חברי מפלגת העבודה יתייצבו מחר (שלישי) בקלפיות לבחירות הפנימיות על ראשות המפלגה. תשעה מועמדים יצאו לדרך, שבעה הגיעו לקו הסיום. בדרך ראינו עשרות ראיונות ועימותים, ומאות פוסטים וציוצים. במהלך השבועות האחרונים ליווינו את מערכת הבחירות, ואף ערכנו ראיונות עם שלושה מהמועמדים, עמיר פרץ, עמר בר לב ואבי גבאי (יצחק הרצוג ואראל מרגלית לא נענו לבקשה להתראיין).
-
חוק המספרים הקטנים
במפלגת העבודה יש כ-53,000 חברים בעלי זכות הצבעה. שיעור ההצבעה צפוי לנוע סביב 50%. כך שלמעשה צפויים להגיע קצת פחות מ-28,000 מצביעים לקלפיות.
על מנת לזכות בסיבוב הראשון צריך המנצח להשיג 40% מהקולות, שהם כ-11,000 מצביעים. לא מדובר בהרבה אנשים, ולעניין הזה יש שתי משמעויות: הראשונה היא שכל קול חשוב – עשרה מצביעים לפה או לשם יכולים להיות ההבדל בין ניצחון להפסד; המשמעות השנייה היא שהמועמדים צריכים לנהל למעשה מיקרו קמפיין. לא שלטי חוצות ולא פרסומות ברדיו. טלפון ועוד טלפון לרשימות מאובחנות ומדויקות של מצביעים פוטנציאליים – מי שיחזיק במטה יעיל ומדויק יותר ינצח.
-
למרות הכל, מפלגה חשובה
בשנים האחרונות אוהבים להספיד את מפלגת העבודה, במידה לא מעטה של צדק. ובכל זאת, לקראת יום חג במפלגה הזו, ננסה להאיר דווקא על נקודות הזכות שלה. ההתמודדות על ראשות המפלגה מוכיחה כי היא לא סובבת סביב מנהיג בודד, וכוחה גדול יותר מסך חלקיה.
בלי יאיר לפיד, יש עתיד תעלם. אם חס וחלילה יקרה משהו למשה כחלון, כולנו תתפוגג. מפלגת העבודה, לעומת זאת, עדיין מושכת מנהיגים ציבוריים ממקומות שונים ובעלי רקע שונה המבקשים ליטול חלק בהנהגתה. ולא מדובר רק על המתמודדים לראשות המפלגה. שלושה מתוך ארבעת ראשי הערים הגדולות בישראל צמחו במפלגת העבודה. יו"ר ההסתדרות ויו"ר קק"ל הם חברי מפלגת העבודה. למרות שהיא נראית כמו צל חיוור של עצמה, עדיין מדובר במפלגה השנייה בגודלה בכנסת שהציבה אתגר אמיתי בבחירות האחרונות לשלטון הליכוד.
-
מערכת בחירות רדומה או מכובדת
מעולם לא הייתה בישראל מערכת בחירות שהתקיימו במהלכה כל כך הרבה עימותים. המועמדים הגיעו לעימות אחרי עימות. בכל אולפן חדשות, בכל כנס של מאה בוחרים, התקיים עימות. לזכותם של המתמודדים ייאמר כי, לרוב, העימותים נשארו בתחום הענייני והראוי.
ההערה המכוערת שאראל מרגלית הפנה לאבי גבאי ביחס לידע שלו באנגלית, עליה התנצל למחרת, הייתה כנראה הנקודה היחידה בה ירד השיח בין המתמודדים אל האזור שמתחת לחגורה.
כשבוחנים את רמת השיח שנשמרה לרוב, חברי מפלגת העבודה יכולים להתגאות במפלגתם. בטח בהשוואה לשיח הרדוד, הגזעני והמסית שמתקיים בין המפלגות השונות בכנסת. מהצד השני, צריך לומר, ההחלטה של כלל המועמדים לשמור על שיח מכבד עלתה ברייטינג וברמת העניין שמערכת הבחירות הזו ייצרה.
-
מפלגה בצומת דרכים
הבחירות האלו, כך נדמה, הן יותר על דמותה של המפלגה מאשר על זהות העומד בראשה. לאורך שנים חיים בכפיפה אחת במפלגת העבודה ציבורים שונים, בעלי סיפור שונה, המבקשים לקדם סדר יום שונה.
בצורה גסה אפשר לחלק את מפלגת העבודה לשלושה בסיסי כוח, אותם מייצג כל אחד משלושת המועמדים המובילים. אנשי המעמד הבינוני/גבוה, האשכנזי, שמרכזו בצפון תל אביב ובגבעתיים – מזוהה עם הרצוג; אנשי הפריפריות וההסתדרות – מזוהים עם פרץ; ותמיכתם של המתפקדים הצעירים שהביאה שלי יחימוביץ' למפלגה ב-2012, מתחלקת בין אבי גבאי לעמר בר-לב.
המועמדים לא מרבים להתייחס לחלוקה הזו. בכלל, הנושא העדתי כמעט ונעדר ממערכת הבחירות, והאמת היא שהחלוקה הזו לא מובהקת וחותכת כמו שהיא סיפור יפה. ובכל זאת מתחת לפני השטח, ייתכן והזהות של מפלגת העבודה מתעצבת מחדש.
-
כולם נהיו סוציאל-דמוקרטים
בראיונות שקיימנו עם שלושה מהמועמדים, חזרו ועלו רעיונות שלפני מספר שנים לא היה להם מקום בשיח הכלכלי-פוליטי בישראל: הרחבה תקציבית, העלאת יחס החוב תוצר, השקעה בדיור בבנייה תקציבית ועוד.
כל אחד מהמועמדים תופס את העניין בצורה קצת שונה, ונותן לרעיון הסוציאל-דמוקרטי כיוון קצת אחר. קשה לבחון עד כמה פוליטיקאים מתכוונים למה שהם אומרים. אבל התדר בו מדברים הפוליטיקאים מעיד על האופן שבו הם תופסים את הציבור שלהם ואת מה שהוא רוצה. הברומטרים של המועמדים לראשות מפלגת העבודה מסמנים סוציאל-דמוקרטיה. אם במערכות הבחירות הקודמות ניסו המועמדים להיראות כמה שיותר דומים לנתניהו כדי למשוך קולות מהימין, הפעם המועמדים מדברים שמאל בראש מורם. האם יכול להיות שמשהו השתנה בשיח הכלכלי חברתי בישראל?
