הסוף של הסיפור שהתרחש בערב שבת למרגלות הכפר מראר, ליד כלא צלמון, היה חייב להיות טוב. לא יכול היה להיות אחרת. אם ישנה השגחה פרטית לאזורים גיאוגרפיים ודאי ניגש המלאך השומר של הר חזון ובקעת בית נטופה ואמר למי שצריך להגיד "די, עזוב. כאב להם מספיק היום".

רס"מ האיל סתאוי (מימין) ורס״מ כמיל שנאן, שוטרי משטרת ישראל אשר נרצחו בפיגוע הטרור שאירע הבוקר (תמונות באדיבות דוברות המשטרה).

משפחה מן הקריות התארחה בישוב כלנית, המצטנע לצד הכביש המוביל מעלה למראר. כשיום שישי העריב, זמן קצר לפני כניסת השבת, הבחינו בני המשפחה כי בנם הפעוט א', בן ה-4, נעלם. תוך זמן קצר, משלא נמצא הילד וליבם התמלא חרדה, הזעיקו את המשטרה.

12 שעות מוקדם יותר, בהר הבית, פתחו באש שלושה מחבלים, ישראלים בני משפחת ג'אברין מאום-אל-פאחם, לעבר כוח מג"ב. בטרם נהרגו הצליחו המחבלים לפצוע באורח אנוש שני לוחמים. האיל סתאוי, בן 30 ממראר, וכמיל שנאן בן ה-22 מחורפיש הובלו לבית החולים, שם נקבע מותם. בתמונה שהופצה לכלי התקשורת בהמשך אותו יום מראה שפוצע את הלב – סתאוי אוחז בתינוקו, בנו הרך שזה עתה נולד, הסרט שמעניקים להורים במחלקת היולדות על פרק ידו. התמונה הזו צולמה לפני שלושה שבועות בלבד.

התרגלנו כבר לידיעה כי המחבלים פעלו ודאי בשם האל, אולי הם אפילו מכנים אותו רחום וחנון ומברכים את השלום אשר ישכין, ובשם קודשו יצאו לגזול צעירים מילדיהם, מהוריהם, מיקיריהם. ככה זה, היה אומר על כך קורט וונגוט.

בשעה 16:00 ביום שישי נערך טקס האשכבה של האיל סתאווי במראר. בשבחו דיברו המפכ"ל, השר, ראש הכפר. כבר התרגלנו לתחושה כי אלו הנקטפים הם תמיד משכמם ומעלה, האהובים והטובים שבנו. הכאב עטף את ההר כגלימה.

משנודע כי א' הפעוט נעדר, ולאחר שהמאמצים הראשוניים לאתרו עלו בתוהו החליטה המשטרה שלא לתת לשעות האור להתבזבז. וכך יצאה הודעה הקוראת לציבור להצטרף למאמץ החיפושים, ככל הניתן על גבי רכבי שטח, ולהגיע לחניון הסמוך לכלא צלמון.

האיל סתאוי אוחז את בנו במחלקת היולדות לפני שלושה שבועות, יוני 2017. (צילום מסך: ynet)

כשהגעתי לחניון כבר נקהל שם עם רב. ראיתי סוהרים מבית הכלא סורקים בעיניהם בדאגה את הגאיות והשלוחות העוטפים את מבנה הכלא המואר; שוטרים במדים כחולים כהים, חמושים. שוטרים במדי תכלת, בכל מיני דרגות; שוטרים על אזרחי עם כובע מצחייה מבד המעיד על היותם שוטרים; אנשי יחידת חילוץ עם חולצות כתומות זוהרות; אנשי מד"א עם תיקים כבדים על הגב; אנשי איחוד הצלה, כיפות שחורות לראשם ואפוד זוהר לגופם, מתעלמים באופן קדוש מקדושת השבת הנכנסת; קבוצה של אנשי מראר, שערם מאפיר, דרוזים ככל הנראה (במראר חיים דרוזים, וערבים מוסלמים וערבים נוצרים), גבוהים וחסונים באופן יוצא דופן, לבושים ג'ינס וחולצות טריקו בהירות; קבוצה של צעירים בני 18, בשנת שירות, עם חולצות "השומר החדש" הגיעו ממצפה-מכמנים יחד עם מלווה הקומונה שלהם; מסביב לכעשרה ג'יפים הסתובבו חבר'ה צעירים, רובם עטורי זקן דק – הם השתייכו, כך למדתי, לקבוצת "תופעת טבע", הכוללת אנשים ברחבי הארץ הנענים לקריאות מצוקה וסיוע מכל סוג. הלב מתפתה להאמין שלו היו פותחים את שערי הכלא היו האסירים מצטרפים אף הם למאמצי החיפוש בטרם היו מבקשים להימלט.

בחפ"ק ישבו נציגים של כל אחת מקבוצות השוטרים, רכונים על מפות ניווט וצמודים לטלפונים הניידים. המלווה של בני ובנות "השומר החדש" ניסה לשכנע לשלוח אותם לחיפושים. "אלה טיילים מקצועיים, מכירים את השטח" שידל את השוטרים, אך איש יחידת החילוץ בכתום אמר "עוד רגע חושך, לפני שאנחנו שולחים אזרחים בוא נראה".

השוטר בתכלת קיבל טלפון – הילד נמצא. אחד מהמחפשים לידו ומתקשר איתו. אבל לא מצליחים להבין מי מבין כלל המחפשים שבשטח אכן מצא את הילד, והאם הילד שנמצא הוא הילד שאבד. ניתק ומיד ניסו כל אנשי החפ"ק להבין מי ומה. אחר כך הגיע עוד פרט מידע, הפעוט נמצא ליד מכלאה של פרות, כמה מאות מטרים מהחפ"ק, אך עדיין לא ברור מי מצא ומי נמצא.

בתחושה של הקלה מהוססת ירדו כולם אל החניה. שם עמדה הסבתא של הפעוט ומסביבה התגודדו שוטרים ואזרחים. האם, ככל הנראה בחרדה עמוקה, הוצפנה ברכב סמוך. "מצאו אותו, לא?" שאלו המחפשים זה את זה אך תשובה החלטית לא הייתה. הדרוזים הגבוהים השרו ביטחון: "מצאו אותו חבר'ה, זה הילד, לא לדאוג". אף שהשמש שקעה והלילה ירד, וארוחות השבת ודאי כבר הוגשו לשולחנות שבבתים, אין איש עוזב את ההתקהלות. כמה עשרות אנשים, בתפקיד ושלא בתפקיד, מקיפים את הסבתא.

עשרות ג'יפים התקהלו בחניה של כלא צלמון לסייע בחיפושים אחר א' בן ה-4, 14 ביולי 2017 (צילום: קלמן פודהורצר)

לפתע אחד השוטרים, לבוש ג'ינס ומצחייה מבד, מרים את הטלפון הנייד וצועק "הנה, אמרתי לכם, איציק איתו!", הקהל נאנח. "איציק כפרה," אומר האיש, "שלח תמונה בווטסאפ שנראה שזה הילד." האיש ניגש עם התמונה שקיבל מאיציק ללב ההתקהלות, לסבתא הדואגת. שניה של שקט מתוח ואז צעקה מפי הסבתא: "יש אלוהים! יש!"

הקהל מתרגש. חלק מוחאים כפיים. הסבתא ממשיכה לדבר מעלה, לא בזעקה אלא כדבר איש אל רעהו אשר זה עתה סגר לו פינה, "תודה אלוהים, אוהבת אותך" אמרה. המעגל מתקשה להתפזר, רוצים לראות את הילד מגיע. "הוא יושב מחייך בתוך הג'יפ" אומרת מישהי שהתעקשה לראות את התמונה, וצוחקת. אך לאט לאט מתפזרים איש ואישה לביתם. הכריזה של הרכב המשטרתי מודה למתנדבים, איש 'איחוד הצלה' אוסף את רעיו ואומר להם 'חבר'ה, אין עליכם'.

הנה כי כן, בערבו של יום שהחל בירי בהר הבית, למרגלות הר חזון ובפאתי כלא צלמון, הייתה לנו תרופה. חלקית, ודאי, כזו שאינה מרפאת מה שלא ניתן לריפוי. יותר אפשרות לתרופה מאשר תרופה. סוג של התנגדות עממית לגורל ולרוע, כאילו אומרת להם "היום, עד כאן ולא עוד" ויכולה להם.

"יש אלוהים!" צעקה הסבתא לאחר שראתה את תמונת נכדה שנמצא, 14 ביולי 2017 (צילום: קלמן פודהורצר)