במשך 3 שנים ויותר כאשר מנע מהם להשבית את הנמל. רק סיומה הצפוי של מניעת זכות השביתה מהעובדים דחף את המדינה להתפשר גם היא לפני כשבוע. אך הקיפאון הממושך מול ההנהלה והממשלה פגע בסולידריות בקרב העובדים, בעיקר בנמל אשדוד, שם חלק מחברי הוועדים ניסו להעביר את עובדי הנמל לייצוג בהסתדרות הלאומית. המהלך הזה לא צלח ואף נעצר על ידי בית המשפט, אך לא הוכרע סופית. הימשכות סכסוך העבודה לא פוגעת רק בעובדים, אלא בנמלים עצמם ודרכם במשק כולו, בשל אי קליטת עובדים חדשים ועיכובים בפריקת אוניות.
המדינה נסוגה כעת מעמדתה העקבית עד כה, הכוללת התעקשות על זכותה לפטר את עובדי דור ב' בנמל. למעשה המדינה נענתה לדרישת ההסתדרות להשוות, מבחינת המימד של הביטחון התעסוקתי (אך לא בשכר) את תנאי דור א' ודור ב'. נראה שהמדינה תקבל בתמורה למהלך הישגים משמעותיים מנגד: בשבועות הקרובים תציג הנהלת הנמל חבילת צעדי התייעלות שצפויים לכלול תמהיל של ביטולי תקנים, פרישה מוקדמת, הפחתת שעות נוספות ושינויים אחרים בסדרי העבודה. בעבר, הכסף שנחסך לנמל כתוצאה מהתייעלות שימש גם לתוספות שכר, אשר אינן צפויות להתרחש הפעם. הבטחת תעסוקתם של העובדים למשך עשר שנים, אם תתממש, תלויה בהשגת הסכם על התייעלות.
תחשיב לא מציאותי
עד כאן תמונת המצב ברפורמה. על מה מלינים בתנועה לאיכות השלטון? ובכן לטענתם, שמתבססת על 'דה-מרקר', שמתבססים על האוצר, שייתכן מאד שאין להם על מי להישען, הרפורמה בנמלים חייבת בהכרח להביא לפיטורים – הלא זו בעצם משמעותה של המילה רפורמה בניאו-ליברלית מדוברת, לצד המילה הנרדפת התייעלות. וכמה פיטורים? המון.
2.5 מיליארד שקלים על פני עשור הם כ-20.8 מיליוני שקלים בחודש. בהתחשב בעובדה שעלות השכר הממוצעת בנמלי חיפה ואשדוד עמדה בשנת 2015 על כ-32,000 שקלים בחודש, הרי שבסכום של 20.8 מיליון שקלים ניתן להעסיק 651 עובדים "ממוצעים". אך מכיוון שאין באמת עובדים ממוצעים, ומאחר ועובדי דור א' הם בעלי המשכורות הגבוהות יותר ובעלי תנאי התעסוקה המוגנים יותר, הרי שניתן להעריך שהסכום כולל מספר גבוה יותר של עובדים, אולי 800, אולי יותר, אשר "צריך" לפטרם על מנת לחסוך את העלות של 2.5 מיליארד שקלים על פני עשור. כך, התנועה לאיכות השלטון למעשה דורשת ומקדמת את פיטוריהם של כ-800 עובדים ועובדות, כמעט שליש מתוך כ-2,500 עובדי הנמלים כיום.
ניתן לשאול, וחשוב לשאול, האם אמנם האינטרס הציבורי, אותו מתיימרת התנועה לאיכות השלטון לייצג, הוא גדיעת מטה לחמם של עובדים אלו? אך מעבר לשאלה הערכית, יש להבחין עד כמה החישוב הזה הוא מופרך.
פעילות הנמלים בישראל נמצא בעליה עקבית של יותר מ-4% לשנה. אילו המדינה תדאג לפתח את הנמלים שלה עצמה, לא יהיה צורך לפטר איש ו"הרפורמה" לא תעלה אגורה. נדגיש, הסדרי פרישה מוקדמת – ככל שתידרש כזו, גם כשהם יקרים, בסופו של דבר חוסכים כסף למעסיק. רוב רובם של העובדים בנמלים מעדיפים לעבוד, ולא לפרוש, ביוקר או בזול. יתרה מכך, הצורך בהגנה יתחיל רק בעוד 4 שנים לפחות, עם תחילת פעולת הנמלים החדשים, ואילו ההתייעלות תתחיל כבר במועד חתימת ההסכם.
בתנועה לאיכות השלטון זעקו מרה על כי השר כץ הפר כביכול את אמירותיו מן העבר לפיהן לא תינתן הגנה מפיטורים לעובדי הנמלים. באופן נוח למדי עבורם, התעלמו נקיי-המצפון מאמירות אחרות של השר לפיהן, בכל ההסכמים עליהם חתם, כמו הסכם "שמיים פתוחים" וההסכמות עם רכבת ישראל, נוצרה תנופת פיתוח שהצריכה קליטת עובדים ולא פיטורים.
מדאיג כיצד גוף אשר אמור לדאוג לאיכות השלטון קושר בין האינטרס הציבורי לבין פיטורים המוניים. הם אמנם צודקים עקרונית בכך שהם רואים בעתיד חברות הנמל הממשלתיות נושא לדיון ציבורי, אך לטענה שההסכם יוביל ל"סטייה מתכניות תקציביות אחרות של הממשלה" אין ביסוס. תקציב המדינה לא כולל את תקציב הנמלים ואינו מושפע ממנו. השר כץ מתגאה מעל כל מיקרופון שפיתוח הנמלים לא עולה שקל לקופת המדינה, אלא נעשה באמצעות חברה ממשלתית, במסלול שחף מפיקוח של הכנסת, ובוודאי לא קשור לנומרטור.
הנמלים בצמיחה
הנמלים סיימו את 2016 עם רווח נקי של 103 מיליון שקלים בחיפה, וכ-200 מיליון שקלים באשדוד. ברבעון הראשון השנה בנמל אשדוד הייתה צמיחה של 5% בתחום המכולות, שייפתח בעתיד לתחרות, אך בתחום המטען הכללי, בו לא תתקיים תחרות, הייתה צמיחה של 19%. בהנהלת הנמלים מתלוננים על כך שהתפוקה גדלה ב-50% ויותר בעשור, אך שטחי הנמל, המחסנים והתשתיות לא גדלו וגם על מחסור בעובדים.
לנמלים הוותיקים יש מספר שנים להיערך לפתיחת הנמלים החדשים, שמיועדים לפריקת מכולות בלבד, וייתכן כי במקום תחרות של ממש תתפתח התמחות בין הנמלים – מטען כללי, גרעינים, מכוניות ותיירות בנמלים הוותיקים ופריקת מכולות בנמלים החדשים. כבר כיום, פריקת מכולות בטכנולוגיה הקיימת היא בעלת רווחיות גבולית וכדאי לנמלים הוותיקים להתכונן לשינוי הצפוי. כמובן, שכל היערכות כזו אפשרית הרבה יותר כאשר יש הסכמות בגזרת יחסי העבודה בנמל, ולכן זהו אינטרס מובהק של ההנהלה ושל הממשלה לקדם רפורמה בהסכמה עם העובדים. העובדים מבינים היטב שעליהם להתכונן לשינויים, אך הם רוצים להיות חלק מהשינוי, ולא להיות מושלכים כחפץ ללא שימוש.
לא רק טווי קונספירציות אדוקים סבורים זה מכבר כי מטרת הממשלה ב"רפורמה בנמלים" היא למעשה שבירת העבודה המאורגנת בנמלים, על מנת ליטול מן ההסתדרות והעבודה המאורגנת בישראל את אחד ממנופי הכוח הגדולים שלה
הסיכוי לתחרות הוגנת נמוך מאוד
החשש של הנהלות הנמלים, הוא שפתיחת הנמלים החדשים לפריקת מכולות יצרו שינוי דרסטי – מפעילות שעולה וצומחת, לדעיכה מהירה, תוך יצירת עודף כח אדם גדול בבת אחת. שר התחבורה כץ משדר להם ולציבור מסרים כפולים. מחד הוא מצהיר ש"אין מה לדאוג, תהיה עבודה לכולם" ומנגד, לא מאפשר יצירתם של תנאים שווים לתחרות, מה שמעלה את מפלס החרדה. הנמלים החדשים בנויים מראש לאניות ענק, ומיועדים למנופים בעלי אוטומציה גבוהה, אשר יביאו לחיסכון רב בכוח אדם.
בכדי לממש את הבטחת השר כץ לתחרות הוגנת בין הנמלים הממשלתיים לפרטיים, יש להשקיע השקעות גדולות בנמלים הוותיקים שלא נעשו. אמנם, עבודות להעמקת המים התבצעו, והנמלים כבר קולטים אניות ענק של 14,000 מכולות. בהשוואה, אוטומציה של המנופים היא פרויקט יקר מאוד, ולא ברור אם הוא בכלל אפשרי ברציפים הוותיקים. ההסכמים בין חברת נמלי ישראל למפעילות הזרות הם סודיים, ולכן לא ניתן להשוות בין הנמלים החדשים לותיקים מבחינת התנאים העסקיים.
האם יתכן שישנו תרחיש המשרת את טובת הציבור בצורה נאמנה יותר מ"התחרות"? אם תשאלו את התנועה לאיכות השלטון, כנראה שיענו לכם שהם מעדיפים לגדוע מטה לחמם מאות ואלפים, ולרחוץ בניקיון כפיהם באותה עת
בתרחיש הפוך, הממשלה הייתה בוחרת להשקיע בפיתוח הנמלים שלה, ולא להעניק רציפים חדשים בזכיינות לתאגידים זרים. כך, הנמלים הוותיקים לא היו צריכים, אפילו בתיאוריה, להזדקק להעסקת עובדים מיותרים. ההתעקשות לחולל תחרות, בתנאים שלא יכולים להיות שווים, עלולה לגרום לעיוותים והחזקת כוח אדם שלא לצורך. כך קורה בימים אלו לעובדי הפיתוח הרבים של חברת החשמל, שחלקם מובטלים למעשה בשל האיסור על חברת החשמל להקים תחנות כח. וזוהי משמעותו של ההיפוך שמבצעת המדינה: ביד אחת מונעת מהנמלים את הצעדים שיכולים להפוך אותם לתחרותיים יותר, ובשנייה מאשימה אותם בחוסר יעילות. הסכם הרפורמה המתגבש יצליח לצמצם את הפגיעה בעובדי הנמלים בתוך התהליך, אך במקביל ראוי שתתחייב המדינה להציע לנמלים אופק פיתוח משמעותי.
תארו לכם את התרחיש הבא: הממשלה מורה לחברת נמלי ישראל לפתח באופן מסיבי את הנמלים הוותיקים, בצורה שתאפשר קליטת כל צורות היבוא מן הים. קליטת עובדים חדשים לנמלים תהיה בתנאים שווים לעובדים הקיימים, ללא יצירת דור ג' של עובדים חדשים בשכר נמוך וללא ביטחון תעסוקתי. כלל העובדים מקבלים הכשרה רב תחומית אשר תביא לפעולה בתפוקה גבוהה ויעילות גבוהה עבור הציבור. האם יתכן שתרחיש מן הסוג הזה משרת את טובת הציבור טובה יותר מ"התחרות"? אם תשאלו את התנועה לאיכות השלטון, כנראה שיענו לכם שהם מעדיפים לגדוע מטה לחמם מאות ואלפים, ולרחוץ בניקיון כפיהם באותה עת.
מהתנועה לאיכות השלטון נמסר בתגובה כי "התנועה רואה חשיבות בהסדרת משק ביזורי ויעיל, כדרך מרכזית להורדת יוקר המחיה בישראל. דרישות עובדי הנמלים, המלוות בלחץ פוליטי ציני, נשמעות תדיר לקראת רפורמות התייעלות מכל סוג ועניין מזה שנים. חשוב לזכור שאת מחיר צעקתם משלם תמיד הציבור, באמצעות תמחור גבוה לצרכן הפוגע בקופה הציבורית. בנוסף יש לזכור כי עובדי דור ב' ודור ג' התקבלו לעבודה בנמל תחת סיכום מפורש כי הם עובדים רגילים ולא מיוחסים, ובעבור כך שולם לעובדי דור א' כבר אז פיצויים טבין ותקילין. לפיכך, יותר מראוי שבדומה לשאר העובדים במשק, עובדי הנמל ישתכרו בהתאם לתפוקתם, יפוטרו כאשר אינם יעילים, ולא יזכו להגנה אוטומטית מפני פיטורים אשר אין לה הצדקה לא כלכלית ולא מוסרית. הגנה שאת מחירה משלמים שאר העובדים במשק שאינם מקושרים לעמדות כוח".
