בשנת 2004, בתגובה להצעתו של עמיר פרץ להעלאת שכר המינימום מ-3,335 ל-4,500 ש"ח, כתב נחמיה שטרסלר מאמר שכותרתו: "משיחי השקר של שכר המינימום". שטרסלר המשיך עם המסרים שלו גם לאולפני הטלוויזיה: העלאת שכר המינימום תביא לגל פיטורים. הוא ראיין תעשיינים מבוהלים, והביא מחקרים שנעשו באוצר. סכנת נפשות. באותה עת לא היה כמעט אף עיתונאי שמסוגל לשקף לציבור עמדה אחרת. הכלכלה שהציבור ראה היא זו ששטרסלר הכתיב. כך נראתה עיתונות "כלכלית" אז, ורק היום, לאחר כמה שנים שנים טובות של עבודה מול התקשורת, אני מסוגל להעריך בפני אלו כוחות גדולים עמיר ניצב.

באותה עת כיהן בנימין נתניהו כשר האוצר, כשמגמת ההפרטות לגרעיני שליטה במשק נמשכת (כך נוצרו הטייקונים) והקיצוצים בשירותים החברתיים נמשכים – כולל הקפאה דה-פקטו של קצבת הנכים, שעומדת היום על סכום מביש של פחות מ-2500 ₪. ואז, משום מקום, מגיע המשוגע הזה וקורא להעלות את שכר המינימום. קריאתו עמדה בניגוד גמור לתפיסות הכלכליות הרווחות באותה עת, שאת מחירן אנחנו משלמים עד היום.

עמיר אמנם לא היה לבד – אבל הוא היה הקטר. הוא כונה בשמות – בולשביק, קומוניסט, ומה לא. היום אנחנו יודעים שזה בדיוק הפוך – העלאת שכר המינימום תורמת לצמיחה במשק, משום שכל שקל הולך לצריכה. אפילו שטרסלר שינה את עמדתו, וממשלת אולמרט בה עמיר היה חבר, החלה בתהליך של העלאת שכר המינימום. לא מספיק כמו שרצו – אבל התחיל תהליך של היפוך הפרדיגמה, וזה העיקר.

בהמשך מוביל עמיר עוד שינוי יסודי, וקורא לחוק פנסיה חובה. למרבית החברים שלי, שעובדים בהיי-טק, זה נראה מוזר. אבל היו אנשים שלא היתה להם הפרשה לפנסיה. לא הם הפרישו, ולא המעביד. המדינה פשוט הפקירה אותם לבדם. גם כאן תחילה תקפו אותו: מי אתה שתגיד לאנשים שהם חייבים לחסוך, מעסיקים יפשטו רגל, בולשביק, קומוניסט, וכן הלאה. לבסוף, עמיר מביא את הפנסיה חובה לתוך ההסכמים הקואליציוניים ב-2006 והיא עוברת – שוב מהלך של שינוי פרדיגמה.

אך התרומה הגדולה שלו היא פריצת כלל ההוצאה שהנהיג נתניהו בשנת 2004. הכלל הזה, שמשפיע על חיינו יותר מכל, קבע שההוצאה הציבורית במדינת ישראל לא יכולה לגדול ביותר מ-1% בשנה. גם אם יש כסף. אסור להוציא. כשהגידול הטבעי הוא 2% בשנה, המשמעות היא פחות מיטות בבתי החולים, פחות רופאים לנפש, יותר צפיפות כיתות, תחבורה ציבורית לא יעילה, וקריסה טוטאלית של כל מערכת הרווחה במדינת ישראל. יש רק עוד מדינה או שתיים עם כלל כזה, שמתעלם לגמרי מצרכי החברה. עמיר לא הצליח להביא לביטולו המוחלט של הכלל, אבל כן הצליח להביא להגדלתו ל-1.7%. בהמשך, הכלל ייפרץ עוד.

כמובן שגם כשר ביטחון הפגין עמיר חשיבה מחוץ לקופסא ושחה בהצלחה נגד הזרם -כאשר קידם את פרויקט כיפת ברזל ואת כל הדוקטרינה של הגנת העורף, ששמה את האדם במרכז.

עמיר גם דאג להביא איתו לכנסת אנשים בעלי מודעות ונסיון חברתי גבוה כמו אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן גוריון, ושלי יחימוביץ', שבהמשך תיתקל באותן חומות שבהן נתקל עמיר. כך היה, למשל, כשהעלתה לראשונה את ההצעה להגביל את שכר הבכירים. מה לא אמרו עליה? קומוניסטית, בולשיביקית, המנהלים הטובים יברחו ועוד. כעבור כמה שנים עבר החוק בתמיכת משרד האוצר. אף אחד לא ברח. לעמיר יש מניות לא מבוטלות בהצלחה שלה. די מדהים עד כמה שהדרך שעברו דומה.

ראש ממשלת ישראל הוא תפקיד מאוד מורכב וקשה. לצד אתגריים יומיומיים, אנחנו גם עומדים בפני איומים חיצוניים לעיתים קרובות. את התפקיד הזה ביצעו היטב בעיקר פוליטיקאים מיומנים ומנוסים. אלא שלאחרונה רבים מהם נגועים בשחיתות – יש לנו ראש ממשלה שיושב בכלא, נשיא לשעבר, שר אוצר והרשימה עוד ארוכה. אחרי כל כך הרבה שנים בפוליטיקה, עמיר עדיין חוזר כל ערב לביתו בעיירת פיתוח. מעולם לא נגעה בו שום פרשיית שחיתות, ומעולם לא עשה לביתו כפי שעשו אחרים. השילוב הזה של חוט שדרה ערכי, נקיון כפיים ונסיון ציבורי עשיר הוא די נדיר.

האתגרים הכלכליים הצפויים לישראל יצריכו שוב חשיבה מחוץ לקופסא ומחוץ לכללי השוק החופשי. ראשית כל – הוצאה אל מחוץ לחוק של חברות כח האדם כמעסיק, וכפועל יוצא: ביטול ההעסקה הקבלנית בחוק. אפס עובדי קבלן במשק. כאן יופעל לחץ אדיר מצד חברות שמעסיקות אנשים ללא זיקה למקום עבודתם. משבר דיור מתמשך שאין לו פתרון במסגרת השוק, משבר פנסיוני שיחייב פתרון יצירתי, ביטוח סיעודי ממלכתי חובה (בדומה לחוק הבריאות), וגם לא מעט שינויים שצפויים במערכת הבנקאית. בצמתים הרגישים של קבלת ההחלטות, אני רוצה לראות את מי שמסוגל לחשוב גם מחוץ לקופסא המקובלת. גם הדרישה הסבירה כל כך להצמדת כל קצבאות הביטוח הלאומי לשכר המינימום (קצבת זקנה, נכות, חד הוריות…) תעשה שינוי פרדיגמטי נדרש שייתקל בהרים של התנגדות. וגם המהלך הזה – כמו מהלכים שהוביל עמיר בעבר – ייראה הכי טבעי ומתבקש לאחר שיעבור.

לסיום, כמעט כל ראש המפלגות הראשיות בישראל הם אנשים די אמידים: בנימין נתניהו, יאיר לפיד, נפתלי בנט… האם נרצה עוד מפלגה שבראשה יעמוד מיליונר?! מטריף לחשוב שבראש כל המערכת הפוליטית יכולים לעמוד רק אנשים אמידים ומחוברים. יותר משהמצב הזה מעיד עליהם, הוא בעצם מעיד על החברה שלנו, המייחסת הצלחה דווקא לצבירת הון. בסופו של יום, המועמד האידיאלי שלי לראשות ממשלה יהיה מורה שמצליח להוות מודל לחיקוי לתלמידיו, רופא שמציל חיים, מחזאי שמצליח להצחיק, וגם מי שהקדיש את מרבית חייו לשירות הציבורי בצניעות ומתוך דוגמא אישית. ב-4 ביולי, אני בוחר בעמיר פרץ.

*

יוסי שאול הוא עובד הייטק, פעיל חברתי וחבר מפלגת העבודה