לפני 20 שנה גילתה ענת יהב שכ-90% מהאנשים חולי סרטן העור יכלו להימנע מכך, אם רק היו מתמגנים ושומרים על עצמם מגיל צעיר. מחלתה של אמה בסרטן העור הובילה אותה לשינוי, "הבנתי שזה משהו ששווה לי לשנות את החיים בשבילו, יעוד." היום יהב מובילה, מנהלת ובעלים של חברת 'סאן-ווי' המתמחה בביגוד נגד השמש.

לקשר בין יהב לים יש היסטוריה ארוכה. היא גדלה בקריות והייתה פעילה בצופי ים, וכבר מגיל 16 זכתה לתואר סקיפרית והייתה מדריכת ימאות מהדור הראשון של חיל הים. גם היום ממשיכה יהב להפליג, והיא חברה במועדון סאפ בתל אביב, אולם מה שהוציא אותה למסע בעקבות השמש,לא הייתה אהבתה לים. "באתי בהפוך. עבדתי במשרדי פרסום ובכלל לא עלה בדעתי להתעסק בטקסטיל."

"היו לאמא שלי גם סרטנים אחרים שהיו תורשתיים. סרטן בשחלות אי אפשר למנוע, אבל סרטן עור אפשר. כשהלכתי אתה לטיפול נדהמתי מהנתון הזה – תשעים אחוז מהאנשים שחולים בסרטן עור היו יכולים לא להיות חולים, אם הם היו שומרים על עצמם מפני השמש. אמרתי לעצמי, 'וואו, 90% מהאנשים היו יכולים לא לסבול את זה אז אולי צריך לעשות עם זה משהו?' הסרטן של אמא שלי התפתח מהשחלות לשד ואז לעור. הבנו שהעור הוא בעצם איבר עצמאי, וכי הסרטן הוא תוצאה של חשיפה לשמש מהשנים הצעירות. פתאום נדלקה נקודת אזהרה מהבהבת שהובילה אותי. לקחתי על עצמי לצמצם את כמות המבוגרים שחולים בסרטן עור. זו המשימה שלי. זאת המשימה והשליחות הקטנים שלי", אומרת ענת. "הבנתי שזה משהו ששווה לי לשנות את החיים בשבילו – ייעוד."

לסיפור הסרטן של אמה הצטרפה סיטואציה בה נתקלה יהב בתור אמא בעצמה. "הבת השנייה שלי הייתה שקופה, ממש היה ניתן ללמוד עליה את מפת הוורידים. בשעה 09:30 היה צריך להתקפל אתה מהים. התחלתי לחפש האם יש פתרונות אחרים של הגנה מהשמש בעולם, שרק פה לא יודעים עליהם. חברת ילדות שלי שגרה באוסטרליה שלחה לי שני בגדי ים, ובמשך שנתיים כולם היו מסתכלים עלינו כמו על חוצנים."

תעשיית הטקסטיל – סיפור ישראלי

הבחירה של יהב להתגייס למלחמה בנזקי השמש, חברה לבחירה בעסקי הטקסטיל. גלגולו של העסק אותו הקימה יהב, הוא במידה רבה גם גלגולה של תעשיית הטקסטיל העולמית והישראלית. היום ייצור הבדים של 'סאן-ווי' מתחיל באוסטרליה, משם הם משונעים למתפרות בסין, הודו, תאילנד וכ-30 אחוזים מבגדי הים נתפרים בישראל.

"בשמונה השנים הראשונות, כשמחסום ארז היה פעיל, היינו מייצרים בארץ" מתארת יהב את הקשיים בפניהם עומדים יצרניים ישראלים בתחום. "שולחים את הגזירים המודפסים דרך מחסום ארז למתפרה בעזה, בה היו תופרים מדהים. באותן שנים, לא היה מקום אחר לייצור המוני, זה היה שם או במתפרות בגליל, שרובן עבדו עבור חברת בגדי ים אחת גדולה בצפון. כשגזרת עזה התחממה הפועלים ברחו, ואז העברנו את התפירה לירדן. במשך כמה שנים אותו סידור עבד, עד שחברות בינלאומיות הפסיקו לייצר בירדן, המתפרות פשטו את הרגל והיינו צריכים לחזור לחפש פתרונות בארץ. ככל שאתה גדל וגדל אתה צריך לעבוד בזרימה גדולה יותר ומקומות גדולים יותר. מצאנו את עצמנו עוברים מכפר לכפר, מחפשים מתפרות נוספות. הבנו שיש כאן קושי – במקום להשקיע אנרגיה בשיווק, האנרגיה מושקעת בייצור עצמו.

"עבדנו בפורטוגל כמה שנים, עד שהיורו ניכנס וטרף את המחירים. היום אנחנו תופרים בתאילנד, בהודו וגם בסין, תלוי בתקופת השנה, כי אנחנו מייצרים כל השנה. במקביל אני ממשיכה לייצר בארץ, אבל כבר לא נאבקת על זה. הייצור בארץ מתחיל בחולון, באותה גזרניה ובאותו בית דפוס איתם אני עובדת כבר 13 שנה, אני מאוד נאמנה. אלו אנשים מקסימים וטובי לב, שקטים ומנומסים, עובדים עבודת כפיים בצורה הכי בסיסית בעולם. הם אותו צוות כבר עשרים שנה, והעניין הוא שזאת תעשייה נכחדת."

הדילמות של יצרנית ישראלית

"לא היה אכפת לי אף פעם שהייצור בארץ הוא טיפה יותר יקר, היה לי הרבה יותר נוח. אני חיה בישראל, ומגדלת כאן 4 ילדים, והעסק שלי יושב פה. הרבה יותר נוח לייצר בישראל ואם צריך משהו אז אני קופצת למקום, הוא מדבר איתי בעברית ועל הדרך מפרנסת את ישראל, זה היה מאוד יפה בעיני ויותר נוח. אבל אין עם מי לעבוד פה בייצור המוני, רק במסה קטנה. במסות גדולות את צריכה לעבוד בשטחים, ואם את עובדת בשטחים אז עושים עליך חרם."

"אנחנו מייצרים בורקיני ומייצרים לאוכלוסייה ערבית בכל העולם. אני לא יכולה להגיד שאני מישראל כי אז לא יקנו. אם אני בשטחים זה עוד יותר מסבך אותי. כששואלות אותנו לקוחות מוסלמיות מהעולם מאיפה אנחנו התשובה שלי היא שאני חברה בינלאומית, יש לנו נציגות במצרים ואני מפנה לשם. לא רשום על התוויות ימייד אין ישראלי. פשוט לא כתוב. הבנתי שאני יכולה להתהדר שאני מישראל ללקוחות יהודיים בארצות הברית, אבל אני לא אעשה את המלחמות של ישראל מול מוסלמיות בלונדון שרוצות להזמין בורקיני. אני נותנת שירות הכי טוב, הכי יעיל והכי מנומס בעולם."

האותיות הקטנות של ההגנה מהשמש

"היום בדים זה בעצם הייטק. את יכולה להגדיר איזה תכונות את רוצה מבד ועכשיו זה רק עלות הייצור. יש כמה שיטות להביא בד למצב של חוסם קרינה, שלנו סרוג בצורה רב שכבתית, וחוסם קרינה למעלה מפי שלוש מבדי כותנה רגילים. אם פעם היו עושים בגדי ים מלייקרות אז זה בד חדשני יותר מתוחכם, עמיד לכלור, לא דוהה לא משתחרר.

"בארה"ב התקן מחייב לבצע בדיקות כמה פעמים לאחר שימוש, ולהסביר איך ההגנה מתבצעת: כמה פעמים בדקו את הבד, ובפירוט על התגית מצויין כיצד הבד יוצר. לא רק הבדיקה לחסימת קרינה. כמה פעמים בדקתי את הבד והאם בדקתי אותו לאחר כמה שטיפות. ומה שמקבל תוצאה של מתחת ל- uva40, אין רשות למתג אותו כחוסם קרינה. בארץ הכל פרוץ, אם תיכנסי לחנויות מטיילים תראי שעל תויות שכתוב UPF15, וזה בכלל לא חוסם קרינה. כל טריקו היא UPF15, אבל מנצלים פה את חוסר הבנה המקצועי של הלקוחות.

"בארץ אימצו תקן אוסטרלי, ולא הלכו קדימה עם התחמונים של הסינים. הסינים יכולים לקחת גליל בד, לשים אותו בכימיקלים. את תעברי את הבדיקה אבל אחרי שמונה שטיפות במכונת כביסה השטיפה תישטף מהבד. אנחנו לא נוגעים בכימיכלים, וחרטנו על דגלנו הגנה אמיתית מהשמש. הטכנולוגיה נימצאת בייצור של הבד עצמו אצלינו ולכן את יכולה להשתמש שלוש ארבע עונות בבגד ים וכל עוד הוא סמיך הוא מגן על מפני קרינה כמו ביום הראשון."

"90 אחוז יכלו לא להיות חולים אם היו שומרים עליהם בעיקר שהם היו ילדים אבל מה שקורה הוא שלימדו אותנו שקרם הגנה שומר עלינו מהשמש ו"שיקרו אותנו". מה שקורה זה שאת מורחת על הילד שלך קרם ואת לא רואה סימני שיזוף מה שקורה הוא שהגנת עליו מקרני uvb, הקרניים המשזפות, ולא הגנת עליו מה uva שאלו הקרניים המסרטנות. הרופאים קוראים ל-uva 'הקרניים הנבזיות', כי הם לא שורפות ולא מחממות, כי הלכת לים מרחת את הילד בקרם שיזוף ואת חושבת שהוא מוגן. אבל בעצם ניטרלת את המערכת הטבעית.

"כשהתחלתי את העסק ישראל הייתה במקום השני בעולם באולימפיאדת סרטן העור. השנה פרסמו נתון שירדנו למקום 13, וזה בפירוש בעקבות שינוי בהרגלי החשיפה לשמש. אנשים יוצאים לשמש הרבה יותר מוגנים."

אופנת שמש

"לפני 20 שנה כשחיזרתי אחרי הרשתות הגדולות עם בגדי ים אוברולים לילדים, והקנייניות שלהם לא רצו לקנות את זה זה. אמרו 'מי ישים על עצמו את הצינורות האלו?'. לא הקשיבו לזה שזה טכנולוגיה מיוחדת, שהילד לא יזיע בזה ולא יהיה לו חם.

"ואז הייתה מסיבת עיתונים של האגודה למען הסרטן והזמינו אותנו כל שנה ואני בלי להניד עפעפ אמרתי שניתן להשיג את זה בכל הרשתות. והקנייניות אחת אחרי השניה הגיעו לבקש את את הסחורה כי התחיל ביקוש.

"פתאום הילדים התחילו ללבוד בגדי ים מכוסים ארוכים, ונעים להם. הם לא אומרים כלום, כי הבדים נורא נעימים על הגוף. במידות של הילדים אנחנו משתדלים להוציא בכלל את התפרים החוצה כדי להרגיש נעים יותר. השתדלנו לחשוב על הכל בשביל שללקוח תהיהי חויות שימוש הכי נעימה, בשביל שלא נערים קשיים על הענייין של ההגנה מהשמש.

 

הבוריקיני והחזון

את תחילת הדרך עם הבורקיני, עשתה ענת לפני 12 שנים, כשהעובדות הערביות של חברת סנו, הנמצאת ליד החנות, פנו אליה בבקשה לייצר בגדי ים לילדים, ומשהו צנוע עבורן. "אמרתי להן שאכין 200, תיקנו, תראו ונראה איך זה. התחלנו בבגדי ים למוסלמיות ועברנו לבגדי ים ליהודיות דתיות. התחלנו מבגדי ים ילדים, שנה אחר כך למבוגרים. לדתיות היינו עושים חצאיות נפרדות. התחילו לבוא המוסלמיות ושאלו בצורה אם יש גם לגדולים. שאלנו מה אתן רוצות והן פירטו. בהתחלה הן קנו קצת, אבל סיפרו למשפחה שלהן וכך המותג התחיל לתפוס.

"בשנה שעברה קיבלנו חשיפה גדולה בנושא הבורקיני. בעוד שבאירופה כולם היו נגד אז נהרו לפה רשתות הטלוויזיה העולמיות הגדולות, הציגו את זה שבארץ לא מתרגשים, והצגתי את הזווית של הגנה מהשמש. מבחינתי אישה שיוצאת וחותרת בים בתל אביב עם מכנסי גלישה ארוכים, חולצת גלישה, כובע והיא נראית מדליק, היא לא שונה מאשה אחרת. איך אתה יכול להגיד לאשה תורידי את החולצה שלך או לא? זאת רוצה הגנה מהשמש, וזאת רוצה הגנה כי היא רוצה שלא יסתכלו עליה. את לא תאמיני כמה חילוניות יש שקונות בגדי ים "צנועים" כי הם מרגישות יותר בנוח.

"אני מרגישה הרבה יותר בנוח להיות עם חולצת גלישה. המון נשים חילוניות קונות לעצמן טייץ וחולצה כי הן לא מרגישות בנוח להיות חשופות, לא מטעמי דת. זה שיש אנשים שזה מתאים להם, סבבה, אבל זה לא מתאים לכולם. היום כשאני הולכת בים בשבת, עדיין חמישים אחוז מהילדים ערומים. אני מקווה שבעוד עשר שנים, 100 אחוז מהילדים יהיו מוגנים, ולא מופקרים לנזקי השמש."