בתחילת יוני 1986 קיבל אנטולי חודוס זימון מיידי לשירות מילואים של חצי שנה, באיזור העיר דונצק שבאוקראינה. חודוס, שתפקידו במילואים היה כבאי, הובל מעבודתו במפעל לביתו כדי לקחת את המסמכים הצבאיים, ומשם עלה על משאית עם מגוייסים נוספים. "אמרו שנוסעים 'לסידורים' לדונצק לחצי שנה. לאן? בשביל מה? לא אמרו כלום. אמרתי לעצמי שמאז שנת 1970 לא גייסו אותי אף פעם, ופתאום – חצי שנה", סיפר ל'דבר ראשון', 31 שנים אחרי. המילואימניקים הגיעו ללשכת הגיוס, חתמו על מדים חדשים, "ואז, ברגע אחד יצא קצין ואמר לנו: 'בחורים, אתם נוסעים לצ'רנוביל למשימה לאומית, לטפל במפעל הגרעיני. קרה ככה וככה, היה פיצוץ, אבל אני חי, אל תדאגו…"

"כמובן שכל הבחורים היו בשוק", מוסיף חודוס, "הם התחילו להתרעם על זה ששיקרו להם, אבל הקצין אמר – 'זו משימה לאומית, ואתם מחויבי גיוס'. מהשירות שלי בצבא ידעתי היטב מה זו קרינה ולמה זה יכול לגרום, אבל אין מה לעשות, היו פקודות, היה גיוס חובה והיה צריך ללכת, לא שואלים שאלות".

יחד עם 600 אלף חיילים ואזרחים טיפל חודוס בנזקי התאונה הגרעינית הגדולה בהיסטוריה. עד היום זוכים ה'ליקווידטורים' ("מנטרלים" בעברית), למעמד של גיבורים לאומיים ברוסיה ובאוקראינה, ולסיוע ממשלתי במחלות ובבעיות הרפואיות הייחודיות שנוצרו מעוצמת הקרינה המסוכנת שנחשפו אליה. אבל בישראל, אליה עלו כ-4,000 מהם, מתוכם חיים כיום כ-1,500, תרומתם ומצבם הייחודי אינם זוכים להכרה. בין קמצנות ממשלתית וחוקים שאינם מיושמים, האנשים שהצילו בגופם את העולם נותרים מבודדים מול רשויות אטומות. עכשיו, כשהם בעיצומו של מאבק להסדרת תמיכת המדינה בהם, הסכימו שלושה מהם לספר לנו את סיפורם.

"אובך לבן עצום, דומה לשלג"

בלילה שבין ה-25 ל-26 באפריל 1986 אירע פיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל, שסיפקה 10 אחוזים מצריכת החשמל של אוקראינה באותה תקופה. ניסוי שגוי שנערך בכור הרביעי גרם לפיצוץ שריסק את כיפת הכור וגג המבנה, וכך נחשפה לאוויר העולם ליבת הכור, שהפיצה כמויות אדירות של חומרים רדיואקטיביים. במקום התלקחה שריפה, שכבתה לאחר שבועיים, וסייעה גם היא להפצת החומרים. ענני נשורת גרעינית התפזרו על פני אזורים נרחבים באוקראינה, רוסיה ובלארוס, בסביבה בה גרו עשרות מיליוני בני אדם. 15 בני אדם נהרגו כתוצאה ישירה מאסון, אך מספר האנשים שחלו ומתו בעקבותיו מוערך באלפים רבים.

מבט מבפנים על הכור בצ'רנוביל,
לאחר האסון (באדיבות אלכסנדר קולונטירסקי)

הקרמלין שמר על דבר הפיצוץ והשלכותיו החמורות בחשאיות מוחלטת. רק ב-14 למאי, מעל שבועיים וחצי לאחר הפיצוץ, חשף נשיא ברה"מ מיכאל גורבצ'וב בתקשורת את מימדי האסון. אולם חודוס אומר שלא היה קשה לפספס שקרה משהו: "ב-1 במאי צעדנו ברחובות ואני זוכר אובך לבן עצום שנפל על כולנו, דומה לשלג. זה היה ענן רדיואקטיבי ענק. חוץ מזה, אצלנו הסבתות שישבו ברחוב ידעו את הכל, הן הקשיבו לרדיו ברוסית ששודר מחו"ל לתוך ברה"מ, וסיפרו לכולם שבצ'רנוביל היתה תאונה."

אנטולי חודוס: "בבוקר היינו קמים, אוכלים ארוחות בוקר, למכוניות ומשם לתחנה לעבודה. מנקים את החלקים המתכתיים שהתפזרו בכל האזור מסביב למפעל, כי הם היו ספוגים בקרינה. אוכל לארוחת צהריים היינו מקבלים בכלים מיוחדים, כי אי אפשר היה לבשל באזור"

כדי להתמודד עם האסון פינתה הממשלה את 61 אלף תושבי הערים הקרובות לכור, ואת 25 אלף תושבי הכפרים בסביבה. בסך הכול השתרע האזור הסגור, 'הזונה' (ZONA, 'האזור' ברוסית), על רדיוס של 80 ק"מ, וגודר כולו בשוטרים. במקביל גויסו 600 אלף אזרחים וחיילים, שעסקו בכיבוי השריפה, כיסוי ואיטום הכור שהתפוצץ וניקוי האזור מפסולת גרעינית. היו אלו אנשי צבא, מהנדסים, כימאים, פיזיקאים, רופאים, כבאים ועובדי תשתיות אשר לקחו חלק באחד המבצעים הגדולים והמורכבים בהיסטוריה.

"המחנה שלנו היה ממוקם כ-15 ק"מ מהתחנה", מספר חודוס, "בבוקר היינו קמים, אוכלים ארוחות בוקר, למכוניות ומשם לתחנה לעבודה. מנקים את החלקים המתכתיים שהתפזרו בכל האזור מסביב למפעל, כי הם היו ספוגים בקרינה. אוכל לארוחת צהריים היינו מקבלים בכלים מיוחדים, כי אי אפשר היה לבשל באזור. ושוב מנקים, מצחצחים בלי סוף. את כל המתכות והאדמה עם הקרינה היו מעמיסים על משאיות שהיו לוקחות את זה לקבורה במקום מרוחק".

כשמד הקרינה משתגע

עוצמת הקרינה באזור שבו עבדו חודוס וחבריו הגיעה לעתים לפי 8,000 מהרמה המותרת. למרות זאת היו הליקווידטורים לבושים בבגדי עבודה קלים יחסית, שסיפקו הגנה מינימלית מהקרינה, וגם הם היו נספגים בקרינה במהירות. את הפנים כיסו במסכות באזור הפה. מסכות האב"כ היו קיימות אך לא רלבנטיות – הברזל, שהמסכות היו מורכבות ממנו, ספג קרינה במהירות.

אנטולי חודוס עם תמונותיו מתקופת השירות בצ'רנוביל (צילום: דוד טברסקי)

הטיפול בפסולת הרעילה שהצטברה על גג המפעל היה מסובך במיוחד. רמות הקרינה בגג היו גבוהות כל כך, שכל פועל היה יכול לשהות על הגג משך זמן שלא יעלה על 12 שניות לפני שייחשף לרמות קרינה מסכנות חיים, ולאחר מכן היה צריך לעבור ניקוי של שעתיים. וכך, ברוטציות אינסופיות, ניקו את האזור עשרות אלפי פועלים. "חוץ מזה הסתובבנו בכפרים מסביב, וניסינו לשכנע את המבוגרים שנשארו בהם להתפנות", מספר חודוס, "היינו נכנסים לבתים והמונה גייגר שלנו (מכשיר למדידת קרינה, ד.ט.) היה משתגע. היינו מנסים לדחוף אותם למשאיות להתפנות, אבל הזקנים היו בשלהם וסירבו. בשנות התשעים רבים מהמפונים חזרו לגור שם. מבחינתם כל הדורות שלהם חיו שם, והם לא הסכימו לעזוב את האזור".

"זה היה מחזה אבסורדי עד כדי טירוף", נזכר חודוס, "כל האזור שרץ חיות, חזירים, תרנגולים, עיזים ומה לא, אבל אסור היה לאכול אותם. היו גם כלבים, אלפי כלבים, אבל היה צריך לירות בהם כי העפר הגרעיני נספג בפרווה שלהם, והם היו מגורמי פיזור הקרינה החמורים ביותר".

צ׳רנוביל 2016 (AP Photo/Efrem Lukatsky)

"מהחבר'ה הראשונים שהגיעו אף אחד לא שרד"

בוריס גרשטיין, כבאי במקצועו, הגיע לצ'רנוביל יומיים אחרי הפיצוץ. שם פגש את הקצינים והכבאים שהגיעו לאזור מיד לאחר התאונה, שזכרונם אינו עוזב אותו – עד היום. "הכבאים שהגיעו מתחנת פרפאט (העיר הצמודה לצ'רנוביל, ד.ט) נפטרו תוך ימים ספורים, כולם. הם הגיעו למפעל לטפל בו כאילו מדובר בקריאה רגילה לשריפה. לאחר מותם הם קיבלו את אות גיבורי ברית המועצות. אנחנו, הכבאים שהגענו אחריהם, המשכנו לנסות לכבות את השריפה בעזרת סולמות וציוד מיוחד. אני זוכר ששאלתי את אחד המפקדים הבכירים שם למה הם לבושים בבגדים רגילים ללא ציוד מגן, והם ענו לי בצחוק: 'מה אתה רוצה? שניקח איתנו לכל מקום חליפות עופרת?' צריך להבין שברמת קרינה כזו אפילו עופרת נהיית מורעלת לחלוטין, כך שזה כמעט אינו משנה. אבל בעיקר צריך להבין את המנטליות של האנשים הסובייטים. לא שואלים שאלות, נתנו פקודה – מבצעים", אומר גרשטיין.

בוריס גרשטיין: "צריך להבין את המנטליות של האנשים הסובייטים. לא שואלים שאלות, נתנו פקודה – מבצעים"

גרשטיין עמד בראש תחנת הכיבוי של העיר צ'רניגוב, מרחק שעה נסיעה מצ'רנוביל. בזמן האסון הוא היה בהתאוששות מניתוח שעבר, אך מכיוון שנשא תפקיד בכיר בתחנת הכיבוי והיה חבר הוועד של המפלגה הקומוניסטית בעירו, הוא לא יכול היה לסרב. "אי אפשר היה להגיד לא. למרות שבכלל לא הספקתי להחלים, שלפו אותי מבית החולים. ידענו מיד את גודל האסון, כשהגענו לשם כבר הוציאו מהמקום 139 כבאים לבית החולים למוסקבה, הם נחשפו לרמות קרינה קטלנית והיו במצב אנוש."

"לאחר שבועיים הרחיקו אותי מהכור, הגיע קצין מיוחד ואמר לי שספגתי יותר מדי קרינה" מספר גרשטיין. "תחלופת העובדים שעבדו בצמוד לכור היתה גבוהה, והרשויות כל הזמן מדדו את כמות הרנטגן של העובדים", הוא מספר.

"בטיפולים שעשו לנו לאחר האסון פגשנו חבר'ה שספגו רמות קרינה ענקיות, אנחנו עוד היינו במצב טוב", הוא מספר. "היו שם חבר'ה שבאמת היה קשה לראות אותם, החבר'ה הראשונים שהגיעו למקום, כבאים בעיקר, אף אחד לא שרד. זה מראה נורא. לקחו אותם היישר מצ'רנוביל לקייב, ומשם למוסקבה, לבית חולים מיוחד למחלות קרינה. אחרי שמתו קברו אותם בבית קברות מיוחד, תחת מטרים של בטון."

"מבצע אסטרטגי חסר תקדים"

הפרוייקט העיקרי שעמד בראש מפעל הניקוי של צ'רנוביל, היה בניית ה"סרקופג" – מבנה הנדסי עצום מבטון יצוק, שנועד לכסות את החור שנפער בתקרת כור מספר 4 ופלט נשורת גרעינית לשמי אירופה במשך חודשים. אחד המהנדסים שהובילו את הפרוייקט היה אלכסנדר קולונטירסקי, מהנדס בהכשרתו, שעבד במנהלת לפיתוח נשק גרעיני בברה"מ. "היתה לי מכונית אישית עם נהג שהתחלף כל 12 שעות, זו היתה אחריות כבדה מאוד, וכל הזמן היה צריך לבדוק שהכל עובד כמו שצריך."

סרטוט של הכור בצ'רנוביל ומבנה הסרקופאג (באדיבות קולונטירסקיי)

קולונטירסקי עבד במשך חודשים באזור צ'רנוביל, ללא הפסקה וללא ימי מנוחה. "בבניית הסרקופג לקחו כ-8,000 פועלים ומהנדסים. סיימנו לבנות אותו ב-30 לנובמבר. בשלוש בצהריים הגשתי מסמכי סיכום ויצאתי הביתה. מאותו רגע, הלכלוך הגרעיני הפסיק להיפלט לשמיים", סיפר.

אבל כיבוי השריפה ובניית הסרקופג הם רק חלק מהאתגרים שעמדו בפני הליקווידטורים. בנוסף לפיצוץ בתקרת כור 4, נוצר גם עומס על בסיס הבטון שעליו נבנה הכור, וסכנה שגם הוא יתפוצץ או ייסדק. מצב כזה היה מוביל לחדירה של מגמה רעילה ורדיואקטיביות לתוך האדמה, ובעיקר לזרמי המים התת קרקעיים שזרמו לתוך נהר הדנייפר – מקור המים של כ-60% מאזרחי אוקראינה.

"האתגר הגדול היה לשאוב את כל המים מתחת למפעל", אומר קולונטירסקי, "פחדו שהמים הרדיואקטיביים ירעילו לחלוטין את הנהרות 'אוז' ו'פריפאט' שזורמים לתוך הדנייפר. מספיק שכמות קטנה מזה הייתה זורמת לדנייפר, וכל אוקראינה הייתה נשארת ללא מי שתיה. השריפה בתוך המפעל הסתיימה מעצמה, באורח נס, ב17 למאי. מדובר בטמפרטורה של 12 אלף מעלות. הביאו אלפי כורי פחם מאזור דונצק שחפרו תחת המפעל, כדי לייצר תעלה שלשם הזרימו חנקן בלחץ כדי לקרר מלמטה את שכבת הבטון. מדובר במבצע אסטרטגי חסר תקדים."

אלכסנדר קולונטירסקי עם אישור הכניסה לאזור הסגור בצ'רנוביל (צילום: דוד טברסקי)

אין ביטוח חיים, והרופאים מטפלים בכל בעייה בנפרד

השהות באזור האסון ללא מיגון מתאים יצרה אצל הליקווידטורים נזק בריאותי בלתי הפיך. קולונטירסקי מציין כי רבים מהם לוקים במחלות לב ובבעיות הקשורות לכלי הדם. לעיתים מתפרצות המחלות רק שנים לאחר האירוע, כמו אצל גרשטיין למשל. "ב-89' הציעו לי לקבל מעמד של נכה, ולא רציתי", הוא אומר, "המשכתי בתור קצין כבאות במשך 15 שנה. היו לי כמה התקפי לב ובעיות רפואיות, אבל רציתי להמשיך לעבוד. בשנת 2006 עליתי לישראל וחטפתי את השבץ הראשון שלי. וב-2007 את השני."

כאן בישראל נתקל גרשטיין, יחד עם 4,000 הליקווידטורים שעלו לישראל, במדינה שאטומה למצבו הייחודי. חברות הביטוח מסרבות להעניק לליקווידטורים ביטוח חיים, וקופות החולים אינן מכירות בהם כנפגעי אסון גרעיני, אלא מטפלות בכל בעיה או מחלה באופן ספציפי, ללא התייחסות הוליסטית למצבו של המטופל. בנוסף, בעלייתם לארץ הם איבדו את כל הזכויות הנרחבות שהוענקו להם בברה"מ ולאחר מכן ברוסיה ובאוקראינה – פנסיה מוקדמת, זכאות לדיור ולטיפולים רפואיים. על אף שמדובר בהפרה של אמנות בינלאומיות, בישראל לא פעלו עד כה לדרוש מרוסיה ומאוקראינה שישיבו לליקווידטורים את זכויותיהם.

למעלה משני עשורים מנהלים הליקווידטורים מאבק להכרה במצבם ובצרכיהם הייחודיים. כשקולונטירסקי עלה לארץ ב-1992, הוא הקים את ארגון "ברית הליקווידטורים בישראל" ומאז הוא עומד בראשו ונאבק כדי להקל על חייהם של הליקווידטורים בישראל. "בשנת 96' כש'ישראל בעלייה' נכנסה לכנסת, יצאנו לשבע הפגנות ושביתת רעב. נפגשנו עם מנהיגים ואמרתי 'אנחנו לא דורשים שום דרישות גדולות ממדינת ישראל, לא עבדנו פה ולא כלום, תרשמו רק שלוש נקודות – תכירו בנו כקורבנות האסון הגרעיני ועל כך שפעלנו למגרו, תעזרו לנו בסיוע משפטי בשביל שכל ליקווידטור יוכל לפנות לבית הדין הבינלאומי כדי לקבל את הפיצויים להם הוא זכאי, ותאפשרו לנו ביטוח חיים ממשלתי."

אלכסנדר קולונטירסקי: "בארץ לכל ליקווידטור יש את הרופא משפחה שלו, מטפלים בכל מחלה ובעיה כפי שהיא, אסור להם לקשור את זה לצ'רנוביל, והתשלום הוא ע"פ מה שסל התרופות והמדינה מאפשרת לבטח"

לפי קולונטירסקי, שר הבריאות דאז, אהוד אולמרט, הורה לקופות החולים שלא לקשר בין המחלות והנכויות של הליקווידטורים לאסון בצ'רנוביל, הוראה שהקשתה מאוד על הליקוידטורים לקבל פיצויים וטיפול ייחודי לבעיות הרפואיות שלהם. "בארץ לכל ליקווידטור יש את הרופא משפחה שלו, מטפלים בכל מחלה ובעיה כפי שהיא, אסור להם לקשור את זה לצ'רנוביל, והתשלום הוא ע"פ מה שסל התרופות והמדינה מאפשרת לבטח. ואם לא, אז משלמים מהכיס, או חצי חצי. כשהחשבון גבוה מדי והמדינה לא מכסה אז נאלצים לשלם לבד. במצב הזה, אז או שהאדם חוסך ואוסף כסף, או שאנחנו אוספים בשבילו כסף."

"לדעתי הממשלה עשתה את זה כי הגיעו לא רק הליקווידטורים, אלא גם עשרות אלפי האזרחים הנפגעים מהאזור מסביב לצ'רנוביל ומאזורים שנפגעו מהפסולת והאבק הגרעיני. "דרשתי אז מהרשויות שעסקו בזה שיסמנו אנשים לפי מידת חומרת הפגיעה שלהם, לפי מידת הקרבה שלהם לאזור האסון. בברה"מ הגדירו ארבע דרגות חומרה, אבל לא עשו את זה כאן בארץ. לא כולם נפגעו באותה מידה, וחשוב לזכור את זה. בכל מקרה, אי אפשר להגיד שהמדינה לא ידעה מי הם האנשים האלו, כשעליתי לארץ אני אישית מילאתי שני טפסים בסוכנות ובשגרירות שהסבירו את מצבי – המדינה ידעה היטב את מי הם מקבלים."

2001: לראשונה הכרה בחוק

בשנת 1997, הכיר קולונטירסקי את עו"ד גלעד שר, לימים ראש לשכתו של ראש הממשלה אהוד ברק. שר לקח על עצמו לקדם את עניינם של הליקווידטורים בכנסת. "הוא היה הישראלי הראשון שהבין את המצב המיוחד שלנו", מספר קולונטירסקי. "בעבודה מאומצת יחד עם יורי שטרן ז"ל (ח"כ ממפלגת ישראל ביתנו, ד.ט), ועם לחץ לוביסטי מתמיד שלנו, ולאחר 38 ישיבות ועדה, הצלחנו להגיע לחקיקה". ב-2001 עבר חוק מנטרלי אסון צ'רנוביל, שנתן להם מעמד ייחודי והכרה בפועלם. "הצלחנו להשיג מענק שניתן פעם בשנה. אז הוא עמד על 3,000 ש"ח, ובעקבות תיקון לחוק מ-2006 הוא עומד היום על 5,700 ש"ח. בנוסף לכך, מי שאינו חי בדירה משלו ומקבל סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון, זכאי ל-10% תוספת בסיוע", מספר קולונטירסקי.

עו"ד גלעד שר. ארכיון. (צילום: גדעון מרקוביץ/ פלאש 90).

חקיקת החוק היוותה הישג סמלי, אבל המציאות בפועל רחוקה מלענות על צרכיהם של הליקווידטורים בישראל. "הייתי באו"ם בכנס מיוחד שהוקדש לליקווידטורים", "מספר קולונטירסקי. "נפגשתי עם ליקווידטורים מכל העולם, בגרמניה ובקנדה המצב דומה. אמרתי להם 'בואו נתאחד, כי אצלנו במדינה לא מכירים בנו'. הם צעקו עליי שאני משוגע, מכיוון שבגרמניה ובארה"ב הם מקבלים דיור ציבורי חינם עקב היותם נכים עם סטטוס, ואם הם ידרשו כסף מהמדינה על מעמדם במיוחד ישללו מהם את כל ההטבות, לכן הם שותקים. ומה אצלנו? אנחנו חיים מתחת לקו העוני, ואת שכר הדירה אנחנו משלמים מהכספים שאנחנו מקבלים למחייה ותרופות, זה נורמלי בעיניך? בעיניי לא. את מי אנחנו מעניינים? מחכים כנראה שנתחפף מהעולם. כמו שסטלין אמר – אין בן אדם, אין בעיות. עברו שלושים שנה ואני עדיין חי, ברוך השם. אולי מכיוון שאני ממשיך להיאבק", הוא צוחק.

ח"כ סבטלובה: "האנשים נופלים בין הכיסאות"

"כל מי שבא מברה"מ ספג חלק מהאסון הזה" אמרה ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), ממובילות מאבקם של הליקווידטורים בכנסת בחודשים האחרונים, בשיחה עם 'דבר ראשון'. "הממשלה הסובייטית הקריבה את האנשים האלו, שנאבקו באש המזוהמת בידיים חשופות. הם ספגו קרינה, הרבה מהם מתו, ואלו שנשארו בחיים ראויים לכל ההוקרה שלנו, כי הענן הגרעיני יכול היה להגיע גם לישראל אם הדברים לא היו נעצרים בזמן. חוק הליקוידטורים חוקק וקיים, אבל זו שאלה עד כמה הוא מיושם, והאם הוא עוזר להם לחיות חיים טובים יותר וראויים יותר?"

חברת הכנסת קסניה סבטלובה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90).

לפני חודש בדיוק, ב-13 ליוני, התקיים דיון בוועדת העלייה והקליטה בכנסת בו נדרשו מספר משרדים, ובראשם האוצר והבריאות, לתת מענה לאי יישום חלקים מהחוק. "משרדי הממשלה קיבלו מאתנו חודש שבו הם צריכים לענות על מה הם יכולים לעשות כדי לשפר את מצבם של הליקווידטורים. צריכים להיות שלושה מרכזי טיפול במחלות הליקווידטורים ברחבי הארץ ובפועל יש רק אחד, בבי"ח כרמל בחיפה, אליו נדרשים לנסוע כל הליקווידטורים, שברובם עברו מזמן את גיל הפנסיה. וכמובן הדרישה שלנו לייצר להם ביטוח חים ממשלתי. הרבה אנשים והרבה משרדים מטפלים בזה ואנשים נופלים בין הכיסאות, לא כי אין כסף או כי לא מגיע להם, אלא כי אין גוף אחד שלוקח אחריות. אנחנו דורשים שהחוק יפוקח ע"י משרד ראש הממשלה", אומרת ח"כ סבטלובה.

עו"ד גלעד שר: "מה כבר כל כך כואב למדינה לתת קצת תקציב לטפל באנשים האלו, שבכל מדינה אחרת בעולם, כולל במדינות המוצא שלהם, רוסיה ואוקראינה, היו מקבלים את התנאים שהם דורשים כאן?"

"באופן כללי אפשר להגיד שהחוק לא מיושם במלואו, ואנחנו דורשים לתת מענה לאותם 1400-1500 מנטרלים שחיים כיום", מוסיף עו"ד גלעד שר, שממשיך לייצג את הליקווידטורים גם כיום, "במידה ולא נקבל תשובה מספקת בחלוף המועד, אנחנו נפנה לשני השרים ונדרוש מהם לפעול לאלתר בהתאם להחלטות הוועדה, ובנוסף ליישם את החוק גם בחלקים הנוספים שלא הוזכרו בהחלטת הוועדה. במידה וזה לא יקרה, ולצערי אני לא מוציא את זה מכלל אפשרות מניסיון העבר, אנחנו נשב ונשקול ביחד עם המנטרלים וחברי הכנסת שתומכים בעניינם פנייה לבית המשפט העליון או עתירה מנהלית."

לדעת שר, למרות שבמבט ראשוני ההוצאה על ביטוח חיים לליקטווידטורים יכולה להיחשב כהוצאה גדולה, היא אינה אמורה להיות כזו. "מדובר במספר קטן מאוד של אנשים, לכל היותר 1,500 איש ואישה. אנשים כבר מאוד מבוגרים, שעברו הרבה מאוד בחייהם וכולם מעבר לגיל הפנסיה. מה כבר כל כך כואב למדינה לתת קצת תקציב לטפל באנשים האלו, שבכל מדינה אחרת בעולם, כולל במדינות המוצא שלהם, רוסיה ואוקראינה, היו מקבלים את התנאים שהם דורשים כאן. לצערי הרב, המדינה מנצלת את החולשה של הציבור הזה, שהיא יודעת שהוא ללא לובי וללא מנופים פוליטיים."