היום יציין עמנואל מקרון חודשיים מאז כניסתו לתפקיד נשיא צרפת. טרם ברור כיצד הוא מתכוון ליישם את הרפורמות בשוק העבודה אותם הבטיח לבוחריו, תכנית שעוררה את זעמם של השמאל ואיגודי העובדים. מתווה הרפורמה טרם פורסם, ובימים אלו נערכים האיגודים הצרפתיים למאבק נגד רפורמות שככל הנראה יכוונו לפגיעה בכוחם של העובדים למול מעסיקיהם.

אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, הביעה תמיכה ברפורמות בשוק העבודה הצרפתי. רבים בגרמניה משווים את תכניתו של מקרון לרפורמות "הרץ" השנויות במחלוקת מתחילת שנות ה-2000, שהיו אבן הפינה של המדיניות הניאו ליברלית בגרמניה. תומכי הרפורמה טוענים שהמהלך תרם לעידוד התחרותיות של המשק הגרמני, וניתן לזקוף לזכותו את הנתונים המרשימים של הכלכלה הגרמנית: רמות אבטלה מהנמוכות באירופה והתמ"ג הגדול ביבשת.

יש לנקוט משנה זהירות בהשוואה בין רפורמות הרץ לתכניתו של מקרון, בייחוד כי הרפורמות הצרפתיות טרם גובשו לחלוטין. אולם, מחקר שפורסם לאחרונה טוען כי יש להיזהר מהפרזה בהשפעות החיוביות של רפורמות מסוג זה, בהתחשב בתוצאות רפורמות הרץ בגרמניה. יותר מכל דבר אחר, טוען המחקר כי הרפורמות נועדו לדחוף את שכר העובדים כלפי מטה כדי להגביר את רווחיהם של בעלי ההון הגרמנים, כל זאת בשם הגברת התחרותיות הגרמנית, מושג ערטילאי אשר אין עליו הסכמה בקרב כלכלנים.

רפורמות הרץ גובשו תחת תנאים של אבטלה גבוהה בגרמניה. איחוד גרמניה שהחל באמצע שנת 1990, הביא לאיחוד בין שתי כלכלות: מזרח גרמניה עם תוצר נמוך ואחוזי אבטלה של כ-11%, ומערב גרמניה עם תוצר גבוה ואבטלה נמוכה. בשנת 2003 גרמניה המאוחדת סבלה מ-9.5% אבטלה וכמעט אחד מכל עשרים גרמנים היה מחוסר עבודה במשך יותר משנה.

בשנת 2003 הכריז קנצלר גרמניה, גרהרד שרדר, על רפורמות בשוק העבודה בשם "רפורמות הרץ" (Hartz-Konzept) שנועדו לטענתו לחלץ את גרמניה ממצוקת האבטלה ולהיטיב בטווח הארוך גם עם המעסיקים וגם עם העובדים. הרפורמה הורכבה מארבעה שלבים נפרדים, אשר התייחסו להיבטים שונים של שוק העבודה.

עמנואל מקרון (צילום: AP Photo/David Vincent).

השלב הראשון במסגרת רפורמות "הרץ 1-3" עסק בדה רגולציה בחוקי העבודה הגרמניים. הממשלה הגרמנית יצרה בפעם הראשונה מסגרת חוקית של עבודה חלקית הנקראת "מיני-ג'וב". עובדי המיני-ג'וב זכאים לפטור ממסים, ומוגדרים כמי שעובד ומרוויח פחות מ-450 יורו בחודש. עובדים אלה נוטים לעבוד שעות מועטות בשכר נמוך, וטענתה של הממשלה הייתה כי היכולת לעבוד במשרות זמניות ובשכר נמוך ידחפו מעסיקים להגדיל את הביקוש לעובדים, והפטור ממס יהפוך את העבודה לכדאית לעובדים.

המצאה גרמנית: המיני-ג'וב

עם זאת, ישנה בעייתיות במבנה העסקה זה. כדי לשמור על הטבות המס, על העובד להשתכר פחות מ-450 יורו (1,800 ₪). דבר זה מייצר חולשה של העובד למול המעסיק מכיוון שבמקרים רבים הוא יעדיף לעבוד בשכר שעתי נמוך, במטרה שלא לעבור את סף ההכנסה המותרת. דניאל קרקס, עובד גרמני תיאר את מצבם של עובדי המיני-ג'וב ״השכנה שלי עובדת במיני-ג'וב בסופר. החברה שלי עובדת כמלצרית במיני-ג'וב. המעסיקים אוהבים את העובדה שהם יכולים להשיג אותך בתמורה ל-450 יורו בלבד״.

״אני עובד בסופר 16 שעות שבועיות, בשכר נמוך״ הוא מוסיף. ״החוזה מאוד קשוח. המשמרות לא מובטחות ואם אני לא עושה כל מה שהבוס שלי מבקש הוא יכול להוריד לי משמרות״. לעובדי המיני-ג'וב אין שעות עבודה מוגדרות.

עפ"י הדו"ח, עובדים היום כ-7.5 מיליון גרמנים (17% מכוח העבודה) בעבודות המוגדרות כ-"מיני-ג'וב". יצירת ה"מיני-ג'וב" תרמה להופעתו של מגזר עובדים במשרות ארעיות, עם שעות עבודה מעטות ולא קבועות, ללא קביעות ועם שכר נמוך.

עפ"י הדו"ח, עבודות אלה החליפו במידה מסויימת משרות בעלות קביעות. בעקבות החקיקה קפץ מספר עובדי הקבלן בגרמניה בשני שליש, וכיום 58% מהעובדים העניים נמצאים תחת הקטגוריה הזו. הדבר עשוי להסביר את העלייה בשיעור העובדים הנמצאים בסכנת עוני. אחד מכל עשרה עובדים גרמנים נמצא בסכנת נפילה אל מתחת לקו העוני. משמעות הדבר היא שעובדים רבים יוצאים לעבודה אך במידה שמעסיקיהם אינם מספקים להם מספיק עבודה, הם עשויים ליפול אל מתחת לקו העוני. 

גרהרד שרדר, קאנצלר גרמניה בין השנים 2005-1998. הוביל את הרפורמה בשוק העבודה אשר יצרה את ה"מיני-ג'וב" (צילום: Prometheus72 / Shutterstock.com).

רפורמות הרץ 4

חלקה השני של הרפורמה עסק בקיצוצים נרחבים בקצבאות האבטלה. הקיצוצים שינו את מבנה הקצבאות באופן כזה שהגביל את גישתם של העובדים אליהם וצמצם את היקפם. לפני הרפורמות, עובד שפוטר היה זכאי לקצבה בגובה 60% מהשכר הקודם, עד שימצא עבודה חדשה. רפורמות הרץ הורידו את גובה הקצבה והגבילו אותה לשנה. לאחר שנה של אבטלה ירדה הקצבה ל-409 יורו (1,636 ₪).

הרפורמה גם הגבילה את גישתם של העובדים לקצבאות. החוק דרש מהעובדים לנצל את חסכונותיהם לפני קבלת סיוע. בנוסף, החוק דרש מהעובדים לקבל כל עבודה שהוצעה להם, כולל עבודות בשכר נמוך בהרבה מהעבודה המקורית.

התוצאה של שילוב שינויים אלה הייתה דחיפה של עובדים רבים למעגל העבודה הארעי בשכר נמוך, שעות לא סדורות וחוסר ודאות. הקיצוצים בקצבאות האבטלה והחובה לקבל כל עבודה אילצו עובדים רבים להסכים לתנאי עבודה גרועים. במקרים רבים פוטרו עובדים והועסקו מחדש תחת תנאי "מיני-ג'וב".

הרפורמה יצרה בגרמניה את אחד ממגזרי העבודה הארעית הגדולים באירופה. עפ"י דו"ח של מכון המחקר "Institute for Employment Research", בגרמניה שיעור העובדים בשכר נמוך שני רק לליטא. כרבע מהעובדים הגרמנים עובדים בתנאי שכר ירוד.

בהתאם לכך, גדל שיעור אי השיוויון הגרמני מזה 20 שנה. יש לציין כי העלייה בשיעורי העוני הגרמניים החל לפני ביצוע הרפורמות, אך לאחר החלתם חל זינוק ברור. במקביל, מאז תחילת שנות האלפיים ניכרת עליה בשיעור הגרמנים בעוני, יחד עם עלייה במספר הענייים העובדים. כלכלנים רבים טוענים כי ההחלטה להחיל בפעם הראשונה חוק שכר מינימום בגרמניה נובעת מתוצאותיה של רפורמת הרץ. "אנשים השתכרו בגרושים לפני, זה לא היה יכול להימשך", סיפר פעיל ממפלגת דה-לינקה השמאלית.

אנגלה מרקל, קאנצלרית גרמניה

כותב המחקר טוען כי מגמות אלו ניכרות מאז סוף שנות ה-90, וכי מקורם איננו ברפורמות אך הן הוחרפו על ידם. קריסטה ריין, עובדת בשירותי ניקיון במסגרת חוזה "מיני ג'וב" סיפרה כי "אני אף פעם לא יכולה לקנות סלמון, או בקבוק יין. אסור שהמקרר יתקלקל, כי לא אוכל לקנות אחד חדש."

שוד במסווה של רפורמה חיונית

כותב הדו"ח טוען כי אין ראייה לכך שהצעדים דחפו אנשים לחפש עבודה יותר ממה שהיה נהוג לפני כן. אם כך, מה עומד מאחורי רפורמות כאלה בשוק העבודה?

למרבה ההפתעה, את התשובה יש למצוא דווקא בהצדקות לרפורמה שנהגו ע"י תומכיו. הסיבה המוצהרת לרפורמות הייתה "הגברת התחרותיות הגרמנית", ע"י הגדלת רווחיהם של המעסיקים. במילים אחרות, התכנית הייתה להפוך את העבודה לזולה יותר, כדי לעודד מעסיקים להעסיק עובדים.

כך, בשם בריאות המשק הגרמני, הורע באופן מכוון מצבם של העובדים. אמנם ניתן לטעון כי האבטלה בגרמניה נמוכה, אך מאחורי המספר הנמוך מסתתרות משרות גרועות, חוסר ודאות ועוני. כך, על אף שתהליך שחיקת השכר החל עוד לפני הרפורמות, מאז ביצוען החל השכר החציוני בגרמניה לרדת. בשכרם של העובדים העניים ביותר חלה ירידה דרסטית בתקופה זו.

הרפורמות הללו דחפו את קבוצות העובדים העניות ביותר לתנאי עבודה גרועים יותר. כל זאת, כמובן, השתלם מאוד למעסיקים, אבל את החשבון שילמו ללא ספק העובדים.