קבוצתי האהובה, הפועל תל אביב ירדה ליגה, וזה לא הזיז לי. בפעם האחרונה שהיא ירדה ליגה, מיררתי בבכי. הפעם – לא. הצטערתי קצת, כמובן, ספגתי הקנטות רגילות מחברים שהם גם יריבים ספורטיביים, ואפילו עניתי להם מתוך אינרציה. אבל ביני לבין עצמי המשכתי הלאה.
לא, אני לא אוהד של הצלחות. האמת היא שההתרחקות שלי מקבוצתי התרחשה לפני שבע שנים, דווקא בשנת השיא האחרונה שלה. מעט לפני כן הגיע אליה הבעלים הקודם של הפועל כפר סבא, הוא הביא עמו את מיטב השחקנים של הקבוצה. באותה השנה כפר סבא הסימפטית ירדה ליגה, והפועל תל אביב זכתה באליפות. ואני תהיתי, מיהי החבורה הזו באדום שמנשקת את סמל המגל? מה להם ולהפועל תל אביב? עבור מי הם שמחים כל כך? עם הזמן לא נשאר שם איש. כמובן. אחד הכוכבים עבר בערבו של דרבי לקבוצה העירונית היריבה, הוא שיתף שם פעולה עם הכוכב הגדול, האיש שאוהב לירות בפנטומימה על הקהל שעודד אותו בעבר, ועוד אחד החליף את כיפתו האדומה בכיפה צהובה.
אני זוכר את ההחלטה שלי להיצמד דווקא להפועל תל אביב. הייתי ילד בן 11. זו היתה הצהרה, גם פוליטית (הפועל) וגם גיאוגרפית (תל אביב). היא גרמה לי לחוש שייך, להתחבר לאנשים שדומים לי, להגדיר את עצמי. להנות לפעמים, לסבול לפעמים, אבל תמיד להרגיש חלק ממשהו גדול ממני. מולי עמד היריב הפוליטי (בית"ר) והגיאוגרפי (ירושלים). הו, כמה שנאה יש בין שני המועדונים האלה. אבל בעצם כולנו אותו דבר, אדיוטים שימושיים של תעשייה צינית, שחקנים אופורטוניסטים שמחפשים את המכה בקריירה הקצרה שלהם, סוכנים ממולחים ותקשורת צמאת אקשן. האיש עם המגל האדום, והאיש עם המנורה הצהובה הם בעצם אינסטרומנט, הם חומרי הגלם. סוחרים בנו.
עולם מקצועני, יגידו, ככה זה. אל תחפשו סנטימנטים, זה לא מתאים לעולם הקפיטליסטי. אבל מדובר בשקר מוחלט, כי ללא הסנטימנט אין לכל התעשייה המנופחת הזאת זכות קיום, אין מנויים ואין כרטיסים, אין זכויות שידור ואין תקצוב ממשלתי, אין סיקור תקשורתי, ואין מתח. ובהילקח הרגש, מה לי ולקבוצה הזאת? מה לסיסמאות "עד המוות" ולנאמנות עיוורת בעבור מועדונים תועלתניים?
אולי הפכתי לקוטר, אולי לנרגן. אין לי מה לברוח למה שהיה פעם, או למה למה שיש במדינות מתוקנות. הצהובים והאדומים ישנאו זה את זה, אבל יאהבו את אותם אנשי מפתח שדילגו בין שתי הקבוצות לאורך השנים, מדרור קשטן ועד לשמעון גרשון, מדוביד שוייצר ועד לבוריס קליימן. הקהל – תמיד יציב וקנאי ונאמן, והקבוצות שלו לא. תמיד היו עונות מלפפונים, השם שניתן למעברים התכופים של שחקנים ומאמנים בין קבוצות. ואנחנו? מלפפונים חמוצים.
ובאירופה? שם הכסף גדול יותר, והמלפפונים הם קישואי ענק. הכוכב של ריאל עבר לסיטי, הכוב של יונייטד לבאירן, וההוא מבארסה ליובנטוס. מדלגים מהון להון וצוברים עוד הון.
ואולי בכל זאת, אמרתי לעצמי, אולי אני באמת צריך להתעצב. הקבוצה שלך ירדה ליגה! פעם זה היה מפרק אותך. ניסיתי להזיכר בשמותיהם של חמישה שחקנים, לא הצלחתי. השמות התבלבלו לי. מי עזב ומי הוחתם? מי הושאל ומי השאיל? מי בעצם המאמן? מי הבעלים עכשיו? ובעצם למה שיהיה לי אכפת? מבחינתי המלפפון כבר הוחמץ.
