דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
להט"ב

להט"ב / מחקר חדש חושף את ההיסטוריה של קהילת הלהט"ב החיפאית

את המצעד הגדול בשישי האחרון צריך להבין על רצף היסטורי של מאבקים אישיים וקהילתיים, כך טוענים יואב זריצקי, דותן ברום ועדי סדקה, שחוקרים את ההיסטוריה של קהילת הלהט"ב בעיר הכרמל | קהילה שזוכרת את עברה

מצעד הגאווה בחיפה 2008 (צילום: Orrling/wikimedia).
מצעד הגאווה בחיפה 2008 (צילום: Orrling/wikimedia).
מיכל רוזן

ביום שישי האחרון התקיים מצעד הגאווה בחיפה. המצעד הגיע לאחר חודש רווי אירועים, בינהם פתיחת 'בית הקהילות לגאווה וסבלנות'- הבית הגאה החיפאי ובשיאו של תהליך שינוי הנמשך כבר 70 שנה בו הקהילה הגאה החיפאית נאבקת על זכויותיה וחלקה השווה בעיר חיפה. יואב זריצקי (27) חיפאי גאה מזה 4 שנים הוא בין יוזמיו ומוביליו של מחקר אשר כותרתו "ההיסטוריה החיפאית הגאה". על מנת להבין את הישגיה של הקהילה נפגשנו לשוחח איתו על העבר, ההווה והתקווה לעתיד שעוד יבוא.

את ההיסטוריה יש לראות כתהליך, לא תמיד לניארי, אבל רצף של אירועים, מעשים, אמירות נקודות שיא ושפל, שקדמו למציאות הנוכחית, שגם היא תמיד מורכבת מאין ספור נקודות מבט. המחקר מנסה להנהיר איך הגיעה הקהילה הגאה בחיפה, ממצב בו סימנה המשטרה הומואים ברשימות וורודות, למצעד שהתקיים בשישי, בחסות העירייה, ובזכות מאות פעילות ופעילים. השנים האחרונות בחיפה הן שנים של התעוררות והתארגנות מחודשת של הקהילה הגאה. זריצקי עבר לחיפה מירושלים, והצטרף להקמת קבוצת 'יוצרימות' במהלך 2014.

זוהרה פלטינום במצעד הגאווה בחיפה 2017 (צילום: ארז רביב).
זוהרה פלטינום במצעד הגאווה בחיפה 2017 (צילום: ארז רביב).

למה לחקור את ההיסטוריה הגאה בחיפה?

זריצקי יחד עם דותן ברום, שני סטודנטים להיסטוריה ופעילים אקטיביסטיים בקהילה החלו לגלגל במוחם את הרעיון. "לחבר בין הפרקטיקה האקדמית של מחקר היסטורי לבין הפרקטיקה האקטיביסטית של מאבק חברתי של הקהילה הגאה פה בעיר" אומר זריצקי. מה שנתן תוקף לרעיון והוביל את ברום וזריצקי להוציאו לפועל היה יום עיון תחת הכותרת "ארכיון כפעולה פוליטית" בהפקת ארגון 'אישה לאישה' הארגון הפמיניסטי הוותיק בישראל הפועל בשכונת הדר-חיפה. זריצקי מסביר כי הארגון מחזיק בארכיון בו ישנם היבטים שונים של מאבק הנשים בישראל ולאחר שנים של איסוף ביום העיון הן חנכו את האגף הלסבי קווירי.  "יום העיון השאיר עלי רושם, יצאתי מהיום עיון הזה ואמרתי 'טוב הגיע הזמן לעשות את אותו הדבר עם הקהילה הגאה', לא יכול להיות שאנחנו כל כך טובים בלהיאבק בהווה וכל כך גרועים בלזכור מה היה פה קודם" סיפר זריצקי.

לטענתו של זריצקי הזיכרון ההיסטורי של הקהילה הגאה הוא מאוד מקוטע "כל דור של פעילות, וזה יכול להיות מרווח זמן מאוד קצר של אפילו רק שלוש שנים הפרש כמעט ולא יודע מה היה לפניו".  מתוך ההבנה ש"רוב המידע מעולם לא נאסף, הוא קיים בסיפורי חיים של אנשים, הוא קיים אולי במסמכים שנשמרו בכל מיני מקומות ומעולם לא תוייגו כבעלי ערך להט"בי" פתחו ברום וזריצקי בפרוייקט המחקר של ההיסטוריה של הקהילה הגאה בעיר חיפה.

צוות פרויקט ההיסטוריה בכנס "סקס אחר" ללימודים קוויריים ולהט"ביים באוניברסיטת תל אביב (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)
צוות פרויקט ההיסטוריה בכנס "סקס אחר" ללימודים קוויריים ולהט"ביים באוניברסיטת תל אביב (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)

מה החשיבות של הקשר בין האקטיביסטיות העכשווית לזכרון העבר?

הערך בהבנה ההיסטורית מצוי בזה ש "יש משהו ביכולת לספר את הסיפור של הקהילה הגאה החיפאית במימד רחב יותר שמאפשר לנו להגיד שזה לא מאבק של שנתיים, זה לא מאבק של חמש שנים, זה מאבק של 30-40-50 שנה" אומר זריצקי. עוד הוא מוסיף "כשחשבנו בשביל מה צריך פרוייקט כזה או למה הוא יכול לשמש בכלל וככל שהתקדמנו יותר גילנו כמה זה עניין משמעותי והוא שהחיבור הזה בין עבר להווה מאפשר דברים שלא מתאפשרים אחרת. בעיקר בהיבטים של זהות ושייכות". לדבריו בכל שדה אחר זה מובן מאליו שצריך ללמוד את ההיסטוריה. בלמידת ההיסטוריה, מסביר זריצקי לא לומדים את כל ההיסטוריה אלא היא משמשת ללמידת נרטיב שנוטע איזושהי תחושה של זהות קולקטיבית משותפת, תחושה של סיפור משותף, של שייכות למקום, לקבוצה. מבחינתו של זריצקי המטרה בפרוייקט היא לא לספר לאחרים את ההיסטוריה שלהם "אלא שניצור תשתית שתאפשר לאנשים לבנות את הנרטיב שלהם ואת הזהות שלהם באיזו צורה שהם רוצים".

מימד נוסף שזריצקי משייך לזכרון ההיסטורי, זו היכולת להתמודד עם הניסיון לזקוף את ההתקדמות האדירה במציאות של הקהילה הגאה בחיפה לעירייה. "היה ניסיון לקבע את זה שהעירייה החליטה ומהשלב הזה פתאום התחילה איזו התקדמות ואנחנו מאוד מנסים להגיד שעם כל הכבוד אנחנו מאוד שמחים מהתהליך שעיריית חיפה עשתה, אנחנו מאוד מברכים את זה אבל זה לא הופיע יש מאין, יש פה אקטיביסטיות ואנשים שחיו את החיים שלהם בדרכים מגוונות ומרתקות ומרגשות באומץ שלהם כבר הרבה מאוד זמן, אז אנחנו מאוד שמחים שהעירייה בחרה להצטרף אבל היא לא הקרון הראשון ברכבת".

גן בנימין בשנות ה-40 (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)
גן בנימין בשנות ה-40 (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)

זריצקי מציין שהערך הגדול ביותר הוא במפגש בין דור הוותיקים בקהילה לפעילים האקטיביסטים של היום. "הדבר שהכי מרגש בפרוייקט הזה מבחינתנו זה לראות מה קורה ברגע שאנחנו מתחילים לראיין את הדורות הוותיקים יותר, גם מה זה עושה לנו בתור פעילים בהווה וגם מה זה עושה לדורות הוותיקים, יש משהו מאוד מרגש בזה שהקשר הזה הוא משמעותי לשני הצדדים". המשמעות עבור הדור הוותיק לטענת זריצקי היא העברת המסר ש'אנחנו חושבים שסיפור החיים שלכם הוא בעל ערך, לא רק עבורכם במימד הקטן אלא הוא בעל ערך היסטורי" וזאת גם על הפעילות הפוליטית שלהם שנראתה אחרת בתקופות שונות וגם על סיפור החיים האישי שלהם. משמעות נוספת שזריצקי מציין היא שהדור הוותיק "מתחיל לראות את ההווה כתוצר של החיים שלו, כלומר הניתוק הזה בין הדורות מתחיל להיווצר מתוכו רצף או כל מיני רצפים שונים".

זריצקי נמנע מלדבר בשם הדור הצעיר, אבל מתאר כי הוא מרגיש שההיכרות עם הוותיקים מאפשרת להם לראות את עצמם "כתוצר של איזשהו עבר ולראות את עצמנו כעוד חוליה בשרשרת ולא כהמצאה שהופיע עכשיו פתאום בעולם". עוד מסביר זריצקי, "אני חושב שעם כמה שאנחנו נוטים להחשיב את עצמנו ולחשוב על עצמנו כגדולים וגדולות וחזקים וחזקות, לא הייתי יכול לחיות את חיי כמו שאני חי אותם בלי האנשים האלו שחיו את החיים שלהם בתקופות קשות בהרבה, מסוגרות בהרבה, אלימות בהרבה, עם הרבה מאוד השתקה".

שנות ה-40-50 קשר של שתיקה – אין מרחב בטוח, אין זהויות מגובשות

זריצקי מסביר שהחוויה שנחשפת מהראיונות שהם קיימו היא שחווית החיים היא שונה בין השכונות בחיפה. לדבריו המרואיינים שגדלו בכרמל למעלה חוו בעיקר חווית השתקה ולקח להם זמן רב לצאת מהארון. לעומת אותם מרואיינים יש את המרואיינים מהשכונות התחתונות יותר, ואדי סאליב והדר שלדוגמה הביאו לקהילה בארץ שלוש דמויות מפתח בקהילה הטראנסית והלהט"בית בישראל, ננסי שניידר, גילה גולדשטיין ז"ל ואת זלמן שושי ז"ל. "שלוש דמויות, כל אחת מהן גדולה מהחיים לשיטתה, כל אחת מהן היא סיפור חיים מאוד מאוד קשה, חיים בשוליים, הזנחה, הדרה, אלימות ואלימות מינית" אומר זריצקי. את שניידר הם הספיקו לראיין, אך את שושי וגולדשטיין הם פספסו. "כשגילה גולדשטיין נפטרה זו היתה תחושה של אובדן כפול, פעם אחת כי איבדנו את גילה ופעם שניה כי לא זכינו לכבוד לשמוע ממנה את הסיפור שלה כפי שהיא רוצה לספר אותו". למרות זאת יש נחמה בכך שאלו דמויות שיש עליהן ספרים וסרטים שניתן ללמוד על העבר החיפאי שלהן ועל חייהן.

צוות פרויקט ההיסטוריה בפתיחת בית הקהילות יוני (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)
צוות פרויקט ההיסטוריה בפתיחת בית הקהילות יוני (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)

"כשעוברים על הסיפורים האלה" אומר זריצקי, "רואים איזה מחיר עצום האנשים האלה שילמו כי הן היו אחרות. כי כבר בילדות שלהן צימדו אותן למגדר גברי וזה בכלל לא מה שהיה להן. הן הרגישו הרבה יותר בנוח בבגדי נשים, או לדבר על עצמן בלשון נקבה, או להתנסות על הרצף המגדרי בכל מיני רמות. פשוט לא היה שם מי שיגיד 'זה בסדר', זאת אומרת העולם לא יקרוס. ההפך, חטפו מכות, גורשו מהבית, חטפו מכות במרחב הציבורי ובהקשר הזה אני רוצה לציין את תרבות הגנים".

כדי להבין את תרבות הגנים זריצקי מסביר כי לאורך שנים רבות לקהילה לא היה איפה להכיר, להפגש או להיות קהילה, הפתרון היה הגנים הציבוריים שהפכו להיות מקום מפגש חברתי ומיני. "כשאין דרך אחרת אז זה מה שיש" . זריצקי מבקש ש"כל הזמן ישב לנו בראש כמה אלימות צריך להפעיל על בני אדם, כדי שהם יצטרכו לחפש כל כך בכח איפה להפגש בלי שיפגעו בהם. זו היתה תקופה קשה, אני חושב שיש בה גם הרבה יופי, נוצר שם הרבה יופי בזכות אנשים אבל זו חוויה מאוד קשה".

זריצקי ושותפיו הצליחו לאסוף עדויות על תרבות הגנים המתחילות בשנות ה-40, ולכן אינם יודעים מה היה קודם לכן. שני הגנים שהפכו להיות מקום המפגש של הקהילה וחוזרים בסיפורים רבים הם גן בנימין, הגן העירוני הראשון בארץ, וגן הזיכרון. "אז קודם כל הגנים הציבוריים הם בלב ה'שכונה הבורגנית,המיושבת והמהוגנת' של חיפה, ככה שממש מתחת לאף של כל זה, מתקיימת התרבות החורגת הזו" מסביר זריצקי. להבנתו, התקופה ההיא קדמה לתהליכי הגדרת הזהות של הקהילה והפוליטיזציה שלה, כך שלמרות שברור שמה שנעשה הוא חורג ומגונה חברתית באותה העת – צריך לקיימו בסתר. "שאף אחד לא ישמע ויראה, המשמעות שלה היא קצת שונה, כי זה לא בהכרח זהות. כלומר, זה שאני שוכב עם גבר כדי לספק את עצמי מינית לא בהכרח אומר שאני הומו באותה התקופה עבור אנשים מסויימים". העובדה שהפרקטיקה המינית לא מקושרת לזהות, הולידה תופעות משונות, "היו חבורות שהיו הולכות לגן הזיכרון כדי להרביץ מכות להומואים בגנים, אבל בנסיבות אחרות אותן חבורות היו מגיעות כדי לשכב עם גברים. זאת אומרת שהיה משהו במרחב הזה, שאיפשר כפילות או עמימות". לדבריו הם לא ראיינו את הגברים באותן חבורות אלא רק את הגברים שסבלו מהמכות ושכבו עם הבריונים בזמנים אחרים. את התשובה לכפילות בהתנהגות של הביריונים, מוצא זריצקי בהנחה כי היה יותר קל להשיג סקס עם גברים מאשר עם נשים, בנסיבות מסויימות.

גברים מכל המעמדות הגיעו לגנים – בורגנים בעלי ממון ועניים קשי יום. המגוון הזה הוליד מציאות בה בגנים היו מפגשים מיניים בהסכמה ומפגשים חברתיים לצרכים שונים ממין, לצד "אנשים שנדחקו לשוליים של החברה ונאלצו להתקיים מזנות. אני גם מוכן להמר שהיו שם מקרים של אונס, אבל לזה אין לנו כרגע עדות קונקרטית" אומר זריצקי. באוטוביוגרפיה שלו 'כל הזלמן בשושי', מספר זלמן שושי על אלימות מינית קשה, "הוא מתאר חוויה של אונס בגיל 8. בין היתר כי הוא הגיע מבית מפורק, לא היה אף אחד שיפקח עליו עין, והוא הרגיש חריג והסתובב בלילות ומישהו ניצל אותו וככה הוא הגיע לזנות", מספר זריצקי.

תליית תערוכה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)
תליית תערוכה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)

שנות ה-60 – הגעתה של קוקסינל

"משהו גדול קורה כשקוקסינל מגיעה לארץ". מבחינתו של זריצקי, קל לתאר את ההשפעה של הביקור של קוקסינל – "נשארנו עם המילה 'קוקסינל' בעברית, כדי לתאר את מי שחורג או חורגת מהמגדר שלו, או מתלבש לא בהתאם למגדר המצופה ממנו". לדבריו, רק בישראל ובצרפת משתמשים בשם הבמה של האמנית ז'אקלין שארלוט דיפרנואה, כתיאור, לרוב גנאי, לטרנס*. על ההקשר החיפאי מספר זריצקי, "קוקסינל עולה פה להופעה בקולנוע ארמון בשכונת הדר, ושם היא אומרת את המשפט האל-מותי "DO YOU LIKE MY SHADAIM" (האם אתם אוהבים את השדיים שלי? את המילה העברית שדיים ביטאה במבטא שדאים 'שדאים' מ.ר.) וכולם מוחים כפיים בהתלהבות". למעט ההשפעה התרבותית הגדולה של הביקור במיוחד עבר הקהילה הטראנסית שהיתה משוללת מודלים לחיקוי זריצקי לא מוצא שוני משני העשורים הקודמים.

שנות ה-70 ניצנים של פוליטיזציה בקהילה הגאה כתוצר של תנועת הנשים

בתחילת שנות ה-70 מתחילים הניצנים של הפוליטיזציה של הקהילה הגאה. לטענתו של זריצקי, התנועה הפמיניסטית היא בעצם הסמן הראשון של התהליך הזה. קמים שני ארגונים פמיניסטיים: 'נלח"ם' ו'קול האישה', שהופך בתחילת שנות ה-80 ל'אישה לאישה'. "שני הארגונים פועלים פה בחיפה", אומר זריצקי וקושר זאת גם לכך שמרשה פרידמן נבחרת להיות חברת כנסת. "ממובילות התנועה הפמיניסטית בארץ ואחרי שהיא חברת כנסת, היא גם יוצאת מהארון. היא מגיעה גם לאחד הכינוסים בתל אביב ואומרת 'כל מי שהיא לסבית, שתרים את היד', וככה בעצם קם ארגון ראשון שנקרא אל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי) שאחר כך הופך להיות ארגון קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית)".

לדברי זריצקי התנועה הפמיניסטית מצמיחה את הבסיס, בתוכה מתקיימים מפגשים של נשים שמצמיחים את הנשים שבסופו של יובילו את התנועה הלסבית בחיפה. "יש קשרים בין חיפה לתל אביב, אבל בחיפה יש תנועה שהיא יותר רדיקאלית ומה שהופך אותה לכזו זה שבחיפה היה מן מיזוג שלא נפרד אף פעם, בין תנועת הנשים לשלום לתנועה הפמיניסטית ואחרי כן, לתנועה הלסבית" אומר זריצקי. "אני חושב שמתפתחת תודעה בתוך שלושת התנועות האלה פה בחיפה, שרואה קשרים בין כל המאבקים, שאומרת מאבק על שיוויון בין כל בני האדם על בסיס הרקע האתני שלהם, דהיינו על רקע הסכסוך הישראלי פלסטיני, קשור בקשר ישיר במאבק של נשים למען הזכויות שלהן והמאבק של הקהילה הגאה למען השוויון שלהם".

פסטיבל הדראג 1997 (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)
פסטיבל הדראג 1997 (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)

זריצקי מוסיף "אין ספק שתנועת המאבק הלהט"בית התחנכה על ברכיה של תנועת המאבק הפמיניסטית. מאבק הנשים לשוויון והמאבק הפמיניסטי לדורותיו, קשה לי לדמיין כמה הקהילה הגאה חייבת לו", ומוסיף "הסולידריות העמוקה הזו שיש במאבק הזה, אני חושב שאנחנו ירשנו את זה, גם אם יש אנשים שהיום לא זוכרים שירשנו, ושואלים 'מה הקשר ביננו לבין פמיניזם?' הכל, קשה לתאר מה לא קשור".

שנות ה-80-90 התאגדות, פוליטיזציה ובית

איחוד המאבקים ההיסטורי הזה, הוא מה שבין היתר הופך את 'קואליציית נשים חיפה' לכל כך מעניינת היום, לתחושתו של זריצקי. קואליציה שמכילה בתוכה גם ארגון נשים ערביות עם זהויות חורגות מבחינה מגדרית או מינית – 'אסוואת', גם נשים טרנסיות שהצטרפו בשלב מאוחר יותר וגם התארגנויות לסביות מאוד מוקדמות. זריצקי מעריץ את ארגון 'אישה לאישה', "היכולת להחזיק איזה קול אקטיביסטי רציף ומתמשך, להעמיד דרישות חשובות, ליצר סדר יום, ליצר מחקר, ידע ומתוכם ליצר פעילות, זאת אומרת שיש שם חיבור מאוד בריא, גם של מאבקים שונים, אבל גם בין הידע והמחקר לפעילות פוליטית אקטיביסטית".

"ארגון 'אישה לאישה' יצר את ההישג של הבית הראשון בחיפה לנשים שאוהבות נשים, צריך לחשוב על זה בקונטקסט היסטורי – אין עוד כזה, זה היחיד, זה לא קיים עדיין" אומר זריצקי. "איזו מן חוויה מדהימה זו להיות אישה שאוהבת נשים בשנות ה-80, ופתאום לקלוט שיש קבוצה של נשים שהן כמוני, והן נפגשות ויש להן כל מיני מחשבות ואפשר לדבר יחד וללמוד יחד, לקיים אירועי תרבות, חברה יחד ולפעול יחד פוליטית", מדמיין זריצקי.

פרסומי אירוע גאווה ב1999 (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)
פרסומי אירוע גאווה ב1999 (באדיבות: פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית)

"צריך לראות את הדברים בקונטקסט שבו הם קרו", מדגיש זריצקי ומזכיר שעד שנת 88-89 משכב זכר היה בגדר עבירה פלילית ושעד שנת '92, לפחות לפי התקנות, הומואים היו משוחררים מתפקידים צבאיים, אם היתה מתגלה זהותם המינית. כך, במקביל לשינויים שעוברים על הנשים בחיפה, בקרב הגברים שעד כה בילו בגנים הציבוריים, "מתרחש מעבר ממקומות ציבוריים לא מזוהים, עמומים, אל מרחבים לא ציבוריים, מרחבים סגורים ומזוהים. מתחילות מסיבות בבתים פרטיים, יש קצת מפגשים בבתי קפה. אני לא יודע על בתי קפה שהיו מזוהים באופן פעיל, אבל אני יכול להגיד שהיו מזוהים פנימית בתוך הקהילה כמרחבים למפגש", מתאר זריצקי.

גם קבוצת סטודנטים ומרצים משותפת לטכניון והאוניברסיטה קמה, ושמה היה 'למדא', אותה אות יוונית שנקשרה עם הקהילה הגאה בהקשרים שונים. "זו היתה אחת מזירות המפגש הבודדות בין גברים הומואים וביסקסואלים, יהודים וערבים", קובע זריצקי. כמו הנשים, גם ב'למדא' נפגשים, מקיימים מיני פעילויות מקצתן חברתיות, קוראים טקסטים, יש מן הנהגה מתחלפת, ומפגש בין מרצים לסטודנטים משני המוסדות האקדמים, את המפגשים קיימו בדירות פרטיו.

שנות ה-90 'הרשימות הוורודות' ותחילת אירועי גאווה חיפאית

"מתחיל החלק של הפוליטיזציה, שיותר מוכרת לנו מהיום, של מעבר למרחבים ציבוריים מזוהים, כלומר, זו עדיין יכולה להיות דירה, אבל על הדירה כבר יש שלט שאומר 'האגודה לזכויות הפרט' או קבוצה כזאת או אחרת", מסביר זריצקי. בתחילת שנות ה-90 מתחיל שיתוף פעולה בין הקבוצה של הפעילים החיפאים, ובין 'האגודה לזכויות הפרט' בתל אביב, שלימים תהפוך לאגודה לזכויות הלהט"ב. הסניף של האגודה נודד בין דירות שונות, והאגודה שוכרת דירה ברחוב נורדאו. בעלת הבית מגלה שמתקיימים שם מפגשים של הומואים, ומתחיל מאבק משפטי. בעלת הדירה אומרת שהיא לא מוכנה שדברים כאלו יקרו בנכס שלה. ולטענתו של זריצקי, ניתן להבין דרך הסיפור הזה שיש כבר מרחבים שהם מזוהים והם כבר על הספקטרום הציבורי.

לצד היצירה של מרחבים מזוהים בשנות ה-90, מתחילים אירועים גדולים במרחבים ציבוריים. "מצאנו שבשנת '94 למשל, יש איזה ערב הקראת שירה בשיתוף עם התיאטרון, שיש מסיבות בכמה מועדונים פה בחיפה; אנחנו מוצאים גם אירועי גאווה ציבוריים במרחבים ציבוריים בחיפה, לדוגמה ב-99 אירוע בגן האם בכרמל, אומנם קטן אבל עם זאת כבר מאושר על ידי המשטרה", מסמן זריצקי את מגמת השינוי.

זריצקי מזכיר כי בסוף 94, תחילת 95, היתה סידרת רציחות של הומואים בחיפה. "היתה חרדה מסויימת, כי במרחק של כמה חודשים נרצחו בחיפה שני גברים ועוד גבר שלישי קצת יותר מאוחר. מה שעוד עורר פחד זה שהתקשורת הציגה את זה כ'רוצח סדרתי של הומואים', למרות שלא היתה שום ראייה לקשר בין המקרים, ואגב כשפתרו את כולם, גילו שזה אירועים נפרדים שאינם קשורים". זה לא עיקר הסיפור מבחינתו של זריצקי, "מה שבאמת היה מפחיד זה שפתאום התחילו להזמין הומואים לחקירה, למרות שלא היה להם קשר לאנשים שנרצחו". כך, מסביר זריצקי, התגלה שלמעשה למשטרת חיפה יש רשימה של הומאים, מה שכונה אז 'הרשימות הוורודות'. "מאיפה למשטרת חיפה יש רשימה של הומואים? הגנים הציבוריים היו המרחב למפגש, ומה שהיה קורה זה שהמשטרה היתה מגיעה, עוברת בגנים ועוצרת הומואים, לוקחת מהם פרטים, תעודת זהות ושם, מן סוג של הטרדה משטרתית קבועה כזו. לא היתה שום מטרה, כבר בשנות ה-50 היועץ המשפטי למשטרה מוציא הנחיה שאומרת לא לאכוף את האיסור על משכב זכר". מי שהיו אז בקהילה הגאה בחיפה, מספר זריציקי, עושים מהר מאוד אחד ועוד אחד, ופותחים במאבק נגד הרשימות הוורודות של המשטרה. "זה היה בשיתוף עם ח"כ יעל דיין, שהיתה אחד הקולות הבודדים בשנות ה-90 שתמכו בקהילה" מזכיר זריצקי. דיין שלחה שאילתה לשר המשטרה, משה שחל, "היא אומרת לו 'מה הולך פה, לא יכול להיות שהמשטרה תאסוף פרטים על אנשים וגם תפעל על פי זה', כלומר אנשים מוזמנים לחקירה, זה לא תיאורטי, הם מוזמנים לחקירה כי הם הומואים". בהמשך התקיימו דיונים שונים ומתקיימת פגישה בין הקהילה לבין מפקד המחוז, שמבטיח שאין רשימות ושבוודאי שלא פועלים על פי הן. "הסיפור הזה מעניין מכל מיני בחינות, ואחת מהן זה שיש פה מאבק ציבורי תקשורתי של קהילה שאומרת 'די, מספיק ודי', לא יכול להיות שגם מטרידים אותנו, גם מרביצים לנו, גם מתעלמים מאיתנו וגם מזמנים אותנו לחקירות רק כי אנחנו הומואים, זה לא הגיוני".

ב-94 מתחיל שיתוף פעולה בין התנועה הלסבית לתנועה ההומואית. מבחינתו של זריצקי, זו ההתחלה של איחוד המאבקים, "יש ישיבה משותפת ומתחיל משא ומתן עם העירייה שמניב את התוצאה 'הפנומלית' – תקציב של 1,000 שקלים בשנה שהעירייה מקצה לקהילה הגאה בעיר. זה לא שווה הרבה מבחינה כלכלית", מבהיר זריצקי, "אבל להגיד שכהישג זה חסר כל ערך – ממש לא, זו הרגל בדלת שעם השנים הלכה והתרחבה. ושוב אני אומר, זו אותה נקודה שבסיפור הפנימי שלנו, ששנים התדפקנו על דלתות העירייה, ואמרו אנחנו חלק מתחום האחריות שלכם, אנחנו תושבים ותושבות של העיר הזו לא פחות מאחרים ויותר מזה. אנחנו חשופים לכל כך הרבה אלימות, דיכוי, הדרה ופגיעה שלא לתת לנו שירות עירוני זה התעללות בפני עצמה".

שנות ה-2000 "רוצה להיות גאה בחיפה"

"בשנת 2002 קם 'הפורום החיפאי' בשיתוף פעולה תקציבי ומבני עם עמותת לאו-בק שמקצה לו חדר להפגש בו. שוב, החשיבות של מרחב פיזי. וגם מקצה לו תקציב קטן. הפורום הופך להיות הארגון החיפאי, עד לפירוק שלו בשנת 2012. הפורום הוא זה שמוביל את מצעדי הגאווה הראשונים בחיפה. הזכרנו שהיו אירועי גאווה, אבל מצעדים עוד לא. ב-2003 הם מוציאים מצעד ממונע – רונדו, שיירת מכוניות גאווה שעברה בחיפה, ובשנת 2007 יוצא מצעד גאווה ראשון שצועד. אחרי משא ומתן קשה מאוד, העירייה מסכימה שהוא יעבור רק ברחוב יפה נוף שהוא רחוב קצת צדדי, מן מחשבה שלא נאה שכל הדבר הזה יהיה פה ברחובות המהוגנים שלנו. בפועל, מאז 2007 כמעט כל שנה היה מצעד. כשהפורום החיפאי נכנס לקשיים תקציביים ב-2012 לאו-בק מפסיקים את התמיכה, ויש גם משבר פנימי, והפורום מתפרק. לקראת מצעד 2012 עולה השאלה האם עושים מצעד, ואם כן מי מפיק אותו. וכך קבוצה של פעילים ופעילות מתוך העיר מחליטים שהם לוקחים על עצמם את הפקת המצעד, וקוראים לעצמם 'קואליציית הגאווה בחיפה'.

'קואליציית הגאווה של חיפה' אומרת שהמצעד יעבור להדר משתי סיבות: אחת, שהדר מייצגת במהות שלה משהו שאנחנו רוצים לחגוג, המפגש בין תרבותי הזה, המרחב העירוני הפתוח והמגוון הזה הוא משהו שאנחנו מעוניינים לחגוג, והשנייה, המצעד צריך להיות מחאה על כך שהעירייה צריכה לקת אחריות, ובניין העירייה הוא בהדר. את המצעדים של 2012-13-14 מפיקים פעילים ופעילות ספורים, והם מסתיימים במחאה מול בניין העירייה, בחלק מהשנים הכותרת של המצעד היא 'קהילה בלי בית' ו'דורשים מבנה ציבור' ובשנה אחת הכותרת היתה 'רוצה להיות גאה בחיפה' משמע, זה הבית שלנו ואנחנו רוצים להרגיש שזה באמת הבית שלנו."

"מאז 2014 לקראת מצעד 2015 מתחילה להתכנס קבוצת פעילים ולחולל קהילה, 'יוצרימות'. במצעד 2015, במקום 3-5 פעילים שארגנו אותו, כבר היה מעגל פנימי של כ-30 פעילות, ועוד מעגל רחב יותר של עוד כמה עשרות ופתאום היה אפשר לעבוד, פתאום אנשים לקחו אחריות, יזמו ועוד. הקמנו צוות משא ומתן, שקרא לעירייה לשתף פעולה במצעד קודם כל. עיריית חיפה היתה מוכנה לממן את המצעד, ופרסמה בכל העיר. זו היתה פעם ראשונה שעיריית חיפה הוציאה פרסום עירוני לקראת מצעד הגאווה. זה שינוי תפיסתי, כשהעירייה רואה את המצעד כאירוע עירוני כמו שהיא רואה את הפסטיבלים האחרים בעיר, אני חושב שזו נקודת שינוי משמעותית."

"למצעד 2015 יצאנו ביחד, ופתאום גם זה שאנחנו קבוצה מאוד גדולה של פעילות ופעילים וגם זה שעיריית חיפה נתנה איזשהו גב, אז פתאום במצעד צעדו 5000 איש, כששנה קודם לכן אנחנו מדברים על כ-2000-2500 איש שצעדו. פתאום היתה הרגשה שאנחנו חזקות, שאנחנו מאורגנות, העירייה מוכנה להתייחס אלינו", מספר זריצקי. "יום אחרי המצעד שלחנו את המכתב השני שאומר, סבבה, שיתפנו פעולה במצעד, עכשיו בואו נראה מה קורה במהלך השנה. והתחיל משא ומתן, שבמהלכו עיריית חיפה התחילה להכיר בזה שיש לה אחריות עלינו. תרמה לזה גם העובדה שחבר מועצת העיר, יוסי שלום, יצא מהארון אחרי הרצח של שירה בנקי ז"ל וגם החליט לקדם את נושא הקהילה הגאה באופן פעיל, ובעיקר זה שנהיינו ציבור מאורגן. במהלך 2015 החלטנו למסד את עצמנו לעמותה – 'הקשת החיפאית' – גם כדי ממש לעבוד אופן פורמלי וגם מתוך הבנה שמוסדות רישמיים מתייחסים רק למוסדות רישמיים, וגם כדי שתהיה לנו אופציה לגייס כספים ולהוציא יותר פעילות."

"המצעד ב-2016 הוא כבר ממש הפקה בשיתוף העירייה, העירייה לקחה צעד יותר פעיל, כולל המתח שזה הביא איתו. במצעד 2016 דוברת שאנחנו הזמנו מטעם 'אישה לאישה', יהלי אשש, הורדה בכוח מהבמה, זו היתה חוויה קשה, חוויה של משבר אמון עם העירייה", מתאר זריצקי את הדואליות.

2017 חיפה יוצאת מהארון ופתיחת 'בית הקהילות לגאווה וסבלנות'

"הצעד העצום שעשתה עיריית חיפה בשנה האחרונה, בבחירה שלה למצוא מבנה ציבורי ולהשמיש אותו ולהקים את 'בית הקהילות לגאווה וסבלנות', להקצות תקנים למשרות וגם צביעה של כסף לשיפוץ הגן שסביב הבית, מבחינתנו זו מחשבה מאוד נכונה על איך מבנה ציבור אמור להשתלב בתוך שכונה. מצד אחד זה בדיוק מה שדרשנו, מבנה, תקציבים, הכרה – זה נהדר, מצד שני זה מציב אותנו באיזו שאלה זהותית מחודשת לגבי מה התפקיד שלנו בעיר. השיתוף פעולה הזה מציב מורכבות כפי שראינו במצעד שנה שעברה. זו פריבילגיה מאוד גדולה להיות בדור שצריך להתמודד עם המתחים שנוצרים בשיתוף פעולה עם העירייה. לצד המורכבות הזו צריך לציין שעיריית חיפה יצאה מהארון, היא עשתה צעד מדהים."

"אני חושב שהחוויה של להיות חלק מהפעילות האקטיביסטית בקהילה הגאה בחיפה בשלוש שנים האחרונות, בעיקר עזר לי להבין כמה משמעותי זה כשקהילה מתארגנת ודורשת את הזכויות שלה וכמה משמעותי זה כשהמגזר הציבורי, הרשות העירונית, המדינה במאבקים אחרים מבינה סוף סוף. הקהילה הגאה בחיפה התארגנה, דרשה, הציבה סדר יום, קידמה אותו בשורה מאוד ארוכה של פעולות, והגענו היום לנקודה שבה סוף כל סוף עיריית חיפה לוקחת אחריות. אני מאוד מקווה שהשינויים האלו שהובלנו אליהם הופכים את חיפה לבית בטוח, טוב ואוהב יותר עבור כולן, בקהילה הגאה ומחוצה לה.

"למה אני לא רוצה לראות בחודש האחרון נקודת שיא? כי אני חושב שכמות הפעילות שיש בחודש יוני אני חושב שראוי שכך תראה השגרה שלנו, של החיים הלהט"בים בחיפה ויותר מזה. הייתי רוצה שאלו יהיו ניצנים של תקופה חדשה בחיינו בחיפה במובן הזה שממנה אין חזור, שכמה שיותר אנשים מהקהילה ירגישו חופשי ליצור פה בחיפה את החברה שב הם רוצים לחיות. אם חודש יוני מסמל את זה, אני חושב שיש לנו המון מה לחגוג, אם חודש יוני יהיה חודש נקודתי בזמן שאחריו תהיה דעיכה אז אני חושב שפספסנו משהו. יש לנו עוד מה לעשות ועל מה להיאבק, אני חושב שהנקודות שיא האולטימטיבית היא חברה משוחררת, שיוויונית, פתוחה, של רווחה וזה מאמץ מתמשך".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!