במרוצת התרוצצות פסטיבלית חרוצה, רב-סוגתית וחדשנית מאוד, הקפיד כתב התרבות לשמור על הצניעות והמידות, להתחזק במורשת ואף להציע במידת האפשר מקצה שיפורים למגמת ההשתדלות של הנהלה אמנותית עושה רבות.

"תרבות" זה כזכור הדבר הערטילאי, הכאילו אנין והקצת רופס הזה – שעסקנים, גבאים, שמשים ופוליטרוקים נלווים אוהבים לרכב עליו לצורך העצמה יח"צית ובקשת צומי-לב דחופה. למעשה, הרכיבה היא חלק מהותי משלל ביטויי האגו של המנהיג מן הטיפוס המוקצן. מקצה התרבות העברית נזקק מזמן לגלגול של חנוך לווין שעוד יוולד, כמו יורש קטין של הדאלי לאמה, אוחז בידו את סיר הלילה של קודמו בהשתוללות סאטירית שתנסה להמחיש את מצבה הקיומי של גברת קולטורה ישראלית. בהפקה העתידית המדומיינת הזאת ניתן להציב על הבימה של האולם על-שם הנדבנית רבקה (בקומפלקס האולמות של תיאטרון ירושלים), את גופת התרבות המעורטלת למחצה (מטעמי צניעות מובנים), כשעליה נתלים ממונים מטעם, בעלי חזות מרכז-ליבראלית עד שמאלית מתונה, ומעליהם מתנפנף שוט ווזירת הקולטורה, בשמלת נשף הפרמיירה והשטיח-אדום של פסטיבל הסרטים בקאן, כשהיא מנפנפת בשוט הקורע את האוויר בצליפותיו.

שרת התרבות מירי רגב, לבושה בשמלה עם הדפס של תמונת העיר ירושלים, פסטיבל קאן, מאי 2017 (צילום : אלי סבתי).

שרת התרבות מירי רגב, לבושה בשמלה עם הדפס של תמונת העיר ירושלים, פסטיבל קאן, מאי 2017 (צילום : אלי סבתי).

למשוררת וולך הייתה פעם פנטזיה לעלות במגפי-עור על בימת מופע רוק ולהקריא את חרוזי שירתה; היא הצליחה להגשים בזמנו את החלום הרטוב של המעשה המגונה ברצועות התפילין ולזעזע את זולדה, סגנית השר תעסה-גלזר והבורגנות, כמי שמסוגלת להטיל במופקרות פואטית נוזלי גוף חיוניים – אל חיק הפסנתר-כנף בסלון של בירת השפלה. ואולם היא נאלצה לוותר, למרבה ההחמצה, על מופע האיצטדיונים הענק, עמוס מכונות העשן והרמקולים המחרישים.

לכבוד השרה מרים, לעומת זאת, התמזל הגורל ואחת לאירוע פסטיבלי חגיגי במיוחד בבירת הנצח, היא זוכה לעלות בלי גיטרה מובילה-מייבבת על בימת הבריכה על-שם השולטאן המכונה 'המפואר' ומשם להלהיט את הקהל המגיב לעומתה בקריאות בוז מיוחמות. על האמת יש להודות; יש משהו רוקיסטי-מחשמל באטרף של ריטואל הפתיחות החוזר, הקבוע הזה, שלעתים נלווה לו גם ראש העיר (בתפקיד ידידה הקרוב של הכבוד-שרה, אוהדת הפמילייה והנצח-ישראל).

שמלת השבת של חנהל'ה ילדה טובה י-ם

בפעם האחרונה שנכחתי באזור הייתי נטול הזמנות, תגים וכרטיסים. ירדתי מהבית לטחנת הרוח ע"ש מונטופיורי, וניסיתי להציץ מבעד לגדר התיל הירוקה. שני שומרים ערביים, עוטי אפודות שכתוב עליהן 'בטחון', ניסו להתחיל עם תיירות מזדמנות (“I live here in Jerusalem all my life, what would u like me show u”)

איש בן העדה האנגלוסקסית המבוססת, המתגוררת בסביבת משכנות השאננים שבנה השר הויקטוריאני לדלפוני ירושלים, הגיח מחווליתו – מצוייד במצלמת סמארט דור מתקדם. ניסיתי לבקש ממנו להביא ריהוט גינה מתבקש לאזור הגדר כדי שננעים בצוותא-חדא את ההצצה, אבל הוא היה עסוק בהשחלת העדשה מבעד לתיל. הו אז נשמע – עולה כרעם מתגלגל – הבוז המיוחם של הקהל, לנוכח השרה המלהיבה המתעקשת לגמור לשאת דברים; שני הצדדים הגיעו לדרגת גירוי עליונה, והגם שמערכת הסאונד התקשתה להעביר את תמליל הנאמת עד לגדר הטחנה, ניתן היה להבחין בהתנהלות הרגילה של הריטואל, שבעיצומה הבריכה והדוברת מגיעים לריגוש השיא. נערות נועזות אחדות בשורות הקדמיות נראו כשהן מנפנפות לעומתה בחלקי ביגוד עליונים. בכל רגע נשקף החשש כי אחד הצדדים יעלה או ירד מן הבימה במצב בלתי צנוע בעליל. למען האמת דומה כי התגובה התרבותית הראויה לחזון הצניעות ברוח ערכי ישראל-סבא, היא חישוף פטמות מסוים באוויר ההרים שלמרגלות החומה, בעוד הנואמת הנחושה שבה ונשבעת כהרגלה כי תשכח ימינה וגם תדבק לשונה – אם תשכח את חזונה לבירת הנצח המאוחדת.

לו הייתי בימאי-העל של נאום השרה מרים הייתי גולל למרגלות הנואמת את שטיח האח"מים מקאן, שב ומלביש אותה בשמלת הארגמן גונבת ההצגה הנועזת, דגם שמלת השבת של חנהל'ה – דווקא לגויים – ירושלים שלנו לנצח-נצחים, ואז מנפנף באחת את השטיח מעל לרמפה, כשמשני צדיו היסטריית נערות פרועות מתוך המופע 'נערות מופרעות מצילות את העולם'

נאום השרה מרים כנגד ההתערטלות בפתח פסטיבל ישראל ה-56 היה בגדר מהלך טקסי קיבעוני נוסף בפתיחה השנתית של פסטיבל אומנויות-הבימה הירושלמי. לו הייתי בימאי-העל שלו הייתי גולל למרגלות הנואמת את שטיח האח"מים מקאן, שב ומלביש אותה בשמלת הארגמן גונבת ההצגה הנועזת, דגם שמלת השבת של חנהל'ה – דווקא לגויים – ירושלים שלנו לנצח-נצחים, ואז מנפנף באחת את השטיח מעל לרמפה, כשמשני צדיו היסטריית נערות פרועות מתוך המופע 'נערות מופרעות מצילות את העולם'. משום-מה נוצר בתודעתי הצירוף האולטימטיבי בין התגלמות האידיאה השלטונית העליונה של התרבות הישראלית במחצית השנייה של העשור השני במילניום השלישי, לבין המופע היפאני "Miss Revolutionary idol", שתואר בתוכניה כ"קפולסת אנרגיה מטריפה", העתידה להכניס את הקהל ל"טראנס פופ יפאני צבעוני ואינטנסיבי".

משתתפות במופע 'נערות מופרעות מצילות את העולם' (יפן) במופע ברחבת תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 2017 (צילום: אלי שי).

עשרים ה'פרופורמיות' מטוקיו (הפועלות כידוע בסוגת ה'אוטאקו', 'פופ-אנימה') יכלו לגלם את להקת הלהקניות של נאום האנטי-עירום – בעודן מפזרות "כמויות בלתי נתפשות" של אביזרים, קונפקטי, מקלוני נרות בעלי חזות פאלית זוהרת ו"דליים של מים ואצות". עם קצת מעוף, נתזי דמיון יצירתי ומעט בימוי-על פסטיבלי-רפלקטיבי, ניתן היה להפיק באמצעותן את מופע הרוק של השרה, ואז לשוב ולכתוב על הקופרודוקציה ההזויה, הנחוצה כל-כך, כי "מה שנדמה ככאוטיות מוחלטת – הוא למעשה כוריאוגרפיה קפדנית ומופע מתוזמן היטב. הכוח הנשי… במלוא עוצמתו… האנרגיות הנשיות שואבות השראה מהאמזונות… חזון עתידני… שבו קבוצה עתידנית של נשים יחריבו את העולם וישליטו בו את האנרגיות הנשיות הקדמוניות", הידד והורה. אכן כל מה שפסטיבל תרבות ירושלמית נזקק לו הוא הצירוף המסוים של התקוטטות העירום הקולטורלית והנערות השרוטות מיפאן, במופע הרוק הביזארי של מרים.

פסטיבל חדשני ורב-סוגתי – לא למצורעים בלבד?

כבר במסיבת העיתונאים הפותחת של הפסטיבל, בחללו הצונן של 'בית הנסן', הידוע במיתולוגיה המקומית כ'בית המצורעים' הירושלמי, אפשר היה להבין שעסקינן בפסטיבל רב-סוגתי מאוד, החותר לחדשנות רבה. המנהל האמנותי, איציק ג'ולי, הפיק נרטיב מולטי-ז'אנרי מושקע, ומנהלו הכללי של הפסטיבל, איל שר (אחיו של עורך-הדין גלעד) השרה כדרכו אווירה חברית נינוחה. המזנון כלל מבחר גבינות משובחות והצוות החביב של משרד היח"צ חילק דיסק-און-קי האוצר קומוניקטים, דיוקנאות המנהלים וחומרים נלווים.

המנהל המוסיקאלי הצעיר, נגן הויולה עמנואל ויצטום (בנם של ציפי ודודו ויצטום, קומפוזיטור מחונן, יזם אמנות, מרצה, אוצר, ועוד) הציג תכנית מרתקת בעליל, שעיקרה המפגש הבארוקי בין האימפריה העות'מאנית לקיסרות האוסטרו-הונגרית במאה ה-18. המפגש הייחודי עשוי היה לעלות כפורח במרחבי הבריכה השולטאנית החביבה על השרה (או על גגו של ההוספיס האוסטרי – בשכנות טובה לדרך הייסורים ולשער שכם בעיר-העתיקה של ימי הרמדאן), ואולם נראה כי שיקולי אבטחה ואקוסטיקה הקשורים בשמירה על שלום ציבור שוחרי-המוסיקה, הביאו לבחירה מסורתית יותר בצמד האולמות על שם הנדבנים רבקה את הנרי בני משפחת קראון.

נציגי הקולטורה הרוסית הוותיקה בתא כתבי התרבות – נראו כלוקים באי-שקט נפשי מסוים; עם כל הכבוד להישגי התרבות האוריינטאלית והעות'מאנית ולזיכרונות מוסיקאליים הנושקים לימי עבדול חמיד, הם היו רוצים לראות קצת יותר קלאסיקה תזמורתית כבודה

על-אף ההבטחות לפרוגרמה משביעה רבת מעוף וחידושים – ריחפה עננה על פני כמה מהמוזמנים – עיתונאים עובדי הרשות הישנה שהגיעו לארוחת-הבוקר המזינה בחודש מאי באחת מלולאות הזמן רבות המבולקה במבוכי התאגיד, כשעתידם התעסוקתי לוט בערפל. גם נציגי הקולטורה הרוסית הוותיקה בתא כתבי התרבות – נראו כלוקים באי-שקט נפשי מסוים; עם כל הכבוד להישגי התרבות האוריינטאלית והעות'מאנית ולזיכרונות מוסיקאליים הנושקים לימי עבדול חמיד, הם היו רוצים לראות קצת יותר קלאסיקה תזמורתית כבודה – במקום שעטנז הקאנון, הנאי, הקמנצ'ה והכינור התורכי, המשחזרים את יצירותיהם של קומפוזיטורים מסדר-גודל של עלי אופקי (הלוא הוא הנסיך בובוסקי מפולין) והפרינס קנטמיר מרוסיה. נציגם, שמילמל אורקסטרה-אורקסטרה, ביקש לתבוע את עלבונה של המוסיקה הקלאסית ממש, שנדמתה מודחת מתוכנית הפסטיבל, אבל דן הלפרין – מההנהלה הציבורית – נזף בו קלות בהזכירו כי השליחות הפסטיבלית האמיתית היא בחדשנות ובהבאת מופעים מעוררי השתאות ומפתחי השראות רב-תחומיות, שבימים כתיקונם נעדרים מהאולמות, ואחרי הכול לא אלמן ישראל בכל הנוגע לקלאסי המסורתי, שכבודו במקומו מונח אצל זובין והפילהרמונית וגו'.

המופעים ששומר צניעותו (ונפשו) ירחק מהם

לבקשת כבוד השרה, הערכים התרבותיים, ועד ארגון התופרות והחייטים (וכן שירותי בריאות-הנפש של קופת-חולים מאוחדת האמונים על שלומי) ומורשת הנצח, הקפדתי לדלג בבוז על שני מופעים נטולי צניעות כשרה; 'ומה אעשה בחרב הזאת' מאת אנג'ליקה לידל ו'פינדורמה' מאת ליה רוסריגס. הראשון – תיאטרוני, תואר בתוכניה ככישוף היברידי מאת 'פרפורמרית פנומנלית', הצוללת אל "הפינות האפלות של הקיום האנושי". הפינות החשוכות היו אירוע הטרור בתיאטרון בטאקלאן, פאריז 2015, וכמו לא די בכך, גם מעשה נורא בסטודנט יפאני שרצח אכל ועיכל את בת כיתתו (בשנת 1981). תמליל התוכניה שנודעה לה חיבה לחוויות ארכאיות-חדשניות, הבטיח אל נכון נגיעה ב"אנרגיה קדמונית חשוכה" וגם "בהוויה קדמונית בראשיתית", אבל אני נהגתי לפי תומי על-פי המלצת חז"ל ברוח 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד' ו'בחרתם בחיים', מה עוד שטקסט התוכניה הביא לפסילה מיידית שעל-הסף, שכן מתעניינים פוחזים הוזהרו מראש ובפונט מודגש (על מנת להסיר ספק ושלא לחסום שור בדישו) כי המופע כולל קטעי עירום ונוסף לכל הוא מתאים לצפייה מגיל 18 ומעלה, משמע ולפתח חטאת רובץ.

לבקשת כבוד השרה, הערכים התרבותיים, ועד ארגון התופרות והחייטים (וכן שירותי בריאות-הנפש של קופת-חולים מאוחדת האמונים על שלומי) ומורשת הנצח, הקפדתי לדלג בבוז על שני מופעים נטולי צניעות כשרה

ניכר היה כי סכנתו האתית של מופע זה עלולה להיות חמורה מקודמו, שכן מדובר ב"ציפייה בעמידה ובישיבה על הבימה" – מה שעלול לעורר בנסיבות הרגישות הללו אי-נעימות קשה. מנוסח התוכנייה הדראמטי התברר עוד כי עסקינן בכוריאוגרפית "ותיקה ומוערכת" היוצרת "סערה מהפנטת" של גופות חשופים. 'פינדורמה', פסטיבל ישראל 2017 (צילום: Sammi Landweer).

המופע הנפסל השני – כוריאוגרפי – 'פינדורמה'; במקרה הזה התוכניה התרשלה בהפניית תשומת-לבן של אימהות דאוגות לקטינים על-סף גיוס – לקלקול הנוער, ועם זאת ניכר היה כי סכנתו האתית של מופע זה עלולה להיות חמורה מקודמו, שכן מדובר ב"ציפייה בעמידה ובישיבה על הבימה" – מה שעלול לעורר בנסיבות הרגישות הללו אי-נעימות קשה.  מנוסח התוכנייה הדראמטי התברר עוד כי עסקינן בכוריאוגרפית "ותיקה ומוערכת" היוצרת "סערה מהפנטת" של גופות חשופים ב"אוקיינוס גועש ושוצף" "בשטף בלתי פוסק", "בהשתנות מתמדת", "בטלטלה קיומית", "בסערה בימתית מתרגשת על הבמה" וכאלה.

מחול עולמי: ההופעה השלישית שהמשיכה להבהב בתודעה

כפיצוי הולם ניסיתי להתנחם בשלושה מופעי מחול. הראשון של ישראל גלבאן (ספרד), "FLA.CO.MEN", שעיקרו מעין פארודיה על היסוד הזכרי-המאצ'ואיסטי בריקוד הפלמנקו המסורתי. המחולל התגלה כרקדן ספרדי עתיר ייחוס ותעודות בפלמנקו ובתרבות האנדלוסית, המצליף קלות בזקפה הגברית, בליווי ו' נגנים וזמרים. זה חביב, זה נחמד והאורח, כדברי ביקורת ב'דיילי אקספרס', הוא מי שלכתוב עליו שהוא רקדן נפלא, זה כמו לכתוב על איינשטיין שהוא די טוב בפיסיקה, ועדיין המופע התקרב למיצוי הולם, מלווה בקורת-רוח סבירה בתום כרבע-שעה ראשונה.

המופע השני – 'מבוסס על סיפור אמיתי', מאת כריסטיאן ריזו (צרפת) מבוסס בעיקרו על דינאמיקה בימתית מתפתחת בין ח' רקדנים וב' מערכות תופים. להבדיל ממבקר המחול של ה'לה מונד', הנה בטני הרכה לא התהפכה, למרבה המזל, על פיה. להבדיל מנוסח התוכניה, לא חשתי שרוי בטרנס-פולקלוריסטי-עתידני מסוגת ה'רייב רוק נאו–מסורתי'. אף לא נעתי שיכור בין מקצבים שבטיים לרוק פסיכודלי וגם לא הבחנתי בחריכת הבימה ב"אנרגיות סוחפות" (שאם לא כן לבטח הייתי נמלט כל עוד רוחי בי בסביבות שורה עשר בצד) וגם לא שקעתי ב"טקס עוצמתי" מהרעשת שני המתופפים ה'פנומנליים'. כצרכן מתון של כוריאוגרפיה רשמתי לעצמי בסיפוק ניכר כי אכן נוכחותן החיה של מערכות התופים על הבימה מחיה את המופע – כל אימת שהוא מאיים לשקוע בחזרתיות קצבית מתמשכת. הכוריאוגרף הנחשב יודע לספר כי המוזה שרתה עליו בעת שנכח במופע באיסטנבול, כאשר פתע פרצה לבימה חבורת גברים טורקים ופצחה בריקוד פולקלור קצר ונמרץ. התוצאה הכוריאוגרפית שלו נטולת רגע הפריצה, ועם זאת יש בה ריתמוס תנועתי מרוכז. את מקומה של ההפתעה הטורקית תופשים צמד רקדנים מרשימים, ארוכי מחלפות וזקנים, שמצטרף אליהם – בשלב התשואות – ריזו עצמו, הנדמה כאחיהם הבוגר.

הכריך הזה, שבאמצעו הריקוד החי המפרפר ומשני צדיו אפקטים חזותיים הנעים בין סרט כמו-עתיק, למציאות נדמה לי מדומה, מגלגל את 'דאנס' כיצירת מחול אלגנטית שממשיכה להבהב בתודעה.

ומכאן לתרגול הניסיון בהתפעמות כוריאוגרפית, פעם שלישית – לוסינדה צ'יילדס (ארה"ב) עשתה את זה בשעה נטו נטולת הדרן, באולם שרובר – ב'יצירה האיקונית' וכאלה 'דאנס'. מרכיבי הנוסחה הם מוסיקה מקורית של פיליפ גלאס, שפת מחול שיש בה קלילות וירטואוזית העובדת על היפנוט הצופה, ועוד יותר מכל אלה – סרט רקע היוצר תפאורה קינטית, שמעלה את המופע המקורי פורץ הדרך של צ'יילדס משנת 79'. צירוף הנ"ל מעניק ליצירה נפח, שמצד אחד יש בו הדהוד לריצודי האור מראשית ימי הצילום והסרט האילם, ומן העבר השני יש בו ממד של מציאות מדומה. הכריך הזה, שבאמצעו הריקוד החי המפרפר ומשני צדיו אפקטים חזותיים הנעים בין סרט כמו-עתיק, למציאות נדמה לי מדומה, מגלגל את 'דאנס' כיצירת מחול אלגנטית שממשיכה להבהב בתודעה.

הדהוד לריצודי האור מראשית ימי הצילום והסרט האילם, ומן העבר השני יש בו ממד של מציאות מדומה. מופע המחול "דאנס" - לוסינדה צ'יילדס, פסטיבל ישראל 2017 (צילום:shally cohn).

הדהוד לריצודי האור מראשית ימי הצילום והסרט האילם, ומן העבר השני יש בו ממד של מציאות מדומה. מופע המחול "דאנס" – לוסינדה צ'יילדס, פסטיבל ישראל 2017 (צילום:shally cohn).

מתחזק מתוצרת הארץ: שני מופעים מהמקורות

אני נוהג להישמע ללקח טוב ולהנחיות מוסר, ויש לי תעודת יושר תרבותית. אלמלא כן, לא הייתי רואה חיל בתחום על-אף המשבר בתקשורת הכתובה. אני שותף להנחה בדבר הקשר הישיר בין ביגוד הולם לערכי מורשת, וכך, לשם ההתחזקות הכללית, לא זו בלבד שהקפדתי לדלג על מופעים שיש בהם כדי לחבל בטוהר מידותי התרומיות, אלא עוד הוספתי ג' מופעים נוספים לשם חידוד המסרים. ועם זאת, חובתי האתית להעיד כי לא הכול נוהגים כמותי, וכמדומה כי גם הפעם נצפתה התבנית ההתנהגותית הנלוזה והקלוקלת, הגורמת לכך כי מופעי העירום הפסטיבלי מעוררים מידה יתירה של עניין, והלחץ על משרדי הכרטיסים ומחלקי ההזמנות בזירה הירושלמית נטולת החופים ומעוטת הבריכות גובר – דווקא בחזית רגישה זאת. התופעה עשויה להזכיר זיכרונות ילדות מ'החוף של הצהובות הערומות' בנביעות, הגם שרצועת החוף הסמוכה הייתה דומה מבחינת ערכת דקלים-גמלים-בדואים-חושות וציוד נלווה, הנה אחת לחצי-שעה הייתה עוברת בסביבה משלחת סיור, שמנהיגה נהג לשאול – 'תגיד ג'ינג'י, אולי אתה יודע איפה פה החוף של הלא לבושות?'.

השגחה עליונה ראויה פוקחת עין משגחת על באי פסטיבל ישראל ירושלים 2017 (מיצג של האמן יוחאי מטוס. צילום: אלי שי).

השגחה עליונה ראויה פוקחת עין משגחת על באי פסטיבל ישראל ירושלים 2017 (מיצג של האמן יוחאי מטוס. צילום: אלי שי).

מופע ההתחזקות הראשון היה הפקת הענק המוסיקלית המרשימה בעליל של תהילים בסדר-גודל פסטיבלי, בהשתתפות התזמורת הסימפונית ירושלים, הסימפונית ע"ש רודן, המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה ומקהלת בית-הספר ליסט, וויימאר, גרמניה. התמליל הפואטי הנעלה מיוחס, לפי המסורת, למלך שהסתבך עם רוחצת הגג מהשיר הנודע של ליאונרד כהן. ובאמת, כל אימת שאני נתקל בקובץ המזמורים המתוארים בלשון התוכניה כאוניברסליים ועל-זמניים וכמקור להשראה אין-קץ, אני נשקע בקושיה כיצד מחברה של השירה הנאצלה, היה גם מחברו של המכתב הקטלני שנמסר ביד החיתי.

מכל מקום, היה זה באמת קונצרט ייחודי משביע-רצון, שדילג בין הפיוט הפרסי-העממי ל'אשא עיני אל ההרים', לקכ״א בתהילים (נוסח אמו של אריאל זילבר – ברכה צפירה, שנות השלושים), שהותיר כנודע חותם עמוק על המלחין פאול בן חיים, (פרק ב' סימפוניה 1) ביצירה קנונית של המוסיקה הישראלית, לבין "מזמורי תהילים", למקהלת א-קפלה, מאת חתן פרס ישראל צבי אבני. כל הטוב הזה, בתוספת שתי אורטוריות חשובות: תהילים לסטרווינסקי, ומזמורי צ'יצ'יסטר לברנשטיין, כשבאמצע ברווחים שבין האורטוריות – מבצע הפייטן עופר כלף פיוטי תהילים בנוסח יהדות ספרד.

כחובב מעמדים תיאטרוניים מרגשים עד רגשניים ממש, עלה בדעתי בגמר המופע שלו הייתי בימאי הצללים הנסתר של קונצרט תהילים הפסטיבלי, כי אז הייתי מנסה להעלות למרכז הבימה – לפרץ תשואות משותף, עוצמתי במיוחד, את הקומפוזיטור אבני (שמלאו לו תשעים) עם הסולן הנהדר של 'צ'יציסטר' – הלוא הוא נער בעל הקול המלאכי – אופיר נבו. שני אלה קצרו תשואות-חן כל אחד בתורו, וזימונם הבו-זמני על בימה אחת עשוי היה להרים את התקרה של הנרי.

ממזמורי המלך הנואף לסיפורי הצדיק המתייסר

חסד מופלא גמלו עימנו רשויות התרבות במדינה; לא זו בלבד שהותירו על כנה את המורכבות המקראית-מסורתית הבעייתית של המלך הנואף ונעים זמירות ישראל, ואף הותירו את בעלת הג'קוזי והפנטהאוז בעירטולה, אלא גם הואילו להשאיר באותו התקף נדיבות ליבראלית את הצירוף הפרובלמטי לא פחות של סיפור המסגרת לספר איוב ואת הסיפור הפנימי. הרכיב השני – אוצר כזכור את ייסוריו של האיש, את מליצות הרעים המנחמים ואת ההתדיינות בציר איוב-השגחה עליונה. הרכיב הראשון, השערורייתי ממש – צופן את סיפור ההתערבות ההתעמרותית בציר הקב"ה-(להבדיל) שטן, המוציאים למעשה חוזה על נפשו וגורלו של הצדיק בעל הייסורים. צירופם החתרני של שני הרכיבים ביחד – מכיל חומר-נפץ אתי-תיאולוגי, העלול לעורר את חמתו של צנזור מטעם מועצת הרבנות.

הפסטיבל הצליח להרים הפקה צנועה אך מבטיחה רבות; טקסט מקראי משובח, הפקת-מקור בניצוח מאסטרו יוסי יזרעאלי (זכור לטוב מ'שבעת הקבצנים' בחאן) בצירוף תיאטרון ה'אינקובטור' הירושלמי ובליווי 'הגבהה מוסיקאלית' מאת  יוסף ברדנשווילי. וכמו לא די בכך, הנה ששון גבאי – המחונן – מתפנה זמנית מענייני 'פולישוק' והוא נכנס לנעליו היחפניות של בעל הייסורים המקראי, ונובר בבשרו ובנבכי הצדק האלוקי בקרביה של צפרדע-זבל בימתית. כל זה טוב להלל; התמליל המקראי מגלה הצטיינות, יזרעאלי – בהברקה של תקינות פוליטית פמיניסטית-עכשווית – ממציא מחדש את זוגתו של הצדיק הסובל על לא עוול בכפו ומעניק לה (בגילומה של קרן הדר) נוכחות מחאתית עבה יותר מהבקושי שורה שקיבלה בספר הספרים. התוצאה: הפקה תיאטרונית אלגנטית, רזה ותמציתית מבחינת ההעמדה הבימתית ומשך הזמן בן השעה שהוקצה לה, ועם זאת בלתי מספקת מבחינת ההתלבטות האתית-תיאולוגית המתבקשת, הנותרת מעט חסרה.

התחזקות שלישית: תרצה אתר עדיין איתנו

טעון בתעצומות נפש מכוח הספרים איוב ותהילים, נזקקתי רק לעוד תוספת בצורת שיעור מולדת-מחנך-זמרה-לימודי ישראל. להבדיל מההנהלה האמנותית הפסטיבלית, מרחב הפרישה הסוגתי שלי צר כעולם נמלה – ובימים כתיקונם אינו כולל כלל (בשעות-הפנאי) לא את אפליקציית שירי ארץ-ישראל נוסח חווה אלברשטיין, אף לא את המרחב הפואטי במרחקים שבין אלתרמן האב לתרצה אתר הבת, ואפילו לא את האגף המזרחי והים-תיכוני בשירתנו החדשה (בדמות דיקלה את סרנגה). אבל זה בדיוק הזיק המעורר ומקיץ הנרדמים שתוכניה פסטיבלית עשויה להפיק.

ואכן, כבר במהלך דגימת טעימה זעירה במסיבת-העיתונאים המקדמונית, קלטתי את פוטנציאל הריגוש יוצא-הדופן של המופע 'מערבה מכאן' – מסע אל שירי תרצה אתר, בניצוח מוקפד ומתוקתק של ערן צור ובשיתוף נוגע ללב של בנה נתן סלור. ההעמדה הבימתית והעיבוד המוסיקאלי המועשר – במנעד הנע בין מזרחי לאלקטרוני – יצר רצף משכר של למעלה משעה-וחצי, והוא היה כה מוצלח, עד כי ניתן לומר שרוחה שרתה. מקץ ארבע עשורים לפטירתה, היא נשמעה בעיבודים האלה עדכנית, רעננה ורלוונטית לא פחות ממופע סיבוב-הקיץ של ארצי (בבריכה השולטאנית), נוגעת בעצבי הזהות הישראלית וחושפת את אזורי הרגישות הנפשית שלה בשירים שהגיעו לביצועי שיא בפי אפרת בן-צור ויובל דיין. במופע, שהתעלה על עצמו, בלטה במיוחד הלהקה הכלית על העוד והקנון, הויברפון, והאקורדיון.

ירחם השם: הנערות הפרועות משתלטות על רחבת התיאטרון

אני יושב בכיסא הנצרים הלבן ברחבה של שרובר – מול הווילה הקצת מוזנחת עכשיו של הנדבן הראשון שתרם את התיאטרון ומתעד בפנקס את האיש בעל שני המקלות שמחפש כיסא לשבת, את העובד הערבי שעושה באי-רצון (בהוראת הסדרן) ספונג'ה מאולתרת ליריעת הפלסטיק שליד פסל הבטון, ואת המנהלים שמלהגים עם שוחרות תרבות בגמלאות. העובד מדבר בסמרטפון, יריעת הפלסטיק שהיא הבימה – תוכתם עוד מעט ברגלי הרקדנים היחפים במופע המחול החינמוני. אשה אחת ערירית, משוטטת קבועה, בעלת חזות מסורתית, מקיפה את עיגול הרחבה, מתבוננת לא-שקטה בשעון, כמחכה לדייט מתמהמה שכבר לא יבוא לעולם. ההנהלה נדמית שווה לכל נפש והיא יורדת אל הקהל, אבל הרחבה נראית ריקה למדי ונטולת חשמל פסטיבלי, וקומפלקס האולמות נדמה מבחוץ למתנ"ס דיור מוגן בשכונת קוממיות, היא טלביה.

הרחבה נותרה משמימה למדי עם מוכר הזעתר והבייגלה והאשה במכונית ה'סובארו' שלפעמים, במופעי ילדים, יש לה גנרטור עייף משלה עם כבל מאריך ליצור המעדן המכונה סוכר אדום או שערות סבא. פתאום – הוי ירחם השם, הצילו! – מתפרצת לרחבה, ביללות היסטריות, להקת הבנות היפאניות מהמופע 'בנות מופרעות'

אני נזכר במנהל קודם, פקיד עירייה לשעבר, שפעם ניסה להפיח פה חיים באמצעות יריד רוכלים מזדמן עם קצת בדים הודיים, חמסות-נרגילות, עגילי נוצה ובאסטות של קרמיקה, נרות וקנקני בושם לשירותים. בביתן השתייה בקרון הגלגלים שהוסע מ'הפואיה של התיאטרון' – אל הרחבה – אין עכשיו לימון, אבל יש סודה. כשמחשיך, יריעת הפלסטיק נטולת תאורה והרחבה נדמית לגנרטור גווע.

במסיבת עיתונאים חגיגית הכריזה ההנהלה על מיקוד תשומת-הלב הפסטיבלית בנקודת הכובד של התיאטרון הירושלמי. קומפלקס האולמות עבר שאיבת אבק הכרחית, אבל הרחבה נותרה משמימה למדי עם מוכר הזעתר והבייגלה והאשה במכונית ה'סובארו' שלפעמים, במופעי ילדים, יש לה גנרטור עייף משלה עם כבל מאריך ליצור המעדן המכונה סוכר אדום או שערות סבא.

פתאום – הוי ירחם השם, הצילו! – מתפרצת לרחבה, ביללות היסטריות, להקת הבנות היפאניות מהמופע 'בנות מופרעות'. אוחזות נרות חשמליים, הן מנסות לנער את אזור הכניסה; שתיים מהן אף מנסות לחטוף אותי לחרדתי – עזר כנגדן – אל מרכז המופע. אני מתחזק בכל תוקף מכוח נאום השרה, שומר על איסור נגיעה ונאחז בכיסא. ואכן, השמירה על המידות מתגלה כנחוצה ביותר; בהמשך היפאניות מתערטלות קלות, עושות מעשים משונים, מפיקות מחוות בלתי נורמטיביות וחושפות ביריות שחורות.

נערות יפניות מופרעות מנסות לפתות את כתב התרבות, אך הוא דבק בכל תוקף בהמלצות השרה ומתחזק בכל מאודו בתורתנו הקדושה ('נערות מופרעות מצילות את העולם' - יפן - במופע ברחבת תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 2017. צילום: אלי שי).

נערות יפניות מופרעות מנסות לפתות את כתב התרבות, אך הוא דבק בכל תוקף בהמלצות השרה ומתחזק בכל מאודו בתורתנו הקדושה ('נערות מופרעות מצילות את העולם' – יפן – במופע ברחבת תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 2017. צילום: אלי שי).

 

השמירה על המידות מתגלה כנחוצה ביותר; בהמשך היפאניות מתערטלות קלות, עושות מעשים משונים, מפיקות מחוות בלתי נורמטיביות וחושפות ביריות שחורות. ("נערות מופרעות מצילות את העולם", רחבת תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 2017, צילום: אלי שי).

השמירה על המידות מתגלה כנחוצה ביותר; בהמשך היפאניות מתערטלות קלות, עושות מעשים משונים, מפיקות מחוות בלתי נורמטיביות וחושפות ביריות שחורות. ("נערות מופרעות מצילות את העולם", רחבת תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 2017, צילום: אלי שי).

ההשתדלות לחבר את הרחבה לחברת החשמל של טוקיו ולסוגת האנימה וכו' – נרגעת. הקהל הכבוד השגרתי זורם כיאות אל הדלת המסתובבת ואל עמדת בידוק התיקים.

פסטיבל ירושלמי ללא ירושלמים

מבחינה מסוימת, נראה כי תקנה אפשרית יחידה לפסטיבל ירושלמי היא חוזה עם חברת הסעות מהשפלה. שמישהו בלוגיסטיקה יפרוק אוטובוסים אל הרחבה, אחרי הכול הנהלה אמנותית אינה בהכרח אשמה במגמות הדמוגרפיות הלא שוחרות תרבות בעיר הנצח. ועם זאת, אולי אפשר לייבא מחדש את 'תיאטרון תו' הצועני, שינטה שם אוהל קרקס גדול ויזריק לאזור דבר-מה יצירתי-מאולתר-אחר. או אולי פשוט לקחת את ההנהלה האמנותית לסיבוב חוצות ירושלמי. במרחקים שלאורך נתיב הרכבת הקלה; התחנה המרכזית, מחנה-יהודה, כיכר-ציון – פזורים לפחות מניין צדיקים נסתרים, אמני רחוב מחוננים בעליל. חלקם מיוצגים יפה ביו-טיוב, חלקם מוכרים לי אישית, ואלה יכלו להדליק בנקל את הרחבה העייפה והאנמית בפיאצה ע"ש שרובר. (אני רושם אות "סי" קטנה בסוגריים וממתין למשרת אוצר הרחובות).

נבלע במחילה של אליסה

ההנהלה הנוכחית דווקא גילתה השתדלות רבה; היא יצאה בעצמה אל הרחבה והתיישבה באורח בלתי אמצעי ועל כוס בירה – ליד פסל הבטון של יחיאל שמי. היא עבדה על תוכנייה רב-סוגתית מהסוג החדשני במרחקים שבין בקט לתיאטרון מוסיקאלי והיא ניסתה להפוך את זירת ג' האולמות ע"ש הנדבנים – לחלל מולטימאדיה בו-זמני. היו לה אפילו שתי השתדלויות כאלו והן הצליחו לייצר באז מסוים.

ההשתדלות הראשונה נקראה 'סאונד צ'רטר' (ישראל-פולין), אוצר אילן וולקוב, אנסמבל המאה ה-21 – הפקה יצירתית ראויה לעידוד, בצורת תפזורת מוסיקאלית בת למעלה משלוש שעות, הפרושה על מרחבי התיאטרון הירושלמי – במרחקים שבין הרחבה לרבקה. התוכנייה עודדה את הקהל "לגלות פינות לא מוכרות בתיאטרון ירושלים… לשוטט במרחב בחופשיות מוחלטת", וכן "לנוע בין אור לחושך" ולחלוק באורח "אקטיבי ובלתי צפוי את התשוקה למוסיקה".

כתב התרבות בעל המידות הראויות מנסה להתמזג באכסדראות התיאטרון ע"ש הנדיבים שרובר וקראון במסגרת מופע חדשני ביותר שבו נקרא הקהל לחולוק "באורח אקטיבי ובלתי צפוי את התשוקה למוסיקה" (סאונד צ'רטר, פסטיבל ישראל 2017, צילום: אלי שי)

בניסיון לחלוק תשוקה – הגעתי, לגמרי בטובתי, למה שהיה פעם חדר התקשורת הפסטיבלי, ושם בפינה אפלולית מצאתי חברת אנסמבל אחת שהפיקה צלילים מרתקים מקרביו של פסנתר-כנף, בעוד ילדתה הקטנה מתכרבלת לה מתחת לכלי שאימה נוגעת במיתריו. בהמשך התוודעתי לחברת אנסמבל שנייה, המבצעת מעין המחזה מוסיקאלית לשירת זלדה בליווי אינסטרומנטלי בסגנון הודי. מתוך כך חשתי כמי שבא "לנגן, לשהות, לרקוד ולהתהלך בתוך יצירה מוזיקלית שנמצאת בהתהוות ובשינוי מתמידים".

ההשתדלות הרב-תחומית ומולטי-חללית השנייה – התנהלה תחת הכותרת 'משמרת לילה' ונציגיה הבולטים באותו ערב-לילה ואחרי-חצות של יום תרבותי ממושך, כללו בין היתר את מופע העירום המדובר רבות 'פינדורמה', שכזכור "מזמין את הקהל לחוויה קרובה, ונע בין "עדינות אין קץ לטלטלה קיומית", כמו גם את 'טרנספיגורציה' מאת ה'פרפורמר' אוליבייה דה סאגאזן, שהזמין קהל למה שכונה "מהלך אקספרסיבי מרתק", וכן את 'הפר[ע]ה' לכבוד יום-הולדת שלושים לבית-הספר מוסררה, "באירוע מתמשך שבו ישתלטו בוגרים, מרצים וסטודנטים על אולם רבקה" – לנדבנית ולתקרה שלום.

משמרת הלילה כללה גם את 'שריד קדוש' של  היוצר וה'פרפורמר' לאסקארידיס, עוטה חליפת גוף מבליטת חמוקיים במופע יחיד פרוע, ועוד את הגיטריסט העוצמתי ווסטרהוס – שובר המוסיקה, ואת מחצית הצמד האיסלנדי – קיאסמוס, שלקח קהל "הכי קרוב שאפשר לזוהר הצפוני" בנעילת המשמרת.

קומפלקס האולמות הירושלמי אינו המחילה מאליסה בארץ הפלאות, וגם לא מערת עלי באבא וההוביטים, וגם אם יוצבו שם צ'מבלו ליד המראות במשתנת הגברים, וויולה דה-גמבה בטואלט הנכים – עדיין הוא זקוק לניעור מהותי, נמרץ ויצירתי יותר

בצר לי הסתפקתי בלהקה הדנית Mew, שהתנדנדה ברבקה בין פופ חלומי, לרוק פרוגרסיבי, בסיוע מכונת מוסיקה משוכללת שנשמעה לי כנוטה למונוטוניות מסוימת ולסכנת פגיעה בקרום-האוזן בשורות הראשונות. הסולן, אחד יונס, נראה כמהדס באורח סולידי יתר על המידה על גב קליפות ביצים, בעוד שתי הגיטרות שלידו חוות ריגוש ירכיים נמרץ, והקהל, שנדמה היה כמוכן אפריורית לעשיית כפיים מאסיבית, מלווה מחוות  אקסטאטיות והושטת ידיים ללהקה, ביצע כרכור טעון סמרטפונים דלוקים בקדמת הבימה.

הקהל, שנדמה היה כמוכן אפריורית לעשיית כפיים מאסיבית, מלווה מחוות  אקסטאטיות והושטת ידיים ללהקה, ביצע כרכור טעון סמרטפונים דלוקים בקדמת הבימה. המופע 'מיו', פסטיבל ישראל 2017 (צילום: יחצ).

הקהל, שנדמה היה כמוכן אפריורית לעשיית כפיים מאסיבית, מלווה מחוות אקסטאטיות והושטת ידיים ללהקה, ביצע כרכור טעון סמרטפונים דלוקים בקדמת הבימה. המופע 'מיו', פסטיבל ישראל 2017 (צילום: יחצ).

מנהל הפסטיבל גבה הקומה, שהיה בנעוריו שחקן כדורסל מבטיח, התנועע במקומו הקבוע במרומי האולם של הנרי, עד כי נשקף החשש שייגע בראשו בתקרת היציע. כל המהלכים הללו היו חדשניים בעליל ורב-סוגתיים למופת, ועם זאת קומפלקס האולמות הירושלמי אינו המחילה מאליסה בארץ הפלאות, וגם לא מערת עלי באבא וההוביטים, וגם אם יוצבו שם צ'מבלו ליד המראות במשתנת הגברים, וויולה דה-גמבה בטואלט הנכים – עדיין הוא זקוק לניעור מהותי, נמרץ ויצירתי יותר, שיעניק שפצת משמעותית לרווחים הארכיטקטוניים הסתמיים שבין הג' אולמות.

דרושה הצהרת כוונות משמעותית

רוצה לומר, לא מספיק להכריז על התיאטרון כעל 'מרכז הכובד' ועל הקרקס הצ'כי ('לה פוטיקה') כעל שליח הפסטיבל לאזור כיכר ציון וכמקדם יחסי-הציבור של מחלקת התרבות העירונית בכיכר ספרא ושאר העיר הירושלמית הדוויה. ואפילו כל הנ"ל + כבוד השרה במופע האנטי-ערטול הביזארי בבריכת השולטאן – אינם מספיקים. אלא פסטיבל צריך לביים את עצמו כמופע מתמשך, צובר תנופה ומגוון – בחלל התצוגה העיקרי שלו, וכן גם ברחבות וברווחים ובמעברים בין האולמות.

באותה מידה, פסטיבל צריך לנסח לעצמו הצהרת כוונות משמעותית שמעבר למופע הרוק ולהקת החימום של רגב, וגם מעבר למלל רב-סוגתי ולמגרש המשחקים הקיבעוני של התרבות הישראלית לדורותיה, התקועה לנצח, כמנויה מכורה לארכיון 'העולם הזה', בהתמכרות להצצה במחוללות עירומות, כמו גם בסוגיות הכיבוש ובקושיות השטחים. הסדרות המשומשות של ההתכסחויות הללו מיצו את עצמן מזמן, ואפילו כבוד השרה אינה מהווה תירוץ הולם להיעדר אמירה חברתית-עדכנית-רלוונטית בשאלות כגון להיכן לכל הרוחות טוטאה המחאה החברתית? באיזה חפיסת קוטג' תנובה, או מילקי ברלינאי, או אורז מוג'דרה ב'קופיקס' היא מסתתרת? מי מנהל בעצם את התרבות הישראלית, ומדוע הוא ממשיך לבוסס, כקיוסק שרכש מיקרוגל, בשיח הממוצה כליל בשולי מופעי הבוז והדווקא להם והקאט-דה-בול-שיט וה'תכסו את הערווה', במרחקים שבין מרת מרים למתנגדיה.

המציאות הישראלית צועקת כל-כך הרבה מצוקות שמעבר לזירות ההתגוששות ולמגרש החראקות השגור הזה, וכל אלה נצרכים בדחיפות לטיפול רב-סוגתי – ברחבות וברווחים שבין ג' האולמות על-שם הנדבנים, כמו גם במרחקים הסוציו-אקונומיים והעדתיים שבין שכונת קוממיות היא טלביה, לבין שכונת מורשה היא מוסררה – מעוזם לשעבר של הפנתרים, שאפילו השרה לא תמנע, קרוב לוודאי, את העיסוק המחודש והלבוש למשעי במורשתם.

*

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה העוסק בחקר הקבלה, השבתאות והמיסטיקה וכן בחקר ספרות עברית.