פרופסור רפי מלניק, מבכירי הכלכלנים בישראל, דיבר אתמול (רביעי) בכנס הרצליה. בנייר עמדה שחיבר לאחרונה הוא קורא להגדיל את ההוצאה הממשלתית על בסיס הגדלה מתונה של הגרעון השנתי.
פרופ' מלניק: "המוצא הוא בהגדלת הוצאות הממשלה לטובת השקעות בתשתיות ולאפשר את מימון תוספת ההוצאה בחוב, כלומר בהגדלת הגירעון"
מלניק, פרופסור במרכז הבינתחומי בהרצליה, שימש בעברו כדיקן בית הספר לכלכלה במרכז, כיועץ למועצה הלאומית לכלכלה, כחבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל והיה שותף בוועדת טרכטנברג. דבריו של מלניק, הקוראים לשינוי כיוון במדיניות המקרו כלכלית של ישראל, מגיעים, אם כך, ממי שהיה נוכח במעגלי קבלת ההחלטות ועיצוב המדיניות של כלכלת ישראל בשנים האחרונות.
נייר העמדה שפירסם נפתח בנסיבות שהובילו לחקיקת הכללים הפיסקליים שנועדו לרסן את הוצאות הממשלה, ואת התפתחות החוב הממשלתי, בתקופה של גרעון במאזן התשלומים ושל אינפלציה מסוכנת.
הכללים הפיסקליים, גורס מלניק, נתנו בידיו של משרד האוצר כלי רב עוצמה לעיצוב המדיניות, "שכן הדיון הממשלתי הראשון בהתוויית התקציב, אשר דן במסגרות הכלליות, מחייב את השרים לקיימו (את כלל ההוצאה – ע. כ.). מכאן שהמסגרות הקריטיות, סך ההוצאה והגרעון, אינן נדונות אלא מוצגות לממשלה על-ידי האוצר, והממשלה, לרוב מאשרת אותן. בשלב זה של הכנת התקציב אין דנים בחלוקת ההוצאות למשרדים השונים ולכן לא צצות דילמות".
עוד מתאר מלניק כיצד כלל ההוצאה, על אף השינויים שחלו בנוסחה הקובעת אותו לאורך השנים, נותר נמוך משיעור צמיחת המשק. כך למעשה התפתחה המגמה של הורדת ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר מרמה של 50% ויותר לרמה של 38% כיום. במקביל לשיעור ההוצאה הממשלתית, ירדה גם ההוצאה האזרחית (ההוצאה הממשלתית ללא הוצאות מערכת הביטחון והוצאות הריבית) לרמה של 32% מהתוצר בלבד. רמה הנמוכה מכל מדינות ה-OECD מלבד קוריאה הדרומית (שגם היא מחזיקה בתקציב ביטחון גדול ביחס לתוצר שלה).
העת לשנות
לטענת מלניק, קובעי המדיניות שחוקקו את כלל תקרת ההוצאה לא כיוונו לתוצאה של הוצאה ממשלתית כל כך נמוכה. טענה שמעט קשה לקבל מאחר ואותם קובעי מדיניות, ובנימין נתניהו בראשם, עדיין נמצאים בשלטון ולא נראה שיש להם בעיה עם ההוצאה הממשלתית הנמוכה בישראל. למעשה, הקטנת ההוצאה הממשלתית היא הבסיס האידאולוגי של נתניהו אותו הציג בנאום האיש השמן והאיש הרזה שנשא ב 2003.
עוד מתאר נייר העמדה כיצד כלל הההוצאה (על אף שממשלות ישראל לא עומדות בו ומתקנות אותו בכל שנה מחדש), יחד עם כלל הגרעון, הביאו למצב בו מדינת ישראל נפתרה מ"מחלותיה" וכעת יש לשאול לאן הולכים מכאן. "השאלה המתבקשת היא האם נכון להמשיך באותה מדיניות, הבאה לידי ביטוי בהמשך הפעלת הכלל הפיסקלי הנוכחי?" שאל מלניק, ומיד השיב כי "הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולשנות את הכלל הפיסקלי".
מלניק מציע לשנות את הכללים הפיסקלים כך שישמרו על יציבות היחס שבין הוצאות הממשלה לתוצר (על אף שהוא עצמו מציג את היחס הנוכחי שבין הוצאות הממשלה לתוצר כנמוך). לשיטתו, יש לקבוע גירעון ממוצע יציב שיפעל כמייצב אוטומטי ליחס החוב תוצר. עם זאת המייצב של מלניק הוא מייצב מחזורי. בתקופות גאות במשק הגרעון יתרחב ובתקופות של האטה במשק הגרעון יצטמצם. זאת לעומת כלל אנטי מחזורי הקובע כי הגרעון צריך לפעול בניגוד למגמת הצמיחה של המשק – לגדול בזמן האטה ולהתכווץ בזמן צמיחה. ההבדל בין התפיסה המחזורית לבין התפיסה האנטי מחזורית הוא באופן בו תופסים את הממשלה. אם היא צריכה להגיב לתנועת הגאות והשפל ובכך גם להגביר את התנודתיות או שמא לנסות להשפיע עליה ובכך למתן את התנודתיות.
העת להגדיל
בדברים שנשא מלניק במושב הפתיחה של כנס הרצליה, הסביר כי הגדלת שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בשנים האחרונות מיצתה את פוטנציאל הצמחת המשק על ידי הוספת עובדים נוספים. לדבריו, מרבית האוכלוסיות החדשות שנכנסו לשוק העבודה (גברים חרדים ונשים ערביות) עשו זאת עם רמת כישורים נמוכה, וכתוצאה מכך הן משתכרות שכר נמוך ולא מעלות את רמת הפריון לעובד. כדי להגיע לרמות צמיחה טובות, טען, המשק הישראלי יצטרך בשנים הקרובות להגדיל את הפריון של העובדים. בנייר העמדה שחיבר, הציג מלניק את הרמה הנמוכה (1.7% מהתוצר) של ההשקעה הממשלתית בתשתיות כאחד הגורמים לרמת הפריון הנמוכה במשק הישראלי.
כיצד להגדיל את ההשקעה הממשלתית בתשתיות? לעמדתו, העלאת מיסים עלולה לדכא את הצמיחה, ומנגד קיצוצים בתקציב השוטף והעברת המשאבים להגדלת השקעות לא רצויים גם כן בשל רמת ההוצאה הנמוכה על שירותים חברתיים. במקום זאת, הציע מלניק לאפשר הרחבה תקציבית שתיועד להשקעה בתשתיות על ידי העלאת יעד הגרעון ותקרת ההוצאה. הוא הוסיף כי התזמון הנוכחי, כשהריביות נמצאות בשפל, הוא אידאלי למהלך שכזה.
"המוצא הוא בהגדלת הוצאות הממשלה לטובת השקעות בתשתיות ולאפשר את מימון תוספת ההוצאה בחוב, כלומר בהגדלת הגירעון" טען, "לדוגמה, גידול של אחוז תוצר בגירעון מאפשר תוספת הוצאה של כ-12 מיליארד שקלים; אם הדבר מתבצע על-פני 5 שנים, פירושו תוספת של 60 מיליארד שקלים בתשתיות המשקיות ובכך צמצום, לפחות חלקית בפיגור שנוצר".
דבריו של מלניק, הקוראים לשינוי כיוון במדיניות המקרו כלכלית של ישראל, מגיעים, אם כך, ממי שהיה נוכח במעגלי קבלת ההחלטות ועיצוב המדיניות של כלכלת ישראל בשנים האחרונות
על מנת להשקיע בתשתיות, מלניק מציע להגדיל את הגירעון לרמה של 5.3%. אם השקעה זו תניב יציבות בשיעורי הצמיחה שיעמדו על 3%-4% יחס החוב תוצר יישאר במצב הנוכחי, פחות או יותר, סביב 60%. עם זאת מלניק מוסיף לתוכניתו הסתייגות המבוססת על החשדנות הקבועה שיש לכלכלנים ביחס לפוליטיקאים. "יש להדגיש שלא ניתן יהיה לנצל את המסגרת התקציבית הנוספת ללא תכניות מעשיות לביצוע" הוא מזהיר, "הממשלה חייבת להקים מיד צוות שיכין תכניות לשיפור התשתיות הלאומיות; ללא תכניות מעשיות, הניתנות לביצוע מידי, אין לאשר את התוספת התקציבית".
הרעיון של הרחבה תקציבית לשם עידוד הצמיחה לא חדש. כך יצאה ארה"ב מהשפל הגדול בשנות השלושים וכך גם פרחה כלכלת מדינת ישראל בתחילת שנות השישים. בימי המחאה החברתית של 2011 נשמעו שוב קריאות ברוח זו. וגם בימים אלה, מרבית מהמתמודדים לראשות מפלגת העבודה מציגים עמדות בסגנון הזה. החידוש שמציג מלניק קשור לזהות הדובר ולאכסניה. קשה לחשוד בפרופסור הנכבד כי הוא סוציאליסט. המרכז הבינתחומי בהרצליה, הוא אכסניה מובהקת לרעיונות של הקפיטליזם שנתניהו מיישם בשני העשורים האחרונים. אם בארזים נפלה שלהבת, אולי באמת הגיעה העת להרחבה תקציבית.
