1. אשליית הבאזז

יש משהו אשלייתי בבאזז סביב ניצחון גבאי במרוץ לראשות מפלגת העבודה. הסיקור התקשורתי והדרמה האנושית מעניקים תחושה של אירוע בסדר גודל לאומי. כאילו מתפקדי מפלגת העבודה מבטאים בהצבעתם איזו כמיהה עמוקה הרוחשת בעומק ליבו של העם לשינוי, ואין שינוי זולת זה המתבטא במנהיגותו של גבאי. יתכן. מבלי לצנן את התלהבותם של החוגגים והאופטימיים יתר על המידה אומר, אני פחות השתכנעתי שכך הם באמת פני הדברים.

ח"כ עמיר פרץ מצביע בסיבוב השני בבחירות לראשות מלפגת העבודה (צילום: פלאש 90).

ההסבר הסביר יותר בעיני למה שהתרחש אתמול במפלגת העבודה הוא דווקא הפוך: חשבונות מפלגתיים פנימיים, רשומים בפנקסים מלאים וצפופים אשר מולאו בנוקדנות ספירית כמעט, נגבו מכל המועמדים שהתחרו במרוץ, והביאו למפלתם.

החטא הקדמון של עמיר פרץ, אשר הביא לגירושו מ"גן העדן" של ההנהגה הוא בעזיבתו את המפלגה, פעם ל"עם אחד" ופעם ל"התנועה". בקבוצות הווטסאפ של פעילי מפלגת העבודה, בכל עת שביטא מישהו תמיכה בפרץ נמצא מי שיזכיר לו "אבל הוא עזב אותנו!". העלבון הצורב של פעילי המפלגה, אמיתי ככל שיהיה, ומרכזי ככל שיהיה בהפסד אמש, נוגע לציבור הישראלי פחות מכמות המשקעים בצפון אלסקה. גם הרצוג נענש על ידי המפלגה בבחירות אלו, ודווקא בשל העובדה שדגל באחריות לאומית, והעז לבדוק יחד עם נתניהו את האפשרות לוועידת שלום איזורית.

אבי גבאי, אשר לא הספיק עוד לרשום חובות בפנקס העלבונות המפלגתי והמחנאי, זכה באור מן ההפקר. כאמור, יש מי שרואים בכך אות לבאות, כאילו הייתה מפלגת העבודה מעין תיכון בליך לאומי, המנבא את תוצאות הבחירות הכלליות. נו, טוב. ימים יגידו.

2. חידה ושמה גבאי

אבי גבאי הוא איש מרשים. אדם גבוה, בעל נוכחות בחדר, שמשדר גם סוג של שקט, ענייניות ומנהיגות. אבל מבחינת עמדותיו המעשיות גבאי הוא פחות או יותר חידה. גם לאחר הריאיון שקיימנו עמו הוא נותר חידה מבחינתי, אך השתכנעתי שהמצב איננו כך רק עבורי, אלא גם – במידה מסוימת – עבור גבאי עצמו.

גבאי לא יודע בהכרח מה יעשה לכשיגיע לעמדה של כוח. יש לו לגבאי מצפן אחד ברור המראה לו את הדרך: אמונתו בעצמו וביכולותיו כמנהל. זה היה החלק היחיד בנאום הניצחון של גבאי אמש מול תומכיו בגני התערוכה שבו העז להשתחרר מן הטקסט הכתוב בדף וקולו התמלא ביטחון ופסק, מעשה שטן, מלהיסדק: "מה אנחנו (אזרחי המדינה) כבר מבקשים?" שאל גבאי רטורית, וענה "מישהו שמסוגל לקבל החלטות ולפתור אירוע מהסוג של הילדים חולי הסרטן מהדסה".

לגבאי אמונה מוחלטת בכך שכשיגיע לגשר, לכל גשר באשר הוא, הוא כבר ידע לחצות אותו. יודעים מה? גם אם אין שם גשר. מבחינתו האישית, יתכן שיש לתחושה זו על מי ועל מה להישען. הבעיה נעוצה בכך שאנשים שניחנו בתכונה זו, מביאים איתם בדרך כלל גם את צידו השני של המטבע: זלזול, לעתים בוטה, ביכולותיהם של אחרים. יהירות איננה מסייעת בשיתוף פעולה ועומדת לרועץ למנהיגים בשדה המפלגתי. דוגמאות? תחשבו אהוד ברק. התוצאות, מבחינת היכולת לשלב ידיים בצוותא, ידועות. האם המנהיגות של גבאי היא מהסוג המשתף? את זה כנראה שחברי סיעת העבודה יגלו בקרוב.

אבי גבאי ואמו מצביעים בסיבוב השני בבחירות לראשות מלפגת העבודה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

3. הסיבה שבגללה הימין עדיין רגוע

הקרע העמוק ביותר, והמדאיג ביותר מבחינת עתידה של מדינת ישראל, לדעתי, גלום בנתק וביריבות הפיקטיבית שנוצרה בין מחנה "החברתיים" לבין ההסתדרות, שהתגלם היטב גם בבחירות המקדימות במפלגת העבודה. כוחות הימין הניאו-ליברלי משתדלים בכל עת לתקוע טריז בין הפעילים החברתיים וארגוניהם ובין ההסתדרות והעובדים המאורגנים בה. הם יודעים שחיבור שכזה יוצר מכפיל כוח שיערער את האחיזה של הימין הכלכלי במוסרות הכלכלה הישראלית מזה ארבעה עשורים.

ב-2011 נבחרה שלי יחימוביץ' לראשות המפלגה בתמיכה משותפת ונדירה – גם של הפעילים החברתיים שהזדהו עמה, ואבק האוהלים של המחאה החברתית מאותו קיץ עודנו על סנדליהם, וגם של העובדים והעובדות המאורגנים בהסתדרות. דווקא לאחר היבחרה ליושבת ראש המפלגה פנתה יחימוביץ' כנגד ההסתדרות והחלה בניסיונות לצמצם כוחה בתוך מוסדות המפלגה, בניגוד לכל היגיון סוציאל דמוקרטי. יחד עם קומץ מתומכיה פתחה במסע צלב כנגד ההסתדרות, אותו הביאה לשיא בקמפיין האחרון בו ניסתה להיבחר להנהגת האירגון באמצעות קמפיין השמצה והשחרה שלו.

היו שראו בניצחונו של גבאי אמש את נקמתה של יחימוביץ', אשר תמכה בגבאי, ביו"ר ההסתדרות ניסנקורן, אשר תמך בגלוי בפרץ. לכשעצמי, יותר משראיתי נצחון של מחנה אחד על השני, ראיתי הפסד של כלל המחנות. ההפסד הוא של כל מי שמקווה כי רעיונות הצדק החברתי יקבלו עומק, עוצמה ותוקף בדמות אחדות השורות בשמאל החברתי. ההפסד, נכון לעכשיו לפחות, הוא בעצם של כולנו.

האם היושב ראש החדש של מפלגת העבודה יוכל לגשר על הפער הזה? לקשור יחד את החלקים השונים בשמאל החברתי, במפלגה ומחוצה לה, ולהציע חזון ודרך מעוררי השראה? אלו השאלות שגבאי יצטרך להתחיל לענות עליהן כבר כעת, מבלי שיינתנו לו אפילו עשרה ימים של חסד.

4. מילה טובה

אף אחד כנראה לא האמין שהם מסוגלים לזה, אבל שני ימי הבחירות המקדימות במפלגת העבודה עברו חלק, ללא תקלות מיוחדות. מחשבים לא קרסו, הסדר נשמר. איך אומרים? חגיגה של דמוקרטיה. על המערכה הזו ניצח ערן חרמוני, המזכ"ל הטרי של מפלגת העבודה. ועל כך כבר אמר מזכ"ל היסטורי של מפלגת העבודה, רענן כהן (או שמא היה זה החיקוי הגאוני של יצפאן?): "המפלגה ניצחה".