דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

השמרנות של הסבבה

לכאורה אין חדש. הקיץ תמיד מגיע ביוני, ואתו, חבילת התלאות השנתית: יתושים באוויר, מדוזות בים ולהיטי פופ לטיני באוזניים.
כל קיץ וניגונו הבלתי פוסק. פעם זאת מקרנה, ופעם למבדה, לה איסלה בוניטה ווידה לוקה, לאס קטשופ ואיי סה טי פגו, אין חדש תחת השמש הקופחת. ככה נגזר עלינו. נו טוב, גם השנה יש לנו ניג'וס לטיני, טבול בזיעה, חוזר על עצמו שוב ושוב, ומאיים למוטט את העצבים המעורערים גם ככה בחום הזה, אבל הפעם הוא לטינו ישראלי.

כן, אני יודע, זה פופ. העיפרון הלא מחודד בקלמר המוזיקלי, וסביר להניח שהשיר הזה היה מצליח גם אם הוא מג'וברש לגמרי, ועדיין בחרתי דווקא להתעמק במילים של השיר הזה. נכון שהן עילגות ("יש מצב יקרה אם ת'יודע איך לשיר"), מלאות בכשלים לוגיים ("אם חשבת שאני מברזיל – אז איך זה שאת כל הגוף צבע מוקה"), וטעויות מביכות ("חריף כמו קפיריניה", "היא לא מצרפת אז תגידי לי את איך אכלת לי את הקרואסון"), ובכל זאת השיר הזה חשוב מאוד בעיניי, הוא שיקוף עגום ומדויק, של רוח הזמן בישראל, קיץ 2017.

מישהו צועק שם: תודו. נו תודו שהכל בסדר. הוא מתעצבן ומכה שוב ושוב בתוף. בום בום, תודו, הכל בסדר! אתם מודים? תגידו תודה, תודו באשמה. נו!
מישהו צועק שם: תודו. נו תודו שהכל בסדר. הוא מתעצבן ומכה שוב ושוב בתוף. בום בום, תודו, הכל בסדר! אתם מודים? תגידו תודה, תודו באשמה. נו!

גיאוגרפיה

ברזיל – חזרנו אלייך בגדול. לא חלילה ברזיל האמיתית הנאנקת תחת משבר כלכלי קשה, שחיתות שלטונית, פשע ועוני מבהיל, זו שאירחה את האולימפיאדה המדכאת שראינו רק בשנה שעברה. אלא ברזיל הפלקטית. ברזיל כרצועת חוף בלתי מוגדרת, פמפלט של סוכני נסיעות, מתחם לא מוגדר של סבבה. כאילו לא עברו שנים מאז הקרנבל בנח"ל וארץ טרופית יפה, היא חוזרת, עם המשרוקיות והמילים עם ה"או" בסוף. ברררזיאווו, קלישאות של סמבה וקופה קובנה, "היום חוגגים כמו באמצע הפאבלה".
מריו של יהודית רביץ ועד לריו של אגם בוחבוט, לא מפסיקים לחגוג שם, במקום שאין בו כעס, כאב או חלילה – חורף.

ומי מבצבצת שם באמצע ברזיל? תל-אביב, הלא היא השכונה המזרח תיכונית בעיר. תל אביב (או בשמה המלא: יא חביבי תל אביב) עברה טרנפורמציה לא פחות ממדהימה בשנים האחרונות מעיר הבועה של שותי האספרסו, לשכונת הבסים והסלסולים של הגולדן בויז (בעידודו המיוח"צ של ראש העיר). יש בה אמנם פחות קפירניות ויותר וודקה רד בול, אבל תראו אותה: חוף ים אחד גדול מלא אושר, מתחם של קלולסים צחורי שיניים צועקים סבבה לכל הכיוונים.

תקשורת

יכול להיות שאבדן העשתונות של התקשורת בסיקור הלהיט הזה נובע מהעובדה העצובה שאין בה צורך. הרי סטטיק ובן אל עוקפים אותה, ופונים מעל לראשה אל הקהל שלהם ביו טיוב. ואם אי אפשר לשלוט בהם, אפשר להצטרף לחגיגה, ללבות אותה, לסקר אותה באופן שבו מסקרים טרנדים אוויליים אחרים (השקת אייפון חדש, פתיחת חנות בגדים בינלאומית באיזה קניון), ולא להרפות. אבל יותר מכל הממו אותי מבקרי המוזיקה. עיתונאי אחד, כזה שמיתג עצמו כלוחם צדק חברתי, קרא באחד מאתרי החדשות ללמד את השיר במערכת החינוך. במקביל, באחת הרשתות החברתיות הייתי עד לדיון ער, שנטלו בו כמה מבכירי עיתונאי המוזיקה, מהזן של אלה הנהנים מהילה אלטרנטיבית הדיון (אם אפשר לכנות אותו כך), כלל תחרות סופרלטיביים על גדולת הצמד בכלל, והשיר בפרט, בין היתר צוינה ההברקה הקולינרית של הצמד בהתייחסותם לקרואסון, מישהו כמעט התעלף מהעובדה ששמע שיר ישראלי עם בטוקאדה, ואדם שלישי כינה את ג'ורדי , מפיק של הצמד, גאון. לרגע חשבתי שנחשפתי למערכון גנוז של החמישיה הקאמרית, או להדגמה עכשווית של משל בגדי המלך החדשים, אבל לא היה שם שום ילד שצעק להם. הסבבה הזו באה בדיוק בזמן לאנשים שחרדתם הגדולה היא להיות סאחיים, וכל מאמציהם מנותבים אל הקוליות. אבל מה לעשות, אי אפשר להתאמץ להיות קול. בסופו של דבר, ולא בעתיד הרחוק, טודו בום ייזרק לפח האשפה של הפופ לצד כל הדרך השלומים והאני לא זמינים למיניהם, ומאמריהם המביכים יישארו ברשת לנצח נצחים.

השמרנות של הסבבה

נתקלתי ב"טודו בום" לראשונה לפני כמה שבועות, כשחציתי את הכביש. מרכב שעמד ברמזור נשמעה צעקת: "תודו בום, הכל בסדר!". מישהו צועק שם: תודו. נו תודו שהכל בסדר. הוא מתעצבן ומכה שוב ושוב בתוף. בום בום, תודו, הכל בסדר! לא הבנתי במה אני צריך להודות, או למי אני צריך להודות, ואם הכל בסדר, למה צועקים עליי. מי שבסדר לו, לא יצעק את זה. עוד לא נתקלתי באדם בריא שצורח לעוברי אורח: "אני לא חולה! אני לא חולה!" מעניין הפער בין הפזמון האלים מוזיקלית של השיר, לבין הטקסט הפייסני שלו, והבנתי, שמרנות הסבבה. זה סיכום הפרקים הקודמים שהטיפו לנו שאין לנו זכות בכלל להתלונן, ושממילא בסך בכל כולם פה שרוטים. טודו בום הוא לא שיר אופטימי, הוא לא אומר שיהיה בסדר, הוא אומר שעכשיו הכל בסדר. הוא צועק את זה שוב ושוב, בשתי שפות, כמו מנטרה שלא נגמרת. והמסר הוא שאין שום צורך בתיקון, בשינוי, או במחאה.

השיר הזה הוא המצבה על קברו של הרוק, הוא המסר של הדור הצעיר לדורות שמעליו: אל תבנו עלינו. לא יצאו מאתנו היפים, ולא פאנקיסטים.
אל תצפו מהם לשנות משהו במציאות הכאוטית והאלימה של ישראל 2017, הם מעדיפים להיות באיזו ברזיל מדומיינת, לשתות קפיריניה ולרקוד עם המדוזות והיתושים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!