חמישים שנים חלפו מסיום המלחמה שעיצבה מחדש את גבולות ישראל ואת החברה הישראלית. בתוך שישה ימים גדל השטח שבשליטת ישראל פי 5, והאיום על עצם קיומה של מדינת ישראל נמחה. האפשרות לשוב ולבקר בעיר העתיקה בירושלים, בקבר רחל ובמערת המכפלה ריגשה ישראלים רבים והרגש הלאומי גאה. חלק מהישראלים ראו בהישגים הצבאיים במלחמה הזדמנות לשלום עם מדינות ערב השכנות – הזדמנות שאכן מומשה עם מצרים וירדן, ובמידת מה גם עם הפלסטינים. היו שאו בה סימן אלוהי להתקרבותה של גאולת ישראל, וציווי לאחוז בכל פיסת אדמה ויהי מה.

לכל אורכן של אותן חמישים שנים עמדו השטחים שנכבשו ב-1967 – בדגש על שטחי יהודה, שומרון ועזה – במרכזו של ויכוח פנים ישראלי. הכנסתם של מאות אלפי התושבים הערבים שבהם תחת משטר צבאי, ללא אזרחות ישראלית, עוררה שאלות מוסריות קשות. "זו תהיה מדינת ש.ב." הזהיר פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. "אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי-משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי", כתב דוד גרוסמן ב'זמן הצהוב', "והזמן העובר הופך אט-אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה". מנגד, היו שהחלו לחתור להקמת יישובים ולביסוס השליטה הישראלית בשטח.

בחמישים השנים שחלפו הוקמו עשרות יישובים יהודיים ביהודה, שומרון ועזה, בעידוד ובתמיכת המדינה. במסגרת הסכמי אוסלו הועברו חלק מהערים ביו"ש לשליטה אוטונומית פלסטינית, אך רוב השטח נותר תחת ממשל צבאי ישראלי, ותושביו הפלסטינים אינם אזרחים של אף מדינה. ההתיישבות בגוש קטיף פונתה בכוח, והשטח הועבר באופן חד צדדי לפלסטינים. אזור מזרח ירושלים סופח לישראל בחוק בשנת 1981. אבל למעשה, ישראל מעולם לא הכריעה על העתיד הרצוי ליהודה ושומרון. נסיונות להכריע גררו הפגנות, ויכוחים, מאבקים ואפילו רצח מתועב של ראש ממשלה. לעיתים נראה כאילו כל ממשלה דוחה את ההחלטה למועד אחר, נוח יותר מהמועד הנוכחי.

מהן החלופות העומדות כרגע בפני ישראל? שוחחנו עם חמישה ישראלים בעלי תפישות מגובשות, מוצקות, לגבי עתיד יהודה ושומרון. המשותף היחיד ביניהם הוא דאגה כנה לעתיד מדינת ישראל ותושביה. מעבר לכך, דעותיהם סותרות זו את זו כמעט לחלוטין. מלבד שניים, הם משוכנעים שאנחנו, כמדינה, צריכים לשנות כיוון. השיחות איתם הובילו לארבע חלופות אפשריות – והרי הן לפניכם.

חלופה #1: שתי מדינות לשני עמים

הרעיון לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – הועלה לראשונה בימי המנדט הבריטי. ועדות שונות שרטטו מפות שהציעו כיצד לחלק את הארץ, והובילו להתנגדות גורפת מההנהגה הערבית הרשמית, ולמחלוקת בתוך הציבור היהודי בארץ ישראל על עצם רעיון החלוקה. גם החלטת האו"ם ההיסטורית מכ"ט בנובמבר 1947, שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ והקמת מדינה יהודית, היא למעשה החלטה על הקמת שתי מדינות בשטח שבין הירדן לים – יהודית וערבית, המקיימות ביניהן "איחוד כלכלי". דחיית ההחלטה ע"י הנהגת ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב הובילה למלחמת העצמאות, שבסופה הוקמה רק מדינה אחת – ישראל. השטחים שישראל לא הצליחה להעביר לשליטתה, כגון יהודה, שומרון ועזה, עברו לשליטת המדינות הערביות הקיימות – מצרים וירדן.

"רעיון החלוקה" המשיך להתקיים בשנים שחלפו מאז. בתחילה נראה היה שהוא נחלתם של שוליים קיצוניים, וגם מפלגות השמאל הציוני בישראל התנגדו לו. אך ב-1992, עם עלייתו של יצחק רבין לראשות הממשלה, הוא נראה קרוב מתמיד. זאת על אף שהסכמי אוסלו שחתמה ישראל עם הפלסטינים קבעו אוטונומיה פלסטינית בחלק משטחי יהודה, שומרון ועזה כהסדר ביניים, ולא הוזכר בהם כלל המושג "מדינה פלסטינית". למרות זאת, עצם ההכרה ההדדית גייסה רבים בצד הישראלי לאמונה שהקמת מדינה פלסטינית, לצד ישראל, היא הפתרון הנכון והצודק לסכסוך.

אך המציאות התגלתה כמורכבת יותר: השלטון העצמי החלקי של הפלסטינים כלל גם את התחזקותם של ארגוני הטרור, המתנגדים לכל הכרה בישראל. גם הקושי של שתי ההנהגות – הפלסטינית והישראלית – להגיע להסדר מדיני לאחר שנים של מאמצי תיווך שחקו את הדימוי של הקמת שתי מדינות כרעיון אפשרי. ועדיין, עבור תומכי הרעיון הזה בישראל, מדובר בפתרון שאינו רק צודק, אלא היחיד המאפשר את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – ללא הסכנה של איבוד הרוב היהודי במדינה.

"שתי מדינות לשני עמים זו הדרך היחידה שמבטיחה קיום למדינת ישראל יהודית-דמוקרטית", מסביר עו"ד גלעד שר, שהשתתף ברוב הסכמי המו"מ עם הפלסטינים בשלושת העשורים האחרונים, "חייבים להיפרד מהפלסטינים עם קו גבול ברור, ולכן חובתה של כל ממשלה לעשות כל מאמץ אפשרי לחתור לכך, באופן הדרגתי, מושכל וזהיר". לשיטתו, ישראל צריכה להוביל את ההיפרדות גם ללא הסכמה כוללת על פתרון הסכסוך. "היום אין לנו סיכוי להסדר קבע שפותר את כל המחלוקות שיש ביננו, על ירושלים, הפליטים, ביטחון וגבולות. ניתן לעשות מהלכים שיקדמו משא ומתן עתידי. צריך להגיע היום להסדרי ביניים, ולשנות את השיפוע שמדרדר אותנו למדינה אחת. הזמן פועל לרעתנו".

עו"ד גלעד שר: "אם את שואלת את האנשים האם הם מוכנים לפנות התנחלויות כחלק מהסכם שלום, הרוב יאמרו שכן. יש גם רוב לחלוקת ירושלים. אבל כשאת מפרקת את המרכיבים אין רוב. צריך להבין שלא יהיה פה שלום של אוהבים, אבל יהיו כאן גירושין סבירים"

כיצד צריכה להיראות בפועל המדינה הפלסטינית לדעתך, שאלנו. "הצבא חייב להישאר בשטח, כל עוד זה לא מוסכם זה לא רלוונטי", הוא מוסיף "כל ההפחדות האלה, טילים על נתב"ג, הן פשוט לא קיימות. בבעיות הביטחוניות אפשר לטפל".

צעירות פלסטיניות הולכות בשדרת הקניות המרכזית ברמאללה (צילום ארכיון: הדס פרוש \ פלאש 90).

"יש כאן עוד עם, הוא יחיה במדינה ריבונית לצידנו", מוסיף שר, "לא יהיה לה צבא, היא לא תוכל לעשות בריתות צבאיות, ותהיה מבוקרת לחלוטין. פעם מדינת היהודים קטנה ופעם יותר גדולה, כמו שמתואר בתנ"ך, אז לאיזה תקופה אנחנו שואפים? רק ללכת על הגדול ביותר?".

נראה שהציבור הישראלי פחות נלהב מהרעיון מאשר בתקופת הסכמי אוסלו, אמרנו. שר מוחה בתוקף. "לאורך כל השנים האחרונות, גם בזמן טרור הסכינאות, יש רוב ברור, יציב וקבוע במדינת ישראל לשתי מדינות. המתווה שתיארתי לך נשען על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. אם את שואלת את האנשים האם הם מוכנים לפנות התנחלויות כחלק מהסכם שלום, גם על זה כן. יש גם רוב לחלוקת ירושלים. אבל כשאת מפרקת את המרכיבים אין רוב. צריך להבין שלא יהיה פה שלום של אוהבים, אבל יהיו כאן גירושין סבירים".

"הישראליות שלי אומרת שמדינה שמוקפת בגבולות שיודעים להילחם עליהם חשובה יותר מאשר פיסת אדמה כזאת או אחרת.". עו"ד גלעד שר. ארכיון. (צילום: גדעון מרקוביץ/ פלאש 90).

"אני מאמין שחלק גדול מהעם שלנו מסכים למה שאמרתי, אבל הוא מבולבל וחושב שגזלו ממנו את המושג 'לאומי'", מוסיף שר, "אנשים אומרים – 'אל תגזלו לי את היהדות שלי ואת הלאומיות'. הישראליות שלי אומרת שמדינה שמוקפת בגבולות שיודעים להילחם עליהם חשובה יותר מאשר פיסת אדמה כזאת או אחרת."

לדברי שר, בניגוד לתפישה לפיה "אין פרטנר", יש הרבה מה לעשות במישור המדיני כדי לקדם משא ומתן עם הפלסטינים. "במישור האזורי יש לא מעט אופציות להתקדם, עם מצרים סעודיה וירדן. יש הרבה דברים שמטרידים אותנו באותה מידה שהם מטרידים את מעצמות האזור, ואפשר להיכנס באותה מסגרת להסכם אזורי. הבעייה היא חוסר הרצון של ההנהגות לערער על מקומן".

חלופה #2: מדינה אחת – ריבונות ישראלית גם ביהודה ושומרון

מה ששר ותומכי שתי המדינות רואים כאיום האולטמטיבי – מדינה אחת בין הירדן לים – הוא דווקא החזון הנשאף של קבוצה מתוך הימין הישראלי, הקוראת להחלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. בין תומכי רעיון זה ניתן למצוא את שר הבטחון לשעבר משה ארנס, נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ואף שר החינוך ויו"ר "הבית היהודי" נפתלי בנט.

"האדמה הזו שלנו מאז ומתמיד, בסך הכל אנחנו רוצים לחיות עם הפלסטינים בשלום, בלי טרור, אבל הם צריכים לקבל את הריבונות היהודית בארץ ישראל", אומרת יהודית קצובר, שהיתה בין מקימי היישוב היהודי בחברון, פעילה פוליטית וציבורית המתגוררת כיום בקריית ארבע. בשנים האחרונות היא מובילה כנסים וקמפיין ציבורי בנושא הריבונות, שלדבריה זוכה להצלחה, התעניינות ותמיכה.

יהודית קצובר: "האדמה הזו שלנו מאז ומתמיד, בסך הכל אנחנו רוצים לחיות עם הפלסטינים בשלום, בלי טרור, אבל הם צריכים לקבל את הריבונות היהודית בארץ ישראל"

את רעיון הריבונות החלה קצובר לקדם לאחר פינוי גוש קטיף ב-2005. "אמרנו שלא יכולים יותר להיות בעוד גירוש, ושצריך להתחיל מאבק אחר. הבנו שגם אם הצלנו פיסה ועוד פיסה, זה לא משיג את המטרה, זה לא מציל את ארץ ישראל. חשבנו שצריך לשנות כיוון, ישבנו אני, נדיה מטר, יורם אטינגר, קרוליין גליק, הרבנית מלמד והחלטנו לעשות כנס על ריבונות, ב-2011. זה היה בחברון, והגיעו 200-300 איש. ההבנה הייתה שקודם כל צריך לשנות את התפיסה של הציבור שלנו, לשנות את הגישה מ'דונם ועוד דונם' למאבק תודעתי, כנס שני שנה אחר כך האולם גלש, אנשים באו והבנו שזה מתחיל לתפוס."

בין תומכי הריבונות, אומרת קצובר, ישנן ארבע תפישות, שונות מאוד זו מזו. "תפישה אחת מדברת על החלת ריבונות ישראלית מלאה בכל שטחי הגדה – A, B ו-C. התפישה השנייה מציעה שממשלת ישראל תחיל ריבונות על כל שטחי יהודה ושומרון, כאשר בשטחי בי וסי תהיה אוטונומיה פלסטינית. בתפישה הזו האזרחים הפלסטינים יוכלו לבקש אזרחות ישראלית, וכל מי שיעמוד בקריטריונים יוכל לקבל. הגישה השלישית של שר החינוך בנט אומרת לספח רק את שטחי C, מה שנקרא "תוכנית ההרגעה". והשיטה הרביעית, של פייגלין, מציעה לעודד הגירה של פלסטינים מהשטחים האלה". היא עצמה, אגב, מזדהה עם התפישה הראשונה.

"היעד הבא שלנו הוא להגיע לחקיקה של ממשלת ישראל שתחיל ריבונות". יהודית קצובר. ארכיון. (צילום: גרשון אליסון/ פלאש 90).

האם הפלסטינים החיים סביבך יוכלו לקבל חיים במדינה שאינה מכירה בהם כפלסטינים, שאלנו. "אם לאחמד יש קשר לאדמה, בסדר גמור, אבל לא כקבוצה", אומרת קצובר, "אני חושבת שזאת טעות מוסרית. לא היה פה לאום פלסטיני. עד 1970 לא היה כתוב בשום מסמך 'פלסטינים', הקבוצה הפלסטינית זאת המצאה של שנות השבעים". ומה לגבי החשש מאיבוד הרוב היהודי בארץ? "אם סופרים היום את היהודים והפלסטינים, כולל שטחי יהודה ושומרון, יש רוב יהודי של 66%", אומרת קצובר, "אם כוללים גם את עזה, אנחנו רוב של 61%." יש לציין כי ישנן הערכות שונות ביחס למספר הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון.

קצובר טוענת שהתמיכה ברעיון רק הולכת וגוברת. לדבריה, בסקר האחרון שנעשה בפברואר תמכו 75% בהחלת ריבונות, ורק 7% צידדו במדינה פלסטינית. "היעד הבא שלנו הוא להגיע לחקיקה של ממשלת ישראל שתחיל ריבונות. יריב לוין עובד יפה יחד עם איילת שקד, שכל חוק שנחקק בכנסת יחול גם באיו"ש. כיום החלת החוק כאן מצריכה צו של אלוף פיקוד מרכז, כי אני חיה תחת ממשל צבאי. אנחנו רוצים לחזור לנורמליות".

חלופה #3: שמירה על ה'סטטוס קוו'

יש מי שחושב כי על אף הבעייתיות שמזמן המצב הקיים ביהודה ושומרון, הוא עדיין החלופה הטובה ביותר, או אולי הגרועה פחות, עבור ישראל. האלוף במיל' יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לבטחון לאומי וראש אגף המודיעין בצה"ל, טוען כי במציאות הנוכחית, הפער בין מה שהישראלים רוצים לבין מה שהפלסטינים רוצים גדול מידי כדי להגיע להסדר. "שמתי את כל הטיעונים בעד ונגד שתי האופציות הקיימות – מדינה אחת או שתי מדינות, והגעתי למסקנה שהפתרון הטוב ביותר הוא לנהל נכון את הסטטוס קוו, אלא אם כן אחד מהצדדים מוכן להתפלש בעפר. כרגע אף אחד לא מוכן לכל הוויתורים האלה, ולכן צריך להשאיר את שתי האופציות פתוחות. אולי עוד 50 שנה יוכלו בנינו, או בני בנינו, להגיע להסכם."

גם העיתונאי והסופר פנחס ענברי מסביר כי העדפת הסטטוס קוו מגיעה מתוך 'כורח' ולא בחירה באופציה אידאלית. "ברור שעדיף להגיע להסדר עם הפלסטינים ולסיים את הסכסוך, אבל זה לא יקרה בקרוב", אומר ענברי, חוקר בכיר לענייני המזרח התיכון במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ובעל הבלוג "מזה"ת מסובך במילים פשוטות" באתר זה. להערכתו ניתן להגיע להסדר עם הפלסטינים שיושבים כיום בגדה המערבית, והבעיה האמיתית מתחילה מהפלסטינים שגורשו ב-1948. "מבחינתם, הסכם שמחלק את ישראל לפלסטינים הוא לא רלוונטי. אבו מאזן, למשל, הוא מצפת. אנחנו מדברים על פלסטינים שהגיעו מחיפה, עכו ויפו, הפלסטינים של אש"ף, שמבחינתם סוף הסכסוך הוא שהם כולם חוזרים למקומות שמהם הגיעו לפני 1948, ועל זה ישראל לא יכולה להסכים."

– אז מה כן אפשר לעשות?

"צריך להגיע עם הפלסטינים לסידורים 'אד הוק', כמו למשל היתרי עבודה בישראל, אספקת מים וחשמל. דברים שמכוונים יותר לגישה של 'חייה ותן לחיות'. מה שעושים עכשיו, פחות או יותר, זה בסדר גמור. נותנים עזרה כלכלית, מאפשרים לקיים את תפילות הרמאדן בהר הבית למרות שמגיעים מחבלים לדקור אותנו. מבחינה אנושית אני בעד לעזור להם במה שצריך, שלא ייכנסו ללחץ. אני בעד סידורים אד-הוק, שיקלו עליהם כמו שאפשר."

גדר ההפרדה ברקע העיר הפלסטינית אבו דיס (צילום ארכיון: מרים אלטשר/ פלאש 90).

הביקורת של ענברי מופנית בעיקר לצד הפלסטיני. "בינתיים הם לא הגיעו עם הצעה", הוא אומר, "כל הרעיונות מגיעים מהצד הישראלי. אני רואה טלוויזיה פלסטינית, זו שטיפת מוח נוראית מה שהולך שם. יש דור שלם שהתחנך לשנוא אותנו. הבחירות האחרונות שהתקיימו ברשות היו מכורות, חמאס היה לא יכול להשתתף בהן, היו רק רשימות של פת"ח. בניגוד לאמירות של הרשות שהיו 50% הצבעה היו רק 20%. בחברון הצביעו רק 10%. אם היו בחירות אמיתיות, חמאס היה עולה בגדה. הרשות פשוט שיקרה."

פנחס ענברי: "אנחנו חושבים שלפלסטינים 'בוער' להקים מדינה משלהם, וזה לא נכון. עבור רוב 'העם הפשוט' בג'נין, בשכם וחברון זה לא בוער. הם רוצים לחיות את חייהם בשקט, שלא יטרידו אותם"

אחת הטענות המרכזיות שנשמעות ביחס לפתרון 'שתי מדינות לשני עמים' היא שהעם הפלסטיני מעוניין בריבונות משל עצמו. ענברי מבין את המצב אחרת. "אנחנו חושבים שלפלסטינים 'בוער' להקים מדינה משלהם, וזה לא נכון. עבור רוב 'העם הפשוט' בג'נין, בשכם וחברון זה לא בוער בהם. הם רוצים לחיות את חייהם בשקט, רוצים שלא יטרידו אותם. מי שכן מקדם את הלאומיות בעם הפלסטיני זה יותר האליטה האקדמאית של רמאללה. הם היחידים שמדברים על מדינה פלסטינית, ונתמכים על ידי ארגונים אירופים."

נשים פלסטיניות במחסום קלנדיה מחוץ לרמאללה (צילום: פלאש 90).

ענברי לא מסתיר את הבעייתיות בהמשך המצב הקיים עבור ישראל. "יש לנו דימוי של כובש, ואנחנו לא רוצים שהעולם יתפוס אותנו ככובשים אכזריים. האליטה של רמאללה מנפחת את זה פי כמה, ויש להם גישה לתקשורת העולמית. המוניטין של ישראל נפגע מאוד, אבל אין מה לעשות. כל נסיון לעשות משהו אחר יהיה גרוע ביותר. זה 'הרע במקצתו'.". ומה השלב הבא, לאחר ה'סטטוס קוו'? "כשיגיע הזמן ויהיה פיצוץ נצטרך לחשוב מה לעשות, כמובן בלי אופציה למדינה אחת – שהיא האופציה הגרועה ביותר", הוא מסכם.

חלופה #4: שתי מדינות, מולדת אחת

לצד שלושת התפישות המסורתיות, יש גם מי שמנסים לחשוב על פתרון מחוץ לקופסה, אותו ניתן להגדיר בתמצית כ"הקמת שתי מדינות בארץ פתוחה אחת". לפי החזון הזה תוקם מדינה פלסטינית דמוקרטית בגבולות 1967, ושתי המדינות – ישראל ופלסטין – יהיו מחויבות לחזון "הארץ הפתוחה" ויאפשרו לאזרחיהן לנוע ולהתגורר בכל חלקי הארץ. את הרעיון, המבוסס על הכרה בקשר העמוק של הישראלים והפלסטינים כאחד לכל שטחה של ארץ ישראל, מובילה תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת", המורכבת מישראלים ופלסטינים, שחבריה טוענים כי שני הפתרונות הנמצאים היום על השולחן – הפרדה לשתי מדינות ומדינה אחת – "אינם קרובים למימוש ומובילים אותנו למבוי סתום", ומאמינים שהגיע הזמן לחזון חדש.

ראשיתו של הרעיון בשנת 2002, אז התגבשה קבוצה שכללה את המשורר אליעז כהן, תושב כפר עציון, יחד עם מוביל המחאה לאחר מלחמת יום כיפור מוטי אשכנזי, פרופ' אסתר אלכסנדר וד"ר חיים אסא. הם הקימו תנועה רעיונית בשם "צדק", שהציבה חזון של קונפדרציות המתקיימות בגבולות ארץ ישראל המנדטורית, וכוללות את ירדן, ישראל ופלסטין."הרעיון היה להקים את פלסטין בגבולות 67, ושבתוך המדינות יהיו 'קהיליות', זאת הייתה ההברקה המרכזית", מספר כהן, "נגיד שהפלסטינים בירדן הם גם אזרחי ירדן, וגם אזרחי הקונפדרציה הפלסטינית ושייכים לקהילה הפלסטינית. הקהיליות היו אמורות לפתור את המיקס הזה. המתנחלים היו אמורים להישאר במקומם, בתוך פלסטין, ולהשתייך לקהילייה הישראלית". התנועה הספיקה לרוץ לכנסת בבחירות 2003 (והשיגה 1,181 קולות בלבד) ולאחר מכן התפרקה.

אליעז כהן: "בניגוד לתפישה של הסכמי אוסלו, שהקו הירוק קובע שעד שם זה ישראל ומפה זה פלסטין, אנחנו יודעים ששני העמים קשורים ומחוברים לכל הארץ. אחד הדברים שהתקבעו בעשורים האחרונים הוא שהמילה 'שלום' מקושרת לוויתורים כואבים ומעוררת אימה. אנחנו רוצים להחזיר למילה הזו את התקווה שבה"

בשנים שלאחר מכן התגבשה אצל כהן הבנה שיש להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. "לא כל כך חשוב מה יהיה המודל, בסופו של דבר, אם לא נכיר בפליטי 48' ובכך שארץ ישראל היא מולדת אחת של שני  עמים, לא יהיה פיתרון", הוא אומר. ב-2009, יחד עם שותפים נוספים, הוקם פורום רעיוני שכינס מתנחלים, אקדמאים, ופעילים חברתיים שהיו מוכנים לדבר על קהילות שונות שחולקות מרחב אחד.

" צריך לכבד את הזיקות העמוקות של שני העמים למקום". אליעז כהן. ארכיון. (צילום: נתי שוחט/ פלאש 90).

 

"אנחנו אומרים שאם רוצים לעשות משהו בר קיימא שיכול להחזיק לדורות, צריך לכבד את הזיקות העמוקות של שני העמים למקום. בניגוד לתפישה של הסכמי אוסלו, שהקו הירוק קובע שעד שם זה ישראל ומפה זה פלסטין, אנחנו יודעים ששני העמים קשורים ומחוברים לכל הארץ. אחד הדברים שהתקבעו בעשורים האחרונים הוא שהמילה 'שלום' מקושרת לוויתורים כואבים ומעוררת אימה. אנחנו רוצים להחזיר למילה הזו את התקווה שבה, לשנות את השיח בין הפסדי השלום לרווחי השלום. רוצים שישמעו את המושג ויתרחב הלב.

כהן מספר כי הגלגול הנוכחי של התנועה החל בסדרת מפגשים חשאיים בבית ג'אלה וברמאללה לפני כחמש שנים, בהובלת העיתונאי מירון רפפורט מהצד הישראלי ופעיל פת"ח עאוני אל-משני מהצד הפלסטיני. "כבר מהרגע הראשון ידענו, כל אחד מהצד שלו, שאנחנו הסיכוי ליציאה מהמבוי הסתום בסכסוך הישראלי-פלסטיני. שיש פרטנר, ויש פתרון", הוא אומר, "רבים מתוכנו, משני הצדדים, האמינו ופעלו בעברם למען פתרון המדינה האחת, אבל התפכחו מהאשליה. לכולם היה ברור שהמתווה בו הולכים מאז אוסלו, של שתי מדינות על בסיס של היפרדות, הוא טעות נוראה שעולה במחיר יקר ומתמשך, בשני העמים. המתווה אותו גיבשנו יחד הוא בעצם אופציה שלישית, של גם וגם: 2 מדינות, אבל על בסיס של שותפות ולא של הפרדה. גבולות – אבל הגבולות פתוחים בכל רחבי המולדת האחת, מהים עד הירדן, שהיא-היא אותה מולדת: ארץ ישראל בפינו, פלסטין בפיהם. שתי המדינות יכוננו בינהן איחוד קונפדרטיבי, בדומה לעקרונות שניתן למצוא באיחוד האירופי, ובעצם ניתן לפתור באמת ולא ב"כאילו" את 4 הבעיות הבלתי-פתירות מזה כ25 שנים מאז אוסלו – גבולות, פליטים, מתנחלים וירושלים"
כהן מוסיף כי העקרון הבסיסי של התנועה הוא ההכרה ההדדית) בזיקה ובשייכות של כל אחד משני העמים לכל חבלי המולדת. "משם נגזרים 11 העקרונות שגיבשנו יחד", הוא אומר, "בשלוש השנים האחרונות אנחנו חורשים את הארץ, בישראל-פלסטין, וכבר קיימנו כ-450 מפגשים,חוגי בית וכנסים מקומיים עם כל הקהלים והחברות שקיימות במרחב, כולל כאלו שהודרו/הדירו עצמם משיח השלום – מתנחלים, פלסטינים אזרחי-ישראל, חרדים, מזרחים ועוד. מכל המגזרים הללו הצטרפו עד היום אלפי תומכים ופעילים. אנחנו תנועה של מתנדבות ומתנדבים, שמונעים מתוך תשוקה, תקווה ואחריות ויודעים שמה שאנחנו מציעים הוא הפתרון המוסרי ביותר וגם האפשרי ביותר, ושהאשליה של תפיסת שימור ה"סטטוס קוו" ו"ניהול הסכסוך" מסוכנת מאד-מאד. הכנס השנתי שלנו מתקיים בעוד כשבועים וחצי, ב21/11 בבית מזי"א בירושלים, וצפויים להגיע אליו מאות תומכים, פעילים ומתעניינים.

כהן מסביר כי הקושי המרכזי בשני הצדדים הוא הייאוש. "כבר הרבה לפני 67 הביטוי 'אין פרטנר' השתרש כל כך עמוק. בצד הפלסטיני הייאוש והפחד עמוקים עוד יותר, וחיי היום יום קשים יותר. מאז הסכמי אוסלו המצב החריף. 'אינתיפאדת הצעירים' לא פרצה סתם ככה. התנאים בשטח מאוד קשים, אלו צעירים שמיואשים מהמציאות."

"הפתרון הזה קרוב יותר למציאות מלפני 5 שנים. במרבית העולם, וגם בפוליטיקה הישראלית, מכירים בזה שהסיפור של היפרדות הוא לא רלוונטי. אם ניקח לדוגמה את יוזמת ג'נבה, אין כמעט אנשים שמדברים עליה. אנחנו הצלחנו להחדיר את המונח 'קונפדרציה' אל תוך השיח. לאחרונה קיבלנו מסמך מה-CIA שמבקש להבין את העניין הזה. האמריקאים בוחנים היום אופציות חדשות, ביניהן גם את שלנו. אומרים עלינו שאנחנו אוטופיסטים, אבל אנחנו הכי צנועים, רוצים לכבד את המציאות כמו שהיא בשטח, בלי מודל מדיני שמסדר אחרת את המציאות."